מצוות כיסוי הדם

בפרשת אחרי מות נצטווינו לכסות את דמם של חיות ועופות לאחר שחיטתם. האחרונים העלו את השאלה, האם מצוַת כיסוי הדם מתמקדת במעשה או בתוצאה - האם עיקרה של המצווה בכך שנבצע פעולה של כיסוי, או שמא העיקר הוא שהדם יהיה מכוסה, ואין חשיבות לפעולת הכיסוי.

נפקא-מינה אפשרית לשאלה זו תהיה במקרה שנעשתה פעולת כיסוי אך הדם אינו מכוסה או להיפך. המשנה בחולין (פז ע"א) קובעת שאם אדם כיסה את הדם, ובדרך כלשהי הוא חזר ונתגלה - אין האדם חייב לשוב ולכסותו. קביעה זו מובנת מאוד אם נניח שעיקרה של המצווה במעשה הכיסוי, כך שלא משנה האם בסופו של דבר הדם מכוסה. אמנם, ניתן לדחות ולומר שגם אם עיקרה של המצווה בכך שהדם יתכסה - די בכך שיהיה מכוסה רגע אחד, ואין השוחט צריך להשגיח כל ימיו שהדם נשאר מכוסה.

הראשונים נחלקו, האם מותר לכסות את הדם בכיסוי שכנראה לא יחזיק מעמד זמן רב, כגון בשלג שבסופו של דבר יימס. מחלוקת זו תלויה בשאלה שהזכרנו: אם מעשה הכיסוי הוא העיקר - ניתן אולי להסתפק בכיסוי כלשהו; אם העיקר שהדם יהיה מכוסה - סביר שלא די בכיסוי זמני.

בגמרא (שם) מבואר, שאם הדם התכסה ע"י הרוח ולא התגלה, אין חובה לכסותו. לכאורה מוכח מכאן שעיקרה של המצווה בכך שהדם יהיה מכוסה, ואין זה משנה כיצד יתבצע הכיסוי. אמנם, ניתן לדחות ולומר, שגם אם המצווה היא במעשה - לא שייך לחייב לכסות דם מכוסה, שכן למעשה כזה אין שום משמעות.

בתורה נאמר שמצוַת כיסוי הדם מוטלת על השוחט. האחרונים נחלקו האם הוא יכול לבצעה ע"י אדם אחר. גם שאלה זו יכולה להתקשר לענייננו: אם מתמקדים בתוצאה - אין זה משנה כל כך מי יבצע את פעולת הכיסוי; אם המעשה הוא העיקר - אולי המצווה מוטלת דווקא על השוחט.

שאלתנו תלויה גם בטעמיה של מצוַת כיסוי הדם: יש שנימקו את המצווה בחשש שאנשים יאכלו את הדם (רשב"ם), או שינצלו את הדם לשם התחברות לשדים (רמב"ם במורה נבוכים), ולפי זה נראה שעיקרה של המצווה בכך שהדם יהיה מכוסה; ואילו אחרים טענו שמצווה זו באה לחנך את האדם שלא יהיה אכזרי, ולא יאכל את בשרה של חיה בשעה שנפשה מוטלת לפניו (ספר החינוך), או שהיא באה להדגיש שהריגת בהמות לאכילה היא פעולה לא אידיאלית, ויש להתבייש בה ולהסתירה (הרב קוק), ולפי זה ייתכן שהמצווה מתמקדת בפעולת הכיסוי כאקט חינוכי, ולאו דווקא בתוצאה.