מצוות אכילת מצה ושיעור כזית

  • הרב יוסף צבי רימון

מצוות אכילת מצה בזמן הזה - דאורייתא או דרבנן?

"על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, יא)

כך מצווה עלינו התורה בפרשת קרבן הפסח שבפרשת בהעלותך. מפסוק זה ניתן ללמוד כי מצוות אכילת מצה מן התורה קיימת רק כאשר זו באה בצמוד לאכילת המרור וקרבן הפסח, ואילו בזמן הזה, כשאין לנו לא מקדש ולא קדשים - מצוות אכילת מצה היא מדרבנן בלבד.

למרות זאת, הגמרא בפסחים קכ ע"א מבינה כי מצה בזמן הזה דאורייתא, ואף לומדת זאת מריבוי בפסוקים:

"מצה - מיהדר הדר ביה קרא: 'בערב תאכלו מצות".

כלומר, מכך שחזרה התורה וצוותה על אכילת מצות אנו למדים כי מצווה קיימת גם ללא תלות בקרבן הפסח. אמנם, החיוב הוא דווקא בליל הסדר - "בערב".

לימודים נוספים לדין זה אנו מוצאים בגמרא בפסחים כח ע"ב (בזמן שישנו ב'בל תאכל חמץ' ישנו ב'קום אכול מצה') ובקידושין לז ע"ב ("בכל מושבותיכם תאכלו מצות" - לרבות בזמן הזה)[1].

כתב החתם סופר (שו"ת חתם סופר חושן משפט קצו, השמטות):

"מצוות עשה של אכילת מצה משומרת בליל פסח, היא יחידה נשארת לנו מכל מצוות אכילתה שבכל התורה! אין לנו פסח ולא קדשים, לא תרומה ולא מעשר שני. רק מצווה אחת משנה לשנה [אכילת מצה] ואם גם היא לא תועלה בידינו בשלמות... הייטב בעיני ה' חלילה חלילה?".

דהיינו, מצוות אכילת מצה היא מצוות האכילה היחידה שאנו מצווים בה בזמן הזה מן התורה, ועל כן צריך במיוחד להקפיד בקיומה (אמנם יש מצוות אכילה גם כיום בסוכות, בשבת ובערב יום הכיפורים, אך שם אין האוכל חפצא של מצווה, אלא חלק מדין עונג היום). בשיעור זה ננסה לבאר מהו השיעור הנדרש לאכילת מצה על פי הדעות השונות, ומהו מקורה של כל שיטה.

שיעור אכילת מצה

כתב הרא"ש (הלכות פסחים, סוף מסכת פסחים, לקראת סוף דף קלה במהדורת וילנא; ובשו"ת כלל יד) -

"ומניח הפרוסה בין שתי השלימות, ומברך על השלימה ברכת 'המוציא' ובוצע, ומברך 'על אכילת מצה' על הפרוסה ובוצע, ואוכל משתיהן - מכל אחת ואחת כזית. הרוצה לצאת ידי כולם, יברך 'המוציא' 'ועל אכילת מצה', ואחר כך יבצע משתיהן...".

כלומר, לפי הרא"ש לאחר ברכת 'המוציא' ו'על אכילת מצה', יש לאכול שני כזיתים - כזית מן המצה שלמה וכזית מן המצה הפרוסה. וכן פסק הטור (סימן תעה), והשולחן ערוך (סימן תעה, ס"א).

מהו טעמו של הרא"ש? מדוע יש לאכול שני כזיתים?

א.

הבית חדש (על הטור שם) הסביר כי בכל השנה כשמברך "המוציא" צריך לכתחילה לאכול כזית. מסיבה זו, בערב פסח יש לאכול לכתחילה כזית על כל ברכה - אחד ל'המוציא', ואחד ל'אכילת מצה'.

האחרונים התקשו בתירוץ זה - הלא לא מצאנו חובה לאכול כזית לברכת "המוציא"[2]?!

ב.

ה'פרישה' (שם) הסביר בצורה שונה, שאכן אין צורך לאכול מן המצה שברכו עליה 'המוציא', אלא רק מן המצה שמברכים עליה 'על אכילת מצה'; אלא, שכיוון שיש לנו ספק לאיזו מצה מתייחסת ברכת 'על אכילת מצה' - האם על המצה השלמה או על הפרוסה - צריך לאכול כזית מכל אחת מהן, כדי לצאת ידי הספק[3]. וכן כתב הפרי חדש (והביא המשנה ברורה טעם זה).

