מצוות לאו ליהנות ניתנו
מצוות לאו להנות ניתנו* / הרב אהרן ליכטנשטיין
האם מדובר במחלוקת מחשבתית?
נושא השעור הוא 'מצוות לאו להנות ניתנו', אולם למען האמת, בגמרא מדובר במחלוקת. מסתבר, שלא כל התנאים מקבלים קביעה זו.
קודם שנכנס לעובי הקורה, יש להעיר שמחלוקת זו יכולה להטעות. במבט ראשון, היא מחברת אותנו לעולמות מחשבתיים מרתקים, ובמיוחד למחלוקת האם "לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות" או שמא יש למצוות גם מטרת תיקון עולם נשגבת. כידוע, בביאור מחלוקת זו ושורשיה נשברו קולמוסים רבים. אולם, כפי שפתחתי ואמרתי, הסבר המחלוקת בצורה כזו הוא מטעה, כיוון שעיון בסוגיות השונות מעלה שלא מדובר במחלוקת השקפתית-מחשבתית, שכבודה במקומה מונח, אלא בשאלה הלכתית גרידא: האם ניתן לקיים מצווה בחפץ האסור בהנאה או לא?
המקור המרכזי בהקשר זה הוא בראש-השנה כה., ביחס לתקיעת שופר:
"אמר רב יהודה: בשופר של עולה - לא יתקע, ואם תקע יצא; בשופר של שלמים - לא יתקע, ואם תקע לא יצא.... אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה לא יצא. הדר אמר: אחד זה ואחד זה יצא, מצות לאו להנות ניתנו... אמר רבא: המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה. ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה; המודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה"
ומבאר רש"י את דברי רבא:
"מותר לתקוע לו - טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו"
כלומר, למרות שהאדם אסור בהנאה מחברו או מהשלמים, בכל זאת הוא יצא ידי חובת תקיעה בשופר של שלמים והוציא ידי חובה את חבירו המודר ממנו בהנאה, כיוון שמצוות לאו להנות ניתנו.
האם נהנים מקיום מצווה?
לאחר שבררנו שאכן המחלוקת היא 'הלכתית', יש לחקור מה כוונת רבא: האם כוונתו שלכתחילה מותר לקיים מצווה בחפץ האסור עליך בהנאה, או שמא לכתחילה הדבר אסור, אלא שבדיעבד אדם שעשה כך יצא ידי חובה? מדבריו, לא ברור מה כוונתו.
בכל אופן, יש להבין מה יסוד המחלוקת. נדמה, שהסברא הפשוטה ביותר היא שמדובר במחלוקת ביחס להגדרת הנאה - האם הנאה מקיום מצוות מוגדרת כ'הנאה' האסורה על מודר ההנאה מחברו? במבט ראשון, ההכרעה במחלוקת זו נראית פשוטה: ודאי שהנאה מקיום מצוות נחשבת הנאה; וכי מה נחשב הנאה אצל יהודי אם לא מצווה? ללכת לסרט? לצאת לשיט? ודאי קיום מצוות!
אולם, במפתיע, מדברי הראשונים עולה שאכן זו המחלוקת סביבה מתנהל הדיון, כפי שמבטא הריטב"א את הדברים:
"וטעמא דיצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו כדאיתא בכמה דוכתי לרבא, ואע"ג דמתהני בעשיית מצות שמקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, לא חשיב איסור באיסורי הנאה אלא כשנהנה בגופו של איסור, אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממקום אחר, אינו הנאה מן האיסור"
(סוכה לא:)
וכן מופיע בדברי רש"י, בשני מקומות שונים:
"לא ליהנות ניתנו - לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו"
(ר"ה כח.)
"שהמצות שנתנו לישראל לא ליהנות נתנו להם לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם"
(חולין פט.)
