דילוג לתוכן העיקרי
מורשת הגר"א -
שיעור 34

הגר"א והחסידות: מקורות הבהלה | 3

קובץ טקסט

קהילות מאוימות

כזכור, שאלנו שלוש שאלות יסודיות, ועסקנו בעבר בשתיים מתוכן: הסיבה לשהיית התגובה המתנגדית עד לאחר מותו של הבעש"ט וליבון חלק מן הסיבות להתנגדות (אומנם לא מיצינו עניין נכבד זה). כעת נוסיף לדיון גם את השאלה השלישית: ממה נבעו חריפות התגובה ועוצמתה?

נעיין שוב בנקודת המוצא לעיון שלנו, כתב החרם שחובר בידי קהילת ווילנה בשנת תקל"ב (1772), ממנו למדנו על חלק מן הסוגיות שעוררו את התנגדותם הסוערת, ונראה מה עוד ניתן לדלות ממנו. כך כתוב שם:

ובעוונותינו הרבים פשתה המספחת ופרחה הצרעת בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מספח"ה ומספחה...

אנשי ווילנה מתארים כאן את התפשטותה המהירה של החסידות. נציגי התנועה נמצאים בכל מקום, מדינה, קהילה ומשפחה. התפשטות זו מתוארת על ידי המתנגדים באמצעות דימויים של צרעת ממארת ומתרחבת. אומנם היה אפשר לטעון שלכותבים יש עניין להגדיל ואף לנפח את ממדי הסכנה, על מנת לדרבן את הקוראים לפעולה נמרצת. אולם בפועל, התיאור קולע למציאות העובדתית. הקצב המואץ שאפיין את התפשטות החסידות עורר חששות והטיל ספקות כבדים, באשר לעתידם של דפוסי הקיום ואורחות החיים של הקהילות היהודיות. אישור לכוחם של החסידים אפשר למצוא בתולדותיו הביבליוגרפיות של מכתב זה .

המכתב של מנהיגי ווילנה הודפס בחוברת, או ספר קטן, בשם "זמיר עריצים וחרבות צורים",[1] שיצא לאור בשנת תקל"ב. המחבר אינו מזדהה בשמו, אך מטרתו הברורה היא אחת: להילחם בחסידים. הוא מרכז עבורנו תיאורים ותכתובת בין-קהילתית בנושא זה, ונראה שכל החומרים שבו חוברו בשנת תקל"ב. עורך הספר הוא ככל הנראה תושב ברודי שבגליציה, הקרובה לבסיסי פעולתם של החסידים ולהשפעתם. החיבור משתדל להדוף את השפעת החסידים בסיוע הרוח הגבית שנשבה מווילנה. היקף הפעילות המדווחת בו, המתפרצת כולה בשנה אחת, מדגיש את הדאגה העמוקה והבהלה האוחזות בממסד הקהילתי היהודי. ברור ש"זמיר עריצים" נועד להפצה, וניתן לשער שהוא הודפס במספר עותקים המתאים להשגת תהודה ציבורית.

והנה, כעבור כמה שנים, החלו אנשי "חוכמת ישראל" בגרמניה לתעד ולכתוב את תולדות העם היהודי. באמצע המאה התשע עשרה (כלומר, כשמונים שנה לאחר האירועים הנידונים כאן) כתב יצחק מרדכי יוסט, הנחשב חלוץ ההיסטוריוגרפיה היהודית, על תולדות היהודים בעת החדשה. בעיסוקו בסוגיית החסידים, הוא השתמש בעותק של הספר "זמיר עריצים וחרבות צורים", אלא שלא הצליח להשיג עותק מודפס, אלא רק העתק בכתב יד. ההוצאה המקורית הפכה לנדירה מאוד, וככל הנראה, אלה שרצו לנצל את הספר לצורך המלחמה בחסידות, נאלצו להעתיקו במו ידיהם. ההיסטוריון דובנוב, שהוציא את הספר לאור (בקובץ כתבים הקשורים לחסידות), טרח הרבה עד שהצליח למצוא עותק מודפס בודד, מאחר והקטלוגים של אוצרות הספרים בזמנו בקושי הזכירו אותו, וכאילו לא נודע על דבר קיומו.

