דילוג לתוכן העיקרי

מצוות יבום ומצוות חליצה

קובץ טקסט
שיעור 24 / מצוות יבום ומצוות חליצה
 
א. "מצוות חליצה"
כאשר איש נשוי נפטר ולא מותיר אחריו ילדים, אחיו צריך להינשא לאלמנה ("ייבום") או להשתתף במעמד שבו היא חולצת את נעלו. צריך לזכור שמצוות ייבום היא חריגה מאוד. בדרך כלל יש איסור חמור לאדם להינשא לאשת אחיו, אפילו אם כבר התגרשו או שמת אחיו. במקרה החריג של ייבום לא רק שמותר לו לשאת את אלמנת אחיו, אלא שזו מצווה. הגמרא מביאה מחלוקת חשובה בהקשר זה:
"אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, ולשום אישות, ולשום דבר אחר - כאילו פוגע בערווה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר; וחכמים אומרים: 'יבמה יבוא עליה' - מכל מקום"     (יבמות לט ע"ב).
לדעת אבא שאול, כאשר כוונתו של האח אינה טהורה לחלוטין, נישואיו לאלמנת אחיו נחשבים "כאילו פוגע בערווה". חכמים חלקו עליו ודחו קביעה קשה זו. הגמרא הוסיפה וביארה שם שלפי שיטת אבא שאול עדיף בדורותינו להימנע מייבום ויש להעדיף חליצה; שהרי שבדורות אלו הכוונה אינה כה טהורה והאח והאלמנה אינם מתכוונים אך ורק לשם המצווה.
מהסוגיה משתמע שכולם מסכימים שמעיקר הדין יש עדיפות לייבום. המחלוקת נוגעת רק לשאלה האם בדורנו אנו נאלצים לוותר עליו. את עדיפות הייבום על פני החליצה אפשר לנסח בשני אופנים. הניסוח הפשוט ביותר הוא לומר שיש כאן שתי מצוות אלטרנטיביות, שבודקים איזו מהן עדיפה. אך מהרמב"ם משתמע ניסוח אחר:
"לא רצה לייבם או שלא רצת היא, הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר. ומצוות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם, שנאמר: 'וחלצה נעלו' וכו'. ומצות ייבום קודמת למצות חליצה"   
                    (רמב"ם, הלכות יבום וחליצה א', ב).
מלשון הרמב"ם משתמע שאין כאן שתי מצוות שקולות, שאנו בוחנים את סדר העדיפויות ביניהן, אלא שמצוות חליצה רלוונטית רק אחרי שנדחתה האופציה של ייבום. חליצה היא חלופה שעולה על השולחן רק כאשר אין מבצעים ייבום. תפישה זו עולה גם מדבריו במקומות נוספים (ספר המצוות עשה ריז, עשה פב).
 בנושא זה נוסיף עוד, שהגמרא ביבמות כא ע"א קובעת כי "חליצה במקום ייבום לאו מצווה היא". ההקשר שם הוא דיון במקרה שבו היבמה אסורה בלאו על היבם. למשל: אם האח שצריך לייבם הוא כוהן גדול, שאסור לו להתחתן עם אלמנה. האם עשה דייבום ידחה את הלאו הזה, מדין עשה דוחה לא תעשה? הגמרא מציעה שהיבם יחלוץ, וכך יקיים גם את העשה וגם את הלאו. אך דוחים הצעה זו בטענה שחליצה במקום ייבום לאו מצווה היא. אפשר להבין זאת כמו שהסברנו ברמב"ם, שמצוות חליצה רלוונטית רק אחרי שמוצתה האופציה של ייבום. אך אפשר גם להבין שהכוונה פשוט לומר שייבום הוא ההגשמה המלאה והרצויה יותר של מצוות העשה, וחליצה אינה אלטרנטיבה רצויה.
ב. המחלוקת אבא שאול ורבנן
עד כה דיברנו במישור העקרוני. למעשה, ההולכים בשיטת אבא שאול טוענים שבימינו מצוות חליצה קודמת למצוות ייבום, משום שכוונת המייבמים אינה טהורה. זאת משום שלדעת אבא שאול היתר אשת אח קרוב להתבטל במצב כזה: "כאילו פוגע בערוה, וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר".