ואולם, גם תירוץ זה תמוה מכמה סיבות: ראשית, לדעת הרוב המכריע של הראשונים, אנו מברכים את ברכת 'על אכילת מצה' על המצה פרוסה[4]. וכן, אם מברכים על שתי המצות יחד, ממילא חלה הברכה על שתיהן, ומהו ההבדל אם אוכל כעת כזית אחד או שנים (ודי היה שיטעם משתיהן יחד שיעור כזית. וכן תמה בביאור הלכה (סימן תעה סעיף א, ד"ה כזית). והוסיף, שדבר זה (לאכול שני כזיתים) לא מצאנו בשום פוסק (פרט לרא"ש ולמרדכי). וכביאור הלכה כתבו גם בשם החזון איש (משמו של הרב חיים קנייבסקי).

הלכה למעשה

להלכה פסק השולחן ערוך (תעה, א) שיש לאכול שני זיתים, כדברי הרא"ש. כאמור, הביאור הלכה תמה על פסק זה, ונשאר בצריך עיון. למרות זאת, במשנה ברורה כתב שיש לנהוג כשולחן ערוך לכתחילה, אך בדיעבד בודאי יצא גם בזית אחד (משנה ברורה ס"ק יא, ושער הציון ס"ק יא)[5].

לעניין זה יש השלכה גם במישור ה'לכתחילה', כפי שנראה בסוף דברינו, לאחר שנברר את שיעורי הכזית השונים.

מהו שיעור 'כזית'

לאחר שעסקנו בשאלה כמה זיתים יש לאכול מן המצה, עלינו לברר מהו בדיוק שיעור הזית המדובר. מן הגמרות השונות עולות מספר אפשרויות ונחלקו בכך הראשונים:

היחס בין 'כזית' ל'כביצה'

א. זית = חצי ביצה:

מצינו בגמרא ביומא:

"ושיערו חכמים: אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת". (פ ע"א)

ובגמרא בכריתות נאמר:

"ושיערו חכמים: דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים". (יד ע"א)

הצלבה של הגמרות הנ"ל מביאה למסקנה שבביצה יש כשני זיתים.

ב. זית = שליש ביצה:

ואולם, סתירה לכך ישנה מגמרות אחרות:

הגמרא בעירובין (פ ע"ב) אומרת:

"קא משמע לן, דשתי סעודות הויין שמונה עשרה גרוגרות".

דהיינו, שהשיעור של שתי סעודות הוא שמונה עשר גרוגרות.

ובמשנה בעירובין (פב ע"ב) עולה (על פי דברי רבי שמעון שם) שבשתי סעודות יש חמש ביצים ושליש ביצה.

הצלבה של הגמרות מביאה למסקנה ש:

18 גרוגרות = 5.33 ביצים.

כלומר: גרוגרת = 0.296 ביצה (ובלשון פשוטה - גרוגרת הינה פחות משליש ביצה).

ובגמרא בשבת (צא ע"א) מוכח שגרורגרת גדולה מכזית. שכן על דברי המשנה שהמצניע באדמה זרע והוציאו בשבת, חייב בכלשהו, אומרת הגמרא בשם רבי מאיר שגם המוציא חיטה אחת לזריעה חייב. ושואלת על כך הגמרא:

"פשיטא, כלשהו תנן! מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת, ולעולם עד דאיכא כזית, קא משמע לן".

כלומר היה מקום לטעות שהמשנה לא התכוונה שחייב על כלשהו כפשוטו, אלא שהתכוונה שאפילו על כזית (שהוא שיעור קטן מ'כלשהו') חייב למרות שאין זה כשיעור של גרוגרת, ובא רבי מאיר להשמיענו שגם על חיטה אחת חייב. כלומר - גרוגרת גדולה מכזית, ולפי זה אם גרוגרת הינה פחות משליש ביצה, בודאי שכזית הינו פחות משליש ביצה.

מן הדיוק בגמרות עולה, אם כן, כי כזית אינו כשני ביצים אלא פחות משליש ביצה - שיעור קטן בהרבה (פי שש!).

ההכרעה להלכה:

שיטה א - רבינו תם בתוספות (עירובין פ ע"ב, ד"ה אגב; יומא פ ע"א ד"ה ושיעורו; חולין קג ע"ב ד"ה חלקו), ראבי"ה (פסחים, תקכה), תרומת הדשן (חלק א, סימן קלט), מהרי"ל (סדר ההגדה) ועוד ראשונים: כזית הוי חצי ביצה (והגמרא בעירובין עוסקת בזיתים מסוג שונה - ללא גרעינים).