מה פשר היעלמותו של "זמיר עריצים"? דובנוב כותב שהופעתו של החיבור החרידה את החסידים מאוד, שחששו בצדק מן המגמה לראות בהם רשעים ואפילו 'מינים'. מנהיגי החסידים הורו לנאמניהם להשיג את כל החוברות ולבערן. היעילות, שבה הפקודה הזו קוימה, מגלה עד כמה הייתה גדולה שליטתם בשטח, על כל פנים באזור ההדפסה (גליציה). לשם השוואה, גם המתנגדים באותה תקופה דאגו לשרוף את ספרי החסידים הראשונים – למשל 'תולדות יעקב יוסף' של תלמיד הבעש"ט, הרב יעקב יוסף מפולנאה – אך לא הגיעו להצלחה דומה. המציאות הייתה שחלק מהקהילות הגדולות כמו ברודי, שבהן נאבקו הממסדים באנשי ה'כת', היו מוקפות בעיירות וכפרים קטנים יותר, בהם השפעת החסידים הייתה מוחלטת.

נזכור שבשנת תקל"ב אנחנו נמצאים כשתים עשרה שנה בלבד לאחר פטירת הבעש"ט ועלייתו של המגיד ממזריטש לראשות התנועה. העובדות שהבאנו מראות שבזמן הקצר הזה הצליחו המגיד ותלמידיו לחולל מהפכה של ממש ביהדות מזרח אירופה, ששינתה את עולמה הרוחני והסוציולוגי עד בלי היכר. מסתבר שהמהירות שבה התקדמו השינויים, שסופם מי ישורם, יצרה את תחושת הדחיפות והבהילות שאחזה במנהיגי הדור. יש בכך הסבר מסוים גם לתקיפות ולקיצוניות של תגובתם.

 

מדרון הלכתי חלקלק

מקור נוסף לדאגה הוא מה שהצטייר בעיני המתנגדים כרפיון במחויבות לא רק לתלמוד תורה, אלא למצוות בכלל. כך למשל כותבים המתנגדים במכתבם:

ומבטלין ת"ת כל עיקר, והן שגור תמיד בפיהם למעט בלימודם, ושלא להצטער מאוד על עבירות שבא לידם, וכיוצא בו דברים קשים ומכוערים... כל ימיהם כחגים, מתקדשים ומטהרים אל הגנות, ומקבלים שכר על הפרישה מן התורה...

על פי תיאור זה, החסידים הם 'תמיד בשמחה', כל ימיהם חגים, והשמחה שלהם 'דוחה' את הצער על עבירות. הם מואשמים בחוסר יראת חטא, משום שאין הם מתמרמרים הרבה על פשעיהם. ואכן, השקפה כזו נמצאת בתורת חוגו של הבעש"ט:

...אל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר לעשות אדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביאו לעצבות, ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא יתברך. ואפילו אם נכשל בעבירה לא ירבה בעצבות, שיבוטל העבודה, רק שיעצב על העבירה, ויחזור לשמוח בהבורא יתברך כיון שהוא מתחרט חרטה גמורה... ואפילו כשיודע בודאי שאינו יוצא בדבר אחד מחמת מניעות הרבה לא יהיה עצב, ויחשוב שהבורא ית' בוחן לבות וכליות, שהוא יודע שרצונו לעשות מן המובחר. וכמו שכתבו עת לעשות לה' הפרו תורתך, שפעמים שיש מצוה שיש בה קצת נדנוד עבירה, אל ישגיח על יצר הרע שרוצה לבטלו מלעשות המצוה... וכל מה שכתבתי הם כללים גדולים ונחמדים מפז רב, כל דבר ודבר הוא כלל גדול.[2]

ההאשמה שהחסידים "מקבלים שכר על הפרישה מן התורה" נשמעת לנו כלא יותר מעקיצה צינית, אבל הרקע לעניין זה הוא עקרוני בהחלט, שכן נמצא הדבר מפורשות בדברי תלמיד הבעש"ט, ר' מנחם מנדל מפרמישלן:

ועוד כלל שלא להרבות בלימוד מאוד, כי בדורות הראשונים שהיה שכלם חזק ומלמדים בקדושה עליונה וגדולה לא היו צריכים לטרוח עצמם על היראה, שהיראה היתה תמיד נגד פניהם היו יכולים ללמוד הרבה. אבל אנו ששכלנו מעט אם נתבטל מחשבותינו מן הדבקות השם יתברך ונלמוד הרבה, חס ושלום נשכח יראת השם מאתנו, והיראה היא עיקריית... לכך צריך למעט בלימוד ולחשוב תמיד בגדולות הבורא יתברך כדי לאהוב אותו וליראה מלפניו ולא יחשוב במחשבתו מחשבות רבות רק מחשבה אחת...[3]

