משמעות הציצית

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

משמעות הציצית[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת שלח

הקטע המופיע בסיום פרשת השבוע, פרשת ציצית, מוכר לנו כקטע האחרון שאותו אנו אומרים בקריאת שמע, וזאת בשל סיפור יציאת מצרים המופיע בו. ואולם, יש מקום לשאול מדוע דווקא פרשה זו נכללת בקריאת שמע, ולא פרשות רבות אחרות שבהן מצויה הזכרה של גאולת מצרים. הגמרא במסכת ברכות (יב:) הוטרדה על ידי שאלה זו, ותירצה שפרשה זו נבחרה להצטרף לקריאת שמע בשל היותה כוללת עניינים נוספים (כגון הציווי על מצוות ציצית), שגרמו למתקני התפילה להוסיף אותה לקריאת שמע.

ואולם, מעבר להסבר הכמותי שלפיו פרשה זו נכללת בקריאת שמע מפני שהיא מכילה מספר רב יותר של עיקרי אמונה, ובתוכם מצוות ציצית, ניתן להסביר כי הציווי על ציצית הנו בעל חשיבות מיוחדת בהכללת הפרשה בקריאת שמע. הסבר כזה מביא אותנו לדברי הגמרא במסכת מנחות (מג:) "שקולה ציצית כנגד כל המצוות". משמעות ביטוי זה אינה ברורה דיה. רש"י (במדבר, ט"ו, לט) מסביר כי הגימטריא של האותיות במילה "ציצית" היא 600 ואם נוסיף לסכום זה 8 פתילים ו5- קשרים, נגיע ל 613-, מספר שאותו מציינת הגמרא במסכת מכות (כג:) כמספר המצוות בתורה. נוסף על הסבר זה, שאותו מביאים רש"י וראשונים אחרים, נוכל להציע הסברים אחרים שיעזרו לנו להבין טוב יותר את דברי הגמרא במנחות.

הסבר אחד אפשרי, נוגע לאופיה הכמותי של המצווה. ישנן מצוות, כגון מצוות מזוזה, שהקיום שלהן הוא קיום קבוע. אולם קיום זה הנו קיום פסיבי: מרגע שהמזוזה הותקנה בפתח, האדם יצא ידי חובתו, והוא נחשב כמי שקיים את המצווה. לעומת זאת, מצוות ציצית יוצאת דופן בהיבט זה, בהיותה המצווה התמידית היחידה הדורשת ממקיימיה קיום אקטיבי. יהודי שלובש בגד בעל ארבע כנפות חייב לדאוג בפועל לכך שיהיו לו ציציות בכל ארבע כנפותיו. הסיפור המופיע במסכת מנחות (מד.) מתקשר לעניין זה. הגמרא מספרת על אדם שהיה מקפיד על מצוות ציצית, שהוכרע על ידי תאוותיו, והלך לפרוצה. כשהסיר את בגדיו, נתקל בציצית שהיה לבוש בה, ונתקף בהלה מהמעשה שרצה לבצע. כאן הגמרא מציגה את הציצית כהגנה האחרונה בפני החטא, את החפץ שתפקידו להזכיר לנו תמיד את חובותינו, גם כאשר הגענו למצב של פריקת עול מצוות.

אך הסיפור המתואר באגדה זו הוא מקרה יוצא דופן. ניתן להציע הסבר נוסף לחשיבות של מצוות ציצית, הסבר שיהיה רלוונטי גם למקרים מצויים יותר. הסבר זה מתמקד בהבדל האיכותי שבין מצוות ציצית למצוות אחרות. כהקדמה להסבר, אנו צריכים להבין את החשיבות של הלבוש בחברה. לפני חטא אדם הראשון, האדם חי כפי שנולד, ללא בגדים. כשהאדם חי חיים טבעיים, עבודת ה' שלו הייתה גם היא טבעית ואינטואיטיבית. במצב כזה, האדם אינו צריך להתלבש ולכסות את עצמו.

חטא האדם גרר עמו שינוי במצב זה. התאווה לרע הפכה לחלק מהותי מן הקיום האנושי, ובזה גם אבדה מן האדם עבודת ה' הטבעית שלו. האדם עבר ממצב של קיום טבעי למצב שהצריך אותו לבנות חיי חברה. במעבר זה, הלבוש לא שימש רק כגורם הכרחי, אלא אף כגורם בעל משמעות סמלית. לבוש האדם מסמל את המעבר של האדם מהיותו יציר כפיו של הא-ל להיותו בורא בעצמו.

לאור תפקיד זה של הלבוש בחברה, היווה הלבוש נושא למחלוקת בין שתי אסכולות שונות. רבים, בדרך כלל כאלו המשתייכים לאסכולה הרומנטית, דחו את הצורך בלבוש. לטענתם, הבגדים מטילים על האדם הגבלות, הגבלות המונעות מהאדם להביע את רגשותיו. בלייק נתן ביטוי להלך רוח זה באמרו כי כל דיכוי של רגש שווה ערך להריגת תינוק בעריסתו. הרומנטיקנים שאפו לחזור למצב הטבעי, ולהסיר את הבגדים כחלק מתהליך זה.

לעומתם, ההומניסטים קיבלו את הצורך בבגדים. הם הדגישו את מעמד האדם כבורא, והדגישו את הצורך שהאדם ישתלט על רצונותיו. יציאת האדם מגן עדן סימלה קיום חדש, קיום שבו הלבוש הוא מצרך הכרחי ואידאלי.

השקפת היהדות על הלבוש מגשרת על הפער שבין השקפת הרומנטיקנים להשקפת ההומניסטים. מצד אחד, אנו שוללים את ההשקפה שלפיה אדם צריך לחיות חיים משוחררים לגמרי, השקפה שעל פיה הלבוש מהווה מעכב בחיי האדם. התורה אומרת כי "יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית, ז', כא), והלבוש אמור להתמודד עם נטייה זו. אנו גם מכירים בחשיבות הלבוש כסמל מעמד לאדם חשוב. אך בניגוד להומניסטים, החשיבות שאותה אנו מעניקים לחברה ולתפקיד האדם המתפקד בה כיוצר, נובעת מכך שאנו מכירים באפשרויות שאותן מעניקה לנו החברה בעבודת ה'. אם כך, הלבוש משמש כסמל להשתייכותנו לחברה, שבה אנו משתמשים לרומם את האדם ולקרב אותו לקב"ה.

כאן טמונה חשיבותה הרבה של הציצית. הציצית מצויה כל הזמן על בגדנו, ובכך מכריזה עלינו כעל עובדי ה'. הציצית אינה מצויה בצורה סתמית על ארבע כנפות לבושנו, היא הופכת את הלבוש למדיום שדרכו אנו עובדים את ה'. הלבוש, שהוא כה מרכזי לתפקידו החברתי של האדם, מכוון אותנו לעבר כינון החברה שאליה שואפת התורה: חברה שחבריה משתמשים בה כאמצעי לקרבה לקב"ה.



[1] סעודה שלישית, שבת פרשת שלח התשנ"ז