שיטה ב - רמב"ם - מדברי הרמב"ם עולה שכזית הוי כשליש ביצה[6]. שכן הרמב"ם כתב (הלכות עירובין, פ"א ה"ט):

"... שיעורו שתי סעודות שהן כשמונה עשר גרוגרות שהן כששה ביצים בינוניות...".

וכך הבינו ברמב"ם המגן אברהם (סימן תפו ס"ק א) והפרי חדש (והגמרא בכריתות מדברת על ביצה ללא קליפה [הגר"א סימן תפו] או שהיא חולקת על הגמרא בעירובין [ישועות יעקב אורח חיים סימן שא ד"ה והנה שיעור גרוגרת] ועוד תירוצים באחרונים).

למעשה:

בשולחן ערוך סימן תפו פסק:

"ושיעור כזית - יש אומרים דהוי כחצי ביצה".

מדוע לא הביא השולחן ערוך את דעת הרמב"ם? לכאורה משמע שפסק שלא כרמב"ם. אולם, ייתכן שהסברה הפשוטה היא שכזית הוא פחות משליש ביצה, שהרי דבר זה דומה לזיתים של ימינו, ולכן המחבר טרח לציין את דעת ה'יש אומרים' שבכל זאת כזית הוי כחצי ביצה[7].

המשנה ברורה (סימן תפו, ס"ק א; קצ ס"ק י; תנו ס"ק ב) פסק שבדברים דאורייתא יש להחמיר ולאכול חצי ביצה, ובדברים דרבנן ניתן להקל בדיעבד בשליש ביצה. ובדברים הדורשים ברכה אחרונה, יש לברך רק על חצי ביצה, משום ספק ברכות להקל, והוא הדין באכילת מרור - כיוון שמברכים עליו - אין להקל לכתחילה, אם לא שהוא חלש וקשה לו[8].

שיעור ביצה

לאחר שראינו כי שיעור כזית תלוי בשיעור הביצה - עלינו לברר כיצד בדיוק נמצא מהו שיעור הביצה. בהקשר לכך ישנן שתי שאלות מרכזיות:

א. האם לשער את הביצה עם קליפתה או ללא קליפתה?

בשו"ת נודע ביהודה (מהדורא קמא אורח חיים, סימן לח) כתב שיש הבדל בכך בין הסוברים שכזית הוי חצי ביצה לבין הסוברים שכזית הוי שליש ביצה. לסוברים שכזית הוי חצי ביצה - יש לשער את הביצה ללא קליפתה. לסוברים שכזית הוי שליש ביצה - יש לשער את הביצה עם קליפתה.

ומהו טעם הדבר? ראינו בפרק הקודם, שהסוברים שכזית הוי חצי ביצה למדו זאת מ"בית הבליעה", דהיינו משיעור בליעת הביצה, ובליעת ביצה היא בודאי ללא קליפתה. לעומת זאת, הסוברים שכזית הוי שליש ביצה למדו זאת מגודל גרוגרת, ומגודל שיעור שתי סעודות. דברים אלו נמדדו משיעור קב, וקב נמדד בביצים עם קליפתם.

אמנם, המשנה ברורה (סימן תפו, ס"ק א) כתב שגם לסוברים שכזית הוי חצי ביצה יש לשערה בקליפתה. אך החזון אי"ש חלק על דברי המשנה ברורה האלו וכתב עליהם: "ליכא מאן דסבר הכי" (קונטרס השיעורים, אורח חיים סימן לט ס"ק יז). ואכן, מן האחרונים מבואר שהבינו שלא כמשנה ברורה (נודע ביהודה, הגר"א [תפ"ו] ועוד).

קליפה הינה כ- 1/20 מנפח הביצה (הרב חיים נאה, שיעורי ציון עמוד סט, הערה 4. ומידו"ת פרשה ט"ו, עמוד רלט, והערה 16. אמנם ליום הכיפורים מחמירים שהקליפה היא רבע מן הביצה כדברי המהרי"ל - עיין מידו"ת שם, ובעמוד רמט).