עולה בבירור שהיו בין החסידים שהדגישו והעריכו את כוונת הלב, השמחה והדבקות אפילו על חשבון דקדוק במצוות. הם גם המליצו להקריב תלמוד תורה למענן. הרפיון בקבלת עול מצוות ותורה במובנן המסורתי, היה בעיני המתנגדים מבשר רעות. הפופולריות, שלה זכו הרעיונות האלה, העידה על כך שהם ענו על רצון או צורך עמוק של יהודים רבים. עם תמיכה המונית נלהבת, לאן עלול כל זה להגיע?

שורשי החסידות בתחיית הקבלה

כדי להבין את רצינות החשש, עלינו להיות מודעים גם לכך שהחסידות לא הייתה התנועה הרוחנית הראשונה שעוררה ציפיות לאמונה דתית המעניקה חשיבות מרכזית לעולם החווייתי. השפעתה של הקבלה, שגדלה במרוצת הדורות וקיבלה תנופה אדירה במאה השש עשרה בפועלם של חכמי צפת, תרמה לכך רבות.

על פניו היה נראה שהקבלה הינה עיסוק אליטיסטי, המיועד לכת מצומצמת של יודעי ח"ן. אולם, כבר מימי הראשונים, הסודיות של תורת הקבלה התעמתה עם משיכה נגדית: הפנייה החוצה. הרמב"ן, למשל, כתב פירוש על התורה שנועד לכל יהודי משכיל, אבל דאג לכלול בו קטעים רבים המפרשים את הכתובים על פי תורת הסוד. את הקטעים האלה הוא עטף בתמרורי אזהרה המרחיקים אותם לכאורה ממי שאינו מוכשר להבינם, אבל מצד שני, עצם הכללתם בתוך הפירוש מושכת את הקורא הממוצע להתעניין בהם.  ואכן, במשך שני הדורות שלאחר הופעת הפירוש, אנו מוצאים חיבורים שנועדו לפרש את "סודות הרמב"ן", שנכתבו על ידי מי שראו את עצמם כממשיכי דרכו. אם נדלג מכאן לדור של 'תור הזהב' בצפת, שבו פעלו גדולי המקובלים כגון רבי משה קורדובירו והאר"י, נמצא גם שם מגמה של פתיחת עולם הקבלה וערכיו לציבורים רחבים יותר.

אחד הספרים שהפיץ חשיבה קבלית בציבור הכללי הוא "ספר חרדים", חיבורו של רבי אלעזר אזקרי, תלמידם של הרמ"ק והאר"י. מדובר למעשה בספר מוסר הפונה לציבור הרחב, הכתוב במתכונת של ספר מצוות. אחת מן המצוות המתוארות שם תמחיש איך הקבלה הקלאסית משמשת רקע ליסודות הרעיוניים של  חסידות הבעש"ט.

מצוות "ובו תדבק" בגלגוליה

מצוות ה'דבקות' מופיעה בתורה בלשון מפורשת: "ובו תדבק" (דברים ו יג). רבי אלעזר אזקרי מגדיר אותה כך:

...היינו תוקף האהבה, שלא יפרד עוד ממנו אפילו רגע... וכתב הרב בעל חובות הלבבות שעניין הדביקה – האהבה הנאמנה והלב השלם בה, כמ"ש: "ויש אוהב דבק מאח". וזה לשון הרמב"ן בחומש: "ובו תדבק שתהא זוכר השם יתברך תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בביתך בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו[4] דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני השם"...

בעל ספר חרדים מגדיר את חובת הדבקות כפי שהיו מגדירים אותו צדיקי תנועת החסידות – מחשבה תמידית של אהבה לקדוש ברוך הוא, תוך ריכוז בלתי פוסק אפילו לרגע. זה לדעתו הפירוש של מצווה זו כאחת מתרי"ג מצוות, ובניסוח זה מחייבת מצווה זו כל אחד ואחת מאתנו. אולם פרשנות זו היא מהפכנית.