בניגוד לרש"י בראש-השנה, הטוען שמצוות אינן הנאה מבחינת האדם המקיים; ברש"י בחולין עולה, שהקב"ה, נותן המצווה, הוא שקבע שהמצוות לא ניתנו לשם הנאה. בכל מקרה, הן מדברי רש"י והן מדברי הריטב"א עולה, שהנאה ממצוות איננה מוגדרת כהנאה 'הלכתית' האסורה על אדם המודר הנאה מחבירו.
אולם, גם אם מצוות לא נחשבות הנאה האסורה על מודר הנאה, ניתן להסביר זאת בשתי צורות:
א. מצווה היא חלק מעולם הנאות רחב, שלמרות שבפועל הוא גורם הנאה אין מדובר בהנאה המוגדרת כהנאה 'הלכתית'.
ב. דווקא מצוות אינן מוגדרות כהנאה 'הלכתית' למרות שהן גורמות הנאה בפועל, אולם כל תופעה מקבילה הגורמת לאדם הנאה, מוגדרת כהנאה האסורה על אדם המודר הנאה מאותו מעשה.
ראינו לעיל את דברי הריטב"א - האם בדבריו הוא טען שדוקא מצווה איננה נחשבת כהנאה 'הלכתית'? לא! לדבריו, כל הנאה שאיננה גופנית אינה מוגדרת כהנאה האסורה על מודר ההנאה. לדבריו, המצוות הן חלק מעולם הנאות רחב שאיננו גופני, שלא נאסר על מודר ההנאה (אפשרות א').
השתא דאתינן להכי, ניתן להציע אפשרות נוספת מהו עולם ההנאות הרחב שאינו מוגדר כהנאה 'הלכתית' ומצוות הן חלק ממנו. לא מזמן קראתי מאמר של הרב בלייך, בו הוא דן האם מותר להנות ממוזיאון בו מציגים לראווה גופות. הרב בלייך השתמש במימרא 'קול מראה וריח אין בהם משום מעילה' כדי להתיר הנאה זו. אם כן, ניתן לומר שמצוות שייכות לעולם רחב של הנאות ש'אין בהן ממש', כגון הנאות אינטלקטואליות וכדומה ש'אין בהן ממש', והנאות כאלו אינן מוגדרת כהנאות 'הלכתיות'.
בניגוד לדברי הריטב"א, דברי רש"י אינם חד-משמעיים: ניתן להסביר, שלדעתו כל הנאה שבאה לאדם בעל-כורחו איננה נחשבת כהנאה 'הלכתית', ואזי הנאה ממצוות היא חלק מעולם רחב יותר של הנאות (אפשרות א'); אולם הפשט הוא, שדווקא שעבוד המצוות מוציא אותן מגדר הנאה 'הלכתית'. לדבריו, לא כל דבר שהוא בבחינת עול ושעבוד יופקע מגדר הנאה, אלא דווקא שעבודן ועולן של המצוות (אפשרות ב'). ניתן לבאר, שלמצוות יש ייחוד כדבר ה', המפקיע אותן - ורק אותן - מעולם ההנאה, למרות שבפועל האדם נהנה מקיומן. לפי הבנה זו, יש הבדל מהותי בין דברי רש"י לדברי הריטב"א.
מה דינה של הנאה מורכבת?
כעת, ניתן להעלות שאלה נוספת הקשורה לנושא הנדון ומוזכרת בפוסקים: מה דינה של תופעה שיש בה הן הנאת מצווה והן הנאת הגוף, כגון אותו אדם עליו דיברה הגמרא בראש-השנה, המודר הנאה ממעיין וטבל בו בימות החמה? בגמרא בראש-השנה נאמר שאסור לאדם כזה לטבול, אולם לא ברור מה הסיבה לכך.
ישנם ראשונים שהבינו, שאכן מצד הנאת המצווה אין בטבילה בעיה, שהרי 'מצוות לאו להנות ניתנו'. לדבריהם, אילו היה ניתן לבודד את ההנאה מטבילת המצווה, מההנאה הכרוכה בעצם הטבילה ביום קיץ חם - הטבילה הייתה מותרת. אלא, כיוון שהפרדה כזו איננה אפשרית, אסרו חכמים את הטבילה באופן גורף. לפי הבנה זו, גם אם חלק מההנאה הוא הנאת מצווה המותרת על מודר ההנאה, עדיין הנאת הרשות נאסרת.