ב. שיעור ביצה (בקליפתה)

כתב הרמב"ם (פירוש המשניות על מסכת עדיות, פ"א מ"ב; כלים פ"ב מ"ב; ובהקדמה לפירוש המשניות על מסכת מנחות):

"ואני עשית מידה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק, ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל מן היין קרוב כ"ו כספים הנקראים דרהם בערבי, ומן המים קרוב לכ"ז דרהם".

רביעית הינה ביצה וחצי. ואם כן: שיעור ביצה הוא שני שליש של כ"ז דרהם.

על פי זה כתב הרב חיים נאה, שמדד דרהם, ומשקלו 3.2 גרם. ולפי זה נפח הביצה - 57.6 סמ"ק.

אלא, שר' חיים נאה מדד בדרהם טורקי מן הדורות האחרונים, וכנראה שמשקל הדרהם בזמנו של הרמב"ם היה שונה[9], ומשקלו היה 2.83 גרם. ולפי זה נפח ביצה כ- 50 סמ"ק[10].

האם קטנו הביצים שלנו?

ישנן שתי דרכים למדידת שיעורי התורה - על פי מידותיו הטבעיות של אדם בינוני, כגון אמה, טפח, אגודל, אצבע, ועל פי נפח הפירות - סאה, ביצה, גרוגרת, זית, וכו'. בדרך כלל - מידות האורך נקבעו על פי מידות גוף האדם, ואילו מידות הנפח - על פי נפח הפירות.

אולם, בחלק מן המידות, מצאנו שחז"ל נתנו לנו שיעורים הן על פי גוף האדם והן על פי נפח הפירות. כגון: שיעור מקוה - 40 סאה (נפחו), וכן - אמה על אמה ברום שלוש אמות (1X1X3). כך גם שיעור רביעית - ביצה ומחצה, וכן - אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי וחומש אצבע )2X2X2.7) [11].

במשך הדורות, כתבו הפוסקים שחלה אי התאמה בין המידות הנ"ל. דבר זה מוזכר כבר בתשב"ץ (ח"ג סימן ל"ג), ועוד[12].

הנודע ביהודה (צל"ח פסחים קטז) הוא הראשון במדינות אשכנז שעמד על כך, ומדד בשתי הדרכים, וכתב שמצא שהשיעורין "מכחישין זה את זה" והרי "שניהם הלכה למשה מסיני".

על כן כתב הנודע ביהודה, שעל כרחנו - או שגדלו מידות האדם, או שקטנו הביצים והפירות של זמננו. מסקנתו היתה:

"וידוע שהדורות הולכים ומתמעטים ואי אפשר שהאגודל שלנו גדול יותר מהאגודלים שהיו בימי חכמי הש"ס[13], ועל כרחך הביצים בזמנינו נתמעטו".

לאור זה מסיק הנודע ביהודה להלכה:

"וכיוון שנתברר שהביצים שלנו נתקטנו על מחציתם, אם כן שיעור זית שהוא חצי ביצה הוא כביצה שלנו ובזה אשער באכילת מצה ומרור בכל שיעורי התורה".

כלומר, שלדעת הנודע ביהודה, יש להכפיל את השיעורים[14].

סיכום

בשיעור זה עמדנו על חיוב מצוות מצה בזמן הזה - מבחינת רמת הדין - דאורייתא או דרבנן, ומבחינת פרטי הדין: מהו השיעור בו אנו מחוייבים: כזית או שני זיתים.

לאחר מכן עסקנו בבירור הסוגיה הכללית: מהו שיעור כזית, וראינו בנידון את הסתירה בין הגמרות ובעקבותיה את מחלוקת הראשונים בנדון - האם כזית הוא חצי ביצה או שליש ביצה.

לבסוף עסקנו בשאלת שיעור כביצה והדרך למדוד אותו - כאשר הביצה בקליפתה או כאשר היא איננה בקליפתה. לבסוף ראינו את דעת הנודע ביהודה המבין כי בזמן הזה המידות נשתנו, והביצים קטנו ולפיכך עלינו להכפיל את המידות ולהתייחס למידת 'חצי ביצה' כגודל של ביצה בימינו.

 

[1] על הצורך בכל הלימודים - עיין תוספות בקידושין לז ע"ב ד"ה בזמן; מהר"ם חלואה בפסחים כח ע"ב.