אומנם ספר חרדים מצטט תקדימים לתפישה שלו מדברי הקדמונים, אבל חשוב שלא נטעה. הציטוט מ'חובות הלבבות' לקוח מ"שער האהבה" של הספר, שהוא השער העשירי והאחרון, ומייצג את פסגת השלמות והחסידות. עם היותו יעד נכסף, ברור שאין בעל חובות הלבבות רואה בעניין זה חיוב המתאים לכל אדם מן השורה. גם דברי הרמב"ן בפירושו לתורה הם שונים מן השימוש שר' אלעזר אזקרי עושה בהם. הרמב"ן אינו טוען שם שדבקות מודעת ותמידית היא דרישת התורה המוחלטת כאשר היא מצווה "ובו תדבק". דברי הרמב"ן מוסבים על הפסוק "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת... לאהבה את ה' אלקיכם... ולדבקה בו" (דברים יא כב). הפסוק מבטיח שכר על דבקות בה', אבל לא לגמרי ברור שהוא מחייב אותה. מה שיותר חשוב הוא שר' אלעזר אזקרי השמיט את המילים שבהן פתח הרמב"ן את פירושו: "ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך וכו'". כלומר, זהו פירוש שהוא אפשרי בעיני הרמב"ן, וגם אם הוא נכון, הוא רק אחד מן העניינים "הכלולים" במושג הדבקות, לא התוכן הבלעדי – וכנראה גם לא העיקרי.

כאשר הראשונים מוסרים את הבנתם ההלכתית בחיוב "ובו תדבק", הם אומרים דברים שונים לגמרי מדבריו של ספר חרדים. על הפסוק "ובו תדבק", מביא הרמב"ן את דברי רבותינו:

וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה?! והלא כבר נאמר "כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא", אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא, והמהנהו מנכסיו, זהו שאמר ובו תדבק.

על דרך זו מפרשים גם הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ו), וספר החינוך (תלד). בהשגותיו לספר המצוות מציע הרמב"ן פירוש אחר: המצווה היא שהאדם ידבק במצוות ה', ויזרז עצמו לקיומן באמצעים שונים (שם ז). בעל ספר 'יראים', ר' אליעזר ממיץ, סבור שהחיוב הוא להידבק בדרכי הבורא – מה הוא רחום אף אתה היה רחום (מצווה תז). ר' אלעזר אזקרי אינו מתעלם לגמרי מן הפירושים המסורתיים. הוא מביא את דברי הרמב"ם על חובת הדבקות בתלמידי חכמים, ואף מרחיב אותם; אלא שאת כל זה הוא מגדיר כ'ענף' של המצווה. עיקר המצווה הוא הדבקות הנפשית בקדוש ברוך הוא. פירוש זה הוא, כאמור, חסר תקדים, ואף כרוך באותה בעיה שעליה עמדו חכמים – "וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה?" קודמיו של ספר חרדים הציעו דרך זו רק כאפשרות משנית או שולית, ואילו ר"א אזקרי הופכו לדרך המלך.

זהו החידוש שצמח בערוגתה של הקבלה הצפתית, שאותו אימצו הבעש"ט ותלמידיו. סוג זה של דבקות שהיה פעם נחלתו של החסיד המושלם המתואר ב"חובות הלבבות", מעתה יהיה למרכז חייו הדתיים של כל יהודי. המקובלים עצמם אולי יכלו להכשיר את עצמם למדרגה הזו בעזרת הידע המיסטי שלהם; אבל עם הנחלת המושג הזה לציבור הרחב, כבר לא היה צורך וגם לא מקום לידע מיוחד. לפי התיאוריה הזו, די להתמסר לאידאל הדבקות בהתמדה כדי להגיע למדרגה גבוהה בעבודת ה', בלי קשר לרמת ההקפדה על פרטי הלכות המצוות המעשיות. כפי שאמר ר' מנדל מפרמישלן: "מחשבה אחת" ולא "מחשבות רבות".[5]

דוגמה זו מראה איך רוח הקבלה האצילה מכוחה הסגולי ומעוצמתה הכריזמטית על חידושי החסידים. כוח זה, להערכת הגר"א ונאמניו, עלול היה בהחלט לצאת מכלל שליטה ולעשות שמות בעולם ההלכה. במונחים היסטוריים, היה התקדים לסכנה הזו עדיין טרי בזיכרון הקיבוצי; לגר"א היו סיבות טובות לחשוד שקליפות  גידול הפרא של הקבלה, השבתאות, דבקו באותן קבוצות ההולכות ומתגבשות תחת דגל ה'חסידות'. אין ספק שחשש זה כרסם בליבו של הגר"א. הרי כך כתוב בהמשך המכתב:

עד מתי יהיה זה לנו למוקש, פן חס ושלום ינכרו צרימו, שבעוונותינו הרבים כבר יצאו מה שיצאו. על כן על כל ראשי עם יעטו כמעיל קנאה... להשמיד ולבער ולהשמיע עליהם קול חרמות.