לעומת זאת, יש ראשונים שטענו שבמקרה של הנאה 'מורכבת' - ההנאה כולה מותרת. לדבריהם, כל עוד האדם מקיים מצווה ו'מצוות לאו להנות ניתנו', מותר לו גם להנות 'מהצד'; אלא, שבסוגיה בראש-השנה הטבילה נאסרה, כיוון שהאדם נשאר במקווה גם לאחר שקיים את מצוות הטבילה. לאחר שטבל, הוא כבר אינו מוגדר כמקיים מצוה, שהרי שהות נוספת במקווה איננה מוסיפה לו טהרה, ולכן הנאה זו, שאיננה 'מורכבת', נאסרה באופן גורף. לפי הבנה זו, אם חלק מההנאה הוא הנאת מצווה מותרת, אזי גם הנאת הרשות הכרוכה במעשה איננה נחשבת כהנאה אסורה.
נדמה, שמחלוקת זו מתבארת לאור החקירה שהעלנו לעיל. אם מצוות הן תחום ייחודי שאינו נחשב כהנאה (אפשרות ב'), ייתכן שבהנאות מורכבות - גם ההנאה שאיננה של מצווה תהיה מותרת. הסיבה לכך היא, שייתכן שבהתנגשות בין שתי הנאות שונות לגמרי אנו מתעלמים מפן ההנאה ה'סתמית', ופן ההנאה ה'מצוותי' משתלט על המעשה כולו. כדי לבאר את הדברים, נביא תקדים לעניין זה מהקשר אחר.
המשנה בשבת (כד:) מחדשת ש"אין מדליקין בשמן שריפה ביום-טוב" - כלומר, אסור לשרוף ביום-טוב שמן של תרומה טמאה. הגמרא על אתר שואלת "מאי טעמא?", ומסבירה: "לפי שאין שורפין קודשים ביום-טוב". כידוע, התירו הבערה ביו"ט לצורך אוכל נפש. תוס' על אתר מתלבטים, האם מותר לשרוף תרומה טמאה ביו"ט בשביל להבעיר מדורה, וכך להנות בשריפת התרומה גם בשביל לחמם תבשיל וגם בשביל להיפטר מהתרומה הטמאה? תירוצם הוא:
"ואומר ריב"א... דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה, אם כן הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה, אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחיא יום-טוב, מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו"
לדברי תוס', כיוון שיש מצווה בשריפת תרומה טמאה, אף על פי שבשריפתה לשם הבערת המדורה יש גם הנאת רשות של חימום אוכל נפש, ושריפה כזו מותרת ביום-טוב - הנאת המצווה משתלטת על המעשה, מגדירה את ההנאה כולה כהנאת מצווה של שריפת תרומה, וממילא ברור ששריפת תרומה טמאה לא תדחה יום-טוב!
כפי שניתן לראות, תוס' מסיקים את דבריהם מדיון מקביל ביחס לקורבנות. כידוע, חלק מהקורבן מותר באכילה וחלק לא, והגמרא בביצה (כא.) מתלבטת האם מותר לשחוט נדרים ונדבות ביום-טוב לצורך אכילה? הגמרא עונה:
"נדרים ונדבות אסור לשחטן ביום טוב, דכהנים כי קא זכו - משלחן גבוה קא זכו"
גם במקרה זה, פן המצווה שבשחיטת הקורבן משתלט על הנאת האכילה של הכהנים, מגדיר את המעשה כולו כמעשה שחיטה וממילא הוא נאסר ביום-טוב.
