דילוג לתוכן העיקרי

שמות | משעבוד לגאולה

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת שמות תשנ"ו. סיכם מתן גלידאי

 המעבר מספר בראשית לספר שמות כרוך בנפילה גדולה. בסוף פרשת ויחי מתואר מצב ורוד: משפחת יעקב יושבת בארץ גושן ונהנית מאוטונומיה מלאה, מצבה הכלכלי טוב, תוחלת החיים ארוכה, "היתה להם ישיבה" (על פי רש"י מ"ו, כח) - היה שלום בית וחייהם היו שלווים ובטוחים. לעומת זאת, המצב המצטייר בתחילת פרשת שמות עגום ביותר: עם ישראל משועבד ועובד עבודות פרך והמצרים ממררים את חייו ודוחקים בו. בסוף ספר בראשית ישבו הילדים הקטנים על ברכי סבם או אבי סבם - "גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף" (נ', כג) - ואילו בספר שמות הם מושלכים אל היאור. בסוף ספר בראשית יש השראת שכינה, ואילו בתחילת ספר שמות - הסתר פנים. על הפסוק "וידע א-להים" (ב', כה) כותב רש"י: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו", ומשתמע מכאן שעד עתה העלים הקב"ה את עיניו. וכך כותב שם רמב"ן: "כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע א-להים נאקתם".

מאידך, יש בתחילת ספר שמות תחושה של אופטימיות, של תחילת תקופה חדשה. בסוף ספר בראשית יש תחושה של דעיכה, של סוף תקופה: האבות והשבטים הלכו לעולמם ונסתיימה תקופת האבות. בתחילת ספר שמות, לעומת זאת, מדובר כבר ב"עם בני ישראל" - משפחת יעקב הופכת לעם, שתחילתו אמנם בצרות ובייסורים אך אחריתו בגאולה. באופן כללי ניתן לומר שספר שמות מתאר שני תהליכים מקבילים. מחד עוברת כנסת ישראל משעבוד לגאולה, מבירא עמיקתא של עבודת פרך וייסורים לאיגרא רמא של יציאת מצרים; שינוי כזה היה גם בהשראת השכינה בעם ישראל - מהעלמת עין והסתר פנים ועד רגע השיא של השראת השכינה המלאה במעמד הר סיני. ומאידך הופך משה רבנו מ"טירון בנבואה" (כדברי חז"ל במדרש רבה) לאדון הנביאים וזוכה לשיא של "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (ל"ג, יא).

בהקדמתו לספר שמות מסביר רמב"ן: "וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אוהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים". במובן זה טוב המצב בספר שמות מזה שבספר בראשית: בספר בראשית שרתה שכינה על בודדים, ואילו בספר שמות - על עם שלם. התורה מכנה את מצרים "כור הברזל" (דברים ד', כ), ומסביר הזוהר כי מצרים הייתה כור ההיתוך של עם ישראל - על מנת שתשרה בו שכינה חייב היה עם ישראל לסבול שעבוד וייסורים.

למרות השעבוד והסבל המשיך עם ישראל להאמין בקב"ה ולא להתייאש. עמרם, למשל, חזר ולקח את יוכבד מתוך אמונה ולא נכנע לגזרת פרעה. גם כשהמצב נראה קשה - אל לנו להתייאש. עלינו לבטוח בקב"ה, גואלנו ומושיענו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)