כפי שמעיר המהדיר (ההיסטוריון דובנוב), ברור ש"ינכרו צרימו" רומז ליעקב פרנק ונאמניו, שהתנצרו כ-15 שנה לפני כן. פרנק ראה את עצמו כגלגולו של שבתאי צבי, והמיט תלאות רבות על יהודי פולין.

על כן, כדי לרדת עוד לסוף דעתם של הגר"א ושאר החותמים על כתב החרם, נצטרך להכיר יותר טוב את התנועה השבתאית. בעיקר – נעמוד על התופעה המוזרה של תנועה שנחלה כישלון חרוץ, שמנהיגה בגד בה בצורה המחפירה ביותר, ושבכל זאת המשיכה לגלות חיוניות יצירתית, להתפתח ולגדול. כל זאת כדי לאבחן כיצד תנועה שהכזיבה מאה שנים קודם הייתה מסוגלת עדיין להטיל צל מאיים, ולהניע את הגר"א להגיב בחריפות כה רבה; וכן להתייחס לשאלת השאלות (שספק אם אפשר לתת לה מענה מוחלט): האם החשש של הגר"א היה מוצדק?

סיכום

התחלנו לחקור את הבהילות שבה הגיבו הגר"א והממסד הקהילתי נוכח הופעת החסידות. הממדים העצומים שאליהם הגיעה התנועה בפרק זמן קצר, החשש מפני סדיקת הנאמנות לתורה ומצוות, והעוצמה הרוחנית של הקבלה שממנה ינקו מנהיגי החסידים – בכל אלה היה כדי לזעזע וליצור תחושת איום. בשיעור הבא נמשיך לעיין בסכנות ששיוו המתנגדים מול עיניהם, כאשר ראו את סודות התורה הופכים ממסורת אליטיסטית, לדגל שסביבו מתקהלים רבים.

 


[1]   חשוב להבחין בין יצירה זו לחיבור אחר, גם הוא בשם "זמיר עריצים", שהודפס בוורשה כעשרים שנה לאחר מכן. גם הספר המאוחר מתפלמס עם החסידות.

[2]   צוואת הריב"ש מו (הוצאת קהת תשנ"ח). "צוואת הריב"ש" אינה צוואה של הבעש"ט אלא תורות ואמירות שכנראה התהלכו בבית מדרשו שלו או של תלמידו המגיד ממזריטש. ראה שם בהקדמת המהדיר על הקושי להבחין במקור המדויק של כל סעיף לעצמו. הדברים המובאים כאן מופיעים גם ב"הנהגות ישרות" (ראה בהערה הבאה), עמ' 4.

[3]   הנהגות ישרות עמ' 3. יש לציין שלא כל הדמויות המובילות בתנועה החסידית דגלו בצמצום בלימוד תורה. ר' שניאור זלמן מליאדי בוודאי לא היה סומך את ידיו על אמירתו של ר' מנדל מפרמישלן. הרש"ז היה ידוע בעצמו כגדול בהלכה, אחד מחשובי הפוסקים בדורות האחרונים. הרש"ז גם כתב יצירה הלכתית מקורית בשם "הלכות תלמוד תורה", המנתחת את הגדרים ההלכתיים של המצווה, וגם מטילה דרישות לימודיות קשוחות על כל אדם מישראל.

[4]   כך צריך לומר, וכן הוא ברמב"ן מהדורת שעוועל. בספר חרדים מודפס בטעות "שלא יהיו". ישנם כמה שינויים בין דברי הרמב"ן לבין המובא בספר חרדים, ורובם אינם משמעותיים. על שינוי חשוב אחד נעמוד להלן.

[5]   כמובן שאין לייחס לספר חרדים את הסלחנות כלפי אי-הקפדה בפרטי ההלכה, אבל קשה שלא לראות איך ששיטתו עלולה להוביל לתוצאה זו. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)