אם כן, מצאנו שני תקדימים בהם פן המצווה משתלט על ההנאה ה'מורכבת' ומגדיר אותה כהנאת מצווה בלבד. אם כן, ניתן לומר שבמידה ומצוות הן תחום הנאה ייחודי ויוצא-דופן, במקרה שמעשה הטבילה מוגדר כהנאה מורכבת של רשות ושל מצווה, פן המצווה ישתלט על המעשה. ממילא, המעשה יהיה מותר לגמרי, שהרי 'מצוות לאו להנות ניתנו'!
לעומת זאת, אם המושג 'מצוות לאו להנות ניתנו' לא נאמר דווקא על מצוות, אלא מצוות הן דוגמא לעולם רחב יותר של הנאות שאינן נאסרות על מודר ההנאה (אפשרות א'), אזי אין סיבה לטעון שהנאה שאיננה גופנית (לאו דווקא הנאת מצווה) תשתלט על המעשה כולו, ותגדיר גם ההנאה הגשמית כהנאה שאינה כזו. אם כן, ברור שלדעה זו עדיין מדובר בהנאה 'מורכבת', וממילא המעשה ייאסר על המודר בהנאה, כיוון שההנאה שאיננה של מצווה אסורה עליו.
מה סוברים החולקים?
כל הסקירה שהצענו עד עתה, נועדה כדי להסביר את הדעה שמצוות לאו להנות ניתנו. כעת, יש להסביר מה סברת החולקים הטוענים שמצוות להנות ניתנו?
ניתן להציע, שדעה זו מתייחסת לנושא מהפן ההשקפתי, וטוענת שאכן מטרת המצוות היא שהאדם יהנה מהן. ממילא, כאשר האדם מקיים מצווה, ההנאה נזקפת לזכותו והוא עובר על איסור במידה ונדר הנאה מאותו מעשה.
אפשרות נוספת היא, שאמנם מטרת הקב"ה בנתינת המצוות לא הייתה שנהנה מהן, אולם בפועל, כאשר האדם נהנה מהמצווה הוא עובר על נדר ההנאה שהעמיס על כתפיו. במילים אחרות, כאשר אנו טוענים שמצוות לאו להנות ניתנו, אנו טוענים שתי טענות שונות:
א. המצוות לא נועדו לשם הנאה.
ב. גם אם האדם הספציפי נהנה מקיום המצווה, אין זה מספיק כדי להחשיב את קיום המצווה כהנאה האסורה עליו במידה והוא מודר הנאה מהמעשה.
לפי הסברא הראשונה שהצענו, הדעה הסוברת שמצוות להנות ניתנו חולקת על ההנחה הראשונה. לעומת זאת, ניתן להציע שדעה זו חולקת על ההנחה השניה, וסוברת שגם הנאה סובייקטיבית של אדם, אסורה עליו אם הוא מודר הנאה מאותו מעשה!
הערה לסיום
נסיים בהערה קצרה. חס-וחלילה, אם יצא אדם מהשעור הזה עם המסר שמצוות הן צרה צרורה כיוון ש'לאו להנות ניתנו'. ברור שקיום מצוות הוא טוב. אלא, ש'טוב' אינו חופף תמיד ל'מהנה'! דבר טוב מאפשר לאדם לממש את זהותו, להתקרב לקב"ה, להתעלות ולהתקדם - זה טוב; לעומת זאת, דבר טוב איננו תמיד צריך לגרום הנאה. כשהפסוק אומר 'לא טוב היות האדם לבדו', אין הכוונה שחיי הרווקות אינם מהנים מספיק, אלא הכוונה היא, שרק הזוגיות מאפשרת לאדם לממש את עצמו ואת ייעודו. מטרת המצוות היא לקרב אותנו אל אותו 'טוב' אליו אנו שואפים להגיע, ועל כך אנו קמים כל בוקר ומודים לקב"ה, בין אם בניסוח 'שלא עשני גוי' ובין אם בניסוח 'שעשני ישראל', ומברכים בפה מלא ובלב שלם.
* השעור נאמר בג' שבט, ולא עבר את ביקורת הרב.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)