משפטי התנאים
במשנה בקידושין סא ע"א מובאת שיטת רבי מאיר, הלומד את "משפטי התנאים" - כללי הניסוח הראוי של תנאים - מהתנאים המפורשים בפרשת בני גד ובני ראובן. וכך מסכם הרמב"ם:
"וכל תנאי שבעולם, בין בקידושין בין בגירושין בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון - צריך להיות בתנאי ארבעה דברים. ואלו הן הד' דברים של כל תנאי: שיהיה תנאי כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהן - הרי התנאי בטל, וכאלו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת ויתקיים המקח או המתנה מיד, וכאילו לא התנה כלל, הואיל וחסר התנאי אחד מן הד' " (הל' אישות פ"ו ה"א-ה"ב).
לכאורה, דברים אלו מתמיהים. לדברי הרמב"ם, אדם שהתנה מעשה מסויים בתנאי, וניסח את התנאי שלא כראוי - תנאו בטל, אך המעשה שעשה קיים. והרי אדם זה גמר בדעתו לעשות את המעשה רק אם התנאי יתקיים, וכיצד ניתן לומר שהמעשה תקף גם אם התנאי לא מתקיים? הלא אין גמירות דעת מצדו?
שאלה זו מופיעה כבר בתוס' בכתובות, ונענתה כך: "דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן - הווא אמינא דשום תנאי אינו מבטל את המעשה, ואפילו לא יתקיים בסוף - המעשה קיים. והשתא, דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה - אמרינן דדוקא... דומיא דבני גד ובני ראובן" (קידושין נו ע"א ד"ה הרי).
כלומר, היכולת לעשות תנאי היא "גזרת הכתוב" מחודשת, המוגבלת לכללים שבהם היא נאמרה. הסברה הפשוטה היא שאי-התקיימות של תנאי לא תוכל לבטל מעשה, כיוון ש"תנאי מילתא אחריתי היא" (כתובות יט ע"ב). התנאי אינו חלק מהמעשה, והרצון שהתנאי יתקיים אינו חותר תחת גמירות הדעת הבסיסית על המעשה. אדם המבקש לעשות מעשה - גומר בדעתו שהוא רוצה במעשה זה, אפילו אם הוא מתנה את המעשה בתנאי. מנגנון התנאי הוא מנגנון מחודש, ועליו להתאים לכללים שבמסגרתם הוא נאמר.
כמובן, על פי ביאור זה מתבקש שיהיו מקרים שבהם אין גמירות דעת לביצוע המעשה בלי התנאי, ואז אי-התקיימות התנאי תבטל את המעשה אפילו אם התנאי לא נוסח ב"משפטי התנאים". דוגמה לכך מופיעה בדברי ר"י (בתוספות קידושין מט ע"ב ד"ה דברים): כאשר יש אומדנא דמוכח על כך שגמירות הדעת אינה שלמה בלי קיום התנאי - התנאי יכול לבטל את המעשה גם בלי משפטי התנאים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)