אפשר לבאר את מחלוקת אבא שאול וחכמים כמתמקדת במישור המוסרי: האם ראוי לנקוט בדרך הייבום כאשר כוונתו של היבם אינה טהורה. אך האחרונים הציעו לבאר את המחלוקת במישור ההלכתי-משפטי. הם הזכירו בהקשר זה צמד מושגים הלכתיים: "הותרה" ו"דחויה". הרשב"א נשאל לגבי מקרה מעניין (שו"ת הרשב"א ח"א סימן תרפט). מה הדין כאשר יש לפנינו חולה מסוכן שצריך לאכול בשבת בשר, אך אין בנמצא בשר שחוט כהלכה. יש במקרה הזה שתי אפשרויות: או שיאכל נבלה, או שישחטו בשבילו בשבת. מצד אחד, איסור נבלה קל יותר מאיסור שחיטה בשבת, ולכן לפי הכללים ההלכתיים הרגילים - עדיף שיאכל נבלה; מצד שני, ייתכן שבשבת יש היתר גורף יותר מאשר בנבלה. מדוע? אם אומרים שפיקוח נפש דוחה שבת, הרי שהתורה קבעה שמותר לעבור על איסורי שבת למען פיקוח נפש. אך אם שבת הותרה במקום פיקוח נפש, הכוונה היא שבמקום פיקוח נפש בטלים לגמרי איסורי שבת הקשורים בהצלה, וכאילו היום אינו שבת כלל אלא יום חול. אם שבת הותרה ולא רק דחויה, הרי שעדיף לשחוט בשבת מאשר לאכול נבלה. שהרי איסור שבת הותר במקום פיקוח נפש וכאילו אינו אסור כלל, בעוד איסור נבלה עדיין קיים ורק נדחה מפני פיקוח נפש (עיין גם: רא"ש יומא פ"ח סימן יד).
יש אחרונים שיישמו את המושגים הללו גם לענייננו. הם הציעו שאבא שאול ורבנן נחלקו האם איסור אשת אח בייבום נדחה או הותר מעיקרו. למעשה, כבר הרמב"ם העלה את ההסבר הזה:
"וידועה לכם מסקנת פסק ההלכה, שמצות יבום קודמת למצות חליצה, אפילו אינו מתכוון לשם מצוה, אלא לשם נוי או לשם ממון, הואיל ולאחר שמת (אחיו) בלא בנים, הותרה (לו) ונסתלק איסור הערוה בכלל, כחכמים. אבל לפי שיטת אבא שאול מצות חליצה קודמת, להיותו סובר שאיסור אשת אח דחוי מפני היבום, ואם מתכוונים לדבר אחר זולתי המצוה, הריהו כאלו פגע בערוה"                                                   
                                 (שו"ת הרמב"ם סימן ריח).
מה הקשר בין השאלה האם האיסור נדחה או הותר, לבין מחלוקת רבנן ואבא שאול? אולי לדעת אבא שאול מצוות העשה של ייבום דוחה את האיסור של אשת אח, רק אם על ידי דחיית האיסור יצא ידי חובת מצוות עשה; ואם אינו מכוון למצווה, בכל מקרה לא קיים מצוות עשה - שהרי מצוות צריכות כוונה; וממילא במקרה כזה אין העשה דוחה את הלאו. מה שאין כן לדעת חכמים, שסבורים שאיסור אשת אח הותר כאן, וכל עוד הייבום עומד על הפרק - מבחינה הלכתית הרי היא כאישה זרה. מכאן עולה שחסרון הכוונה שעליו מדבר אבא שאול אינו רק כוונה לא טהורה, אלא חיסרון בכוונת המצווה - כוונה לצאת ידי חובה. לפי הבנה זו, אם אדם היה מודע לכך שהוא מקיים מצוות ייבום, אין כל בעיה אפילו לשיטת אבא שאול, גם אם המוטיבציה של היבם אינה טהורה.
אך אפשר גם לנסח את הטיעון של אבא שאול באופן פחות פורמלי, אפילו לפי הצעת הרמב"ם: אם טוענים שאיסור אשת אח הותר, הרי זה כאילו אין כאן איסור כלל, וממילא אין מקום להחמיר. אך אם טוענים שאיסור אשת אח רק נדחה, הרי שהאיסור עדיין במקומו עומד, אלא שאפשר בנסיבות מסוימות לעבור עליו. ולפי הצעה זו אבא שאול טוען שאם הכוונה אינה טהורה, אין זה ראוי מבחינה מוסרית לעבור על האיסור, אף אם הדבר מותר מבחינה פורמלית.