[2] בעניין כזית לברכת המוציא בכל השנה - כתב המגן אברהם (ס"ק ד) להלכה כדעת הב"ח, ולכן הצריך בכל השנה כזית לברכת המוציא. בהלכות ברכות (סימן קסז, א) כתב הרמ"א שהבוצע ייתן לכל אחד מהמסובים כזית מפרוסת המוציא. המג"א (שם) דייק מכך שגם לדעת הרמ"א יש צורך בכזית לברכת המוציא.

אולם, המשנה ברורה (שם) הביא בשם האחרונים נימוק אחר לדברי הרמ"א. לדעתם, יש לחלק כזית, כדי שלא יהא נראה כצר עין. אמנם, המשנ"ב הביא אח"כ דעת המג"א, וכתב שלכתחילה טוב לחוש לדבריו. ייתכן, לתת נימוק נוסף לדברי הרמ"א - שיש לתת כזית בכדי שיוכלו לברך ברכה אחרונה, אך לא בגלל שיש צורך בכזית לברכה ראשונה. נימוק נוסף נתן הדגול מרבבה, שיש לאכול כזית בכדי שכל הארוחה תיגרר אחרי הפת. גם לפי נימוק זה, למרות שיש להקפיד במשך השנה על אכילת כזית, מכל מקום בליל הסדר בודאי שאין צורך, שהרי למטרה זו מספיק הכזית של 'אכילת מצה' (שהרי לפי זה אין עניין מהותי שברכת המוציא זוקקת כזית).

[3] אמנם, בדברי הרא"ש אי אפשר להעמיס את תירוץ הפרישה, שכן הוא כותב במפורש (עיין בציטוט דבריו לעיל) שברכת המוציא חלה על השלמה. וכן הקשה הט"ז (ס"ק ב), ע"ש.

[4] כאמור, לרוב הראשונים ברכת "על אכילת מצה" מתייחסת למצה הפרוסה. וכן כתבו: רש"י (הו"ד במחזור ויטרי, עמוד רפב), תוספות (פסחים קטז ע"א, בשם ה"ר מנחם והר"י), ר"ח (שם), רמב"ם (חמץ ומצה, פ"ח ה"ו), ר"ן (פסחים שם), מהר"ם חלואה (שם), רבינו דוד (שם), חינוך (מצוה כא), רמב"ן (ברכות לט ע"ב) רשב"א, בעל המאור (שם), ועוד ראשונים (אלא שראשונים אלו נחלקו האם גם את 'המוציא' אנו אומרים על המצה הפרוסה, או שמא 'אין עושין מצוות חבילות חבילות' ולכן את 'המוציא' אומרים על השלמה (אך מכל מקום אין נפקא מינה לפי סברת הפרישה, שהרי אין צורך לאכול כזית לדעתו, אלא מ'אכילת מצה' בלבד).

לדעת מיעוט מן הראשונים, חלה ברכה זו על המצה השלמה - הראב"ד (תמים דעים, סימן לא), הראב"ן בשם הר"ח (מובא בראבי"ה סימן תקנ"ה) - למרות שבר"ח שלפנינו משמע כאמור הפוך.

בפשטות, סברת רוב הראשונים היא המובנת, שהרי מטרת המצה הפרוסה היא "לחם עוני", ומסתבר שבאופן זה יצאו ידי חובה. סברת הראב"ד וסיעתו היא כנראה, שהדין של "פרוסה" אינו דין באכילה, דהיינו שאין צורך לאכול את הפרוסה, אלא כדברי הגמרא על לחם עוני - לחם שעונים עליו דברים הרבה - דהיינו שיש עניין לומר את ההגדה וכו' כשיש לפנינו "פרוסה" - לחם עוני (ואולי לפי זה, כאשר אוכל את הפרוסה בתחילת הארוחה, יש בכך גירעון).

[5] ויש להוסיף, שיש הסבורים שרק בעל הבית צריך לאכול שני כזיתים, שכן אין בציעתו חשובה אם לא אוכל כזית (גם מ'המוציא') אך למסובין די בכזית אחד. וכן כתבו בשם הרב אליישיב, וכן משמע מדברי הגרש"ז אוירבך - הו"ד בהס"ה עמוד תנו, הערה 15.

אמנם, הרב פיינשטיין (מוריה, סיוון, תשמ"ה) כתב שראוי שלכל אחד יהיו שתי מצות לפניו, אחת שלמה ואחת פרוסה, וכך יוכלו לאכול כשיעור ממצות שלהם (שהרי בדרך כלל, אין מספיקות המצות של בעל הבית לכזית לכל המסובים.

