מצוַת השופר בראש השנה | 2
בשבוע שעבר ראינו את מחלוקת הראשונים ביסוד מצוַת השופר בראש השנה: לשיטת הרמב"ם המצווה היא בשמיעה, ואילו לשיטת רבנו תם המצווה היא בתקיעה.
העננה הגדולה המעיבה על שמי שיטתו של הרמב"ם היא המשנה בראש השנה כט ע"א, הקובעת שחרש, שוטה וקטן, שבעצמם אינם מחוייבים במצוַת שופר - אינם יכולים גם להוציא אחרים ידי חובה. משנה זו מובנת היטב לשיטת רבנו תם, שעיקר המצווה מתקיים על ידי התוקע והציבור יוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה", שכן מובן שהתוקע בשופר צריך להיות בעצמו חייב במצווה כדי להוציא אחרים, כמו בכל המצוות שאדם מוציא בהן את חבריו. אולם לשיטת הרמב"ם, שהתוקע רק יוצר את הצליל - ה'חפצא' של המצווה - וכל השומעים מקיימים את מצוַת השמיעה בעצמם, הדבר קשה ביותר: מהי הבעיה בכך שצליל השופר נוצר על ידי תקיעתו של אדם שאינו חייב במצווה? הלוא הצליל הוא תקין ונורמלי? מפאת קושייה זו, הגיע ה"שאגת אריה" למסקנה שהמצווה היא כפולה: חייבים גם לשמוע וגם לתקוע. אך מה יאמר הרמב"ם, הסובר שהמצווה היא השמיעה בלבד?
תירוצים שונים נאמרו על קושייה זו, ונראה שהכיוון הפשוט ביותר הוא זה שהציע ה"שפת אמת" בחידושיו לסוגיה. לדבריו, הרמב"ם אכן סובר שהמצווה היא אך ורק בשמיעה, אך המצווה איננה לשמוע צליל מוסיקלי של שופר, בבחינת "קול קרן בעלמא", אלא דווקא "קול של מצווה". קול שכזה, ששמיעתו נחשבת לקיום מצוַת שופר, יכול להפיק רק אדם שבעצמו שותף לחיוב במצווה זו.
מנגד, שיטת רבנו-תם אף היא אינה חפה מקושיות, ונסתפק כאן באחת מהן. הגמרא בראש השנה כז ע"ב קובעת שהתוקע לתוך הבור באופן שלא ניתן לשמוע את קול השופר - לא יצא. מדוע אדם זה אינו יוצא ידי חובה, למרות שהוא תקע בשופר? כנראה, שהתקיעה המוציאה ידי חובה לשיטת רבנו תם היא תקיעה שניתן לשמוע אותה, שכן אחרת היא אינה נחשבת לזעקה כלל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)