הרמב"ן טען שאבא שאול מעלה טענה במישור דאורייתא, ולדעתו במקרה שכוונת היבם אינה מדאורייתא, אפילו בדיעבד הייבום לא חל והוא חסר תוקף (יבמות לט ע"ב). הנימוקי יוסף (יבמות יח ע"א באלפס ד"ה קנה) חלק עליו וטען שדברי אבא שאול מטילים מגבלה דרבנן בלבד, ולכן בדיעבד אם היבם ביצע ייבום בכוונה לא טהורה - יש לו תוקף מלא. הבית שמואל (אבן העזר קס"ו ס"ק ה) טען שאין בהכרח קשר בין שאלת התוקף (דאורייתא/דרבנן) לבין השאלה האם בדיעבד הייבום תופס. לדבריו, אפילו אם אבא שאול אוסר לכתחילה מדאורייתא, עדיין יש מקום לומר שבדיעבד חל הייבום.
הרמב"ן פסק הלכה כרבנן. גם הרמב"ם פסק שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, כדעת רבנן וכנגד אבא שאול. אך התוספות פסקו כאבא שאול.
ג. פסיקת ההלכה למעשה
להלכה, השולחן ערוך (אבן העזר קס"ה, א) פסק כחכמי ספרד, שמצוות ייבום קודמת למצוות חליצה. והוסיף: "ואם אינה רוצה להתייבם לשום אחד מהאחים, בלא טענה מספקת, דינה כמורדת". כלומר: אין זה לגיטימי שהאישה תסרב להתייבם, אם אין לה סיבה מיוחדת. אם אלמנה מתעקשת לחלוץ ולא לייבם, בעוד גיסה מוכן לייבם אותה - זכויותיה הממוניות עלולות להיפגע.
מדברי הרמ"א שם עולה שפסק כתוספות, שמצוות חליצה קודמת למצוות ייבום, אך במקום שהאח-היבם מסרב לחלוץ אין כופים על חליצה, אלא משדלים אותו על ידי חלוקת ממון נדיבה. משתמשים בכפייה רק אם היבם מסרב הן לייבום והן לחליצה. הרמ"א מזכיר גם את האפשרות להטעות בנסיבות אלו את היבם, או בעברית פשוטה: לשקר לו ולהבטיח לו תנאים כלכליים שאין כוונה לקיים. וכתב עוד הרמ"א שאם שניהם - האלמנה והאח - רוצים בייבום, וניכר שכוונתם לשם מצווה, מניחים להם לייבם.  
הרבנות הראשית לישראל תיקנה בראשית ימי המדינה (בשנת תש"י) תקנה הקובעת שאין לייבם אלא לחלוץ. בשנת תשי"א ישב הרב עובדיה יוסף לדין בבית הדין האזורי בפתח תקווה, והגיע לפניו מקרה של יבמה הדורשת חליצה, בעוד האח דורש ייבום. הגרע"י פסק שלתקנה זו אין תוקף, כי אין לרבנות הראשית לישראל סמכות לעקור את הדין היסודי שפסק השולחן ערוך, אשר קובע עדיפות לייבום על פני חליצה. ברקע הדיון עומד גם הסירוב לבטל את מנהגי עדות ספרד בפני מנהגי עדות אשכנז. כך סיכם הגרע"י את דיונו:
"ולדידן אורויי מורינן להו לכתחלה לייבם, אלא שיש להסביר להם גודל המצווה וערכה, שיתכוונו לשם מצות ייבום, ותסגי להו בהכי [= ודי להם בכך], שאפילו אם יתכוונו גם לשם נוי או גם לשם ממון אין להקפיד על כך... וכל שכן אם יש רגלים לדבר שהיבם מכוון לשם מצווה, שבודאי שראוי מאוד שבית הדין יעודדו אותם לקיים מצווה רבה זו. ולכן גם בנידון דידן יש לבית-הדין להשפיע על היבמה להסכים לבקשת היבם ולהתייבם כדי להקים שם המת על נחלתו. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה אמן. עובדיה יוסף ס"ט"
                  (שו"ת יביע אומר ח"ו אה"ע סימן יד).
למעשה, נדיר מאוד שבימינו מתבצע בפועל ייבום, וכמעט תמיד בני כל העדות בוחרים בחליצה.
לתגובות ולהערות: [email protected]
 
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)