גם כאשר יש מצות לפני המסובין, ראוי (כשאין מנהג אחר) שיצאו בברכות בעל הבית משום "ברוב עם הדרת מלך". לגבי כל ימות השנה כתבו בשו"ע הרב קס"ח ס"ק יח, ובמשנ"ב סימן קסה ס"ק ה, שהיה מקום להעדיף שבעל הבית יוציא את כולם, משום "ברוב עם הדרת מלך", אלא שאנשים יבואו לְדַבֵּר ולהשיח דעתם, ולכן נהגו שכל אחד מברך לעצמו. אמנם, בערוך השולחן קסז ס"ק כח, כתב שראוי שישבו כולם וימתינו לבעל הבית משום 'ברוב עם' - ונראה פשוט שכאשר הדבר אפשרי, כגון בדרך כלל בשבתות, ובמיוחד בליל הסדר שהאוירה רצינית יותר, ראוי לכולי עלמא לנהוג כך. לכן, ראוי שיקחו מעט מבעל הבית וישלימו ממצות אחרות. וכן ינהגו כמובן, גם כאשר אין לפני כל אחד שתי מצות כאלו - שיקחו מעט מבעל הבית וישלימו ממצות אחרות (חזו"א עמוד קנח, סוף הערה א).

[6] דעה מחודשת אף יותר מצאנו ברשב"א (משמרת הבית, דף צו.) שכזית הוי פחות מרבע ביצה "ט"ו ביצים שהן הרבה מ-ס' זיתים".

[7] עיין בדברי הגר"ח נאה (שיעורין של תורה, עמוד קצ, הערה כד) שכתב שמהצלבת דברי השו"ע בסימן תט, ז (ב' סעודות = 6 ביצים מפת) ובסימן שסח (י"ח גרוגרות = 6 ביצים או 8 ביצים) משמע שכזית שהוא קטן מגרוגרת הוי מעט פחות משליש ביצה. ועיין ב'מידות ושיעורי תורה' פט"ו סעיף טו, והע' 111).

[8] דעת החזו"א - בספר "שיעורין של תורה" (לר"י קנייבסקי זצ"ל, רס"י י"א) כתב שדעת החזו"א בעירובין (ל"ו) נוטה יותר לכך שכזית הוא חצי ביצה. אמנם, ב"קונטרס השיעורין" משמע שמכריע שניתן לסמוך על שיטת הרמב"ם, וכותב שזו שיטת הרי"ף, הרשב"א, הרא"ש, הריטב"א ועוד. ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ח', סימן צב) כתב שהחזו"א בקונטרס השיעורין דיבר על "השיעור הכפול" (עיין להלן) ולכן הקל כרמב"ם בשליש ביצה, כי "תרי חומרי, להכפיל השיעורים וכזית חצי ביצה, לא מחמרינן".

ובקהילות יעקב (פסחים, סימן ל"ח) כתב שכנראה חזר בו החזו"א, ולדעתו ניתן לסמוך על הרמב"ם (ואמנם, כאמור החזו"א מכפיל את השיעורים), ע"ש (ועיין שם ב'שיעורי המצוות' סעיף כד [שהקל כרמב"ם] וסעיף כז [שהחמיר כתוס']).

דעת החזו"א בשיעור כפול: מעיקר הדין סבר שאין צורך לכפול את השיעור, ומה שכתב (בקונטרס השיעורין אות יז) שצריך לכפול, אינו אלא מדין חומרה (בשם הגר"ח קנייבסקי - הו"ד במידות ושיעורי תורה, פרק ב' הערה 31).

[9] עיין ב"מידת ושיעורי תורה", פרק יג סעיף ז, ופרק ל סעיף ו.

[10] אנו התייחסנו כאן לשיטת הרמב"ם שהיא דומה לשיטת הגאונים. שיטות נוספות - עיין במוש"ת פרק יג.

[11] כל המידות הנ"ל - פסחים קט ע"א - קט ע"ב.

[12] עיין סקירה נרחבת בנושא זה ב"מידות ושיעורי תורה" פרק ד.

[13] אמנם לכאורה המציאות הידועה בימינו היא הפוכה - שמידות האנשים גדלות. וצ"ב.

[14] את דברי הנודע ביהודה (לעתים בשינויים קלים) קיבלו הגר"א (מעשה רב סימן קה), רע"א (שו"ת החדשות סימן לט) והחת"ס (שו"ת, או"ח, סימן קכז וסימן קפא).