מצוַת ההידבקות בקב`ה וההליכה בדרכיו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מצוות "קדושים תהיו" ומצוות ההידבקות בקב"ה וההליכה בדרכיו / הרב אהרן ליכטנשטיין*

לפרשת אחרי-מות - קדושים

קדֹשים תהיו כי קדוש אני ה' א-להיכם (י"ט, ב).

רמב"ן על אתר מפרש את הפסוק הזה כציווי להידמות לקב"ה:

כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים... וטעם בכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' א-להיכם' לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים.

בגמרא ניתן למצוא ניסוחים שונים למה בדיוק יש להידמות. הברייתא בשבת קלג ע"ב דורשת:

'זה א-לי ואנוהו' (שמות ט"ו, ב)... אבא שאול אומר: 'ואנוהו' - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנוך ורחום.

לפי זה, יש להשתדל להידמות לקב"ה מבחינת האופי והמידות. אך לעומת זאת מצינו בגמרא בסוטה יד ע"א:

ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' (דברים י"ג, ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר 'כי ה' א-להיך אש אֹכלה הוא' (דברים ד', כד)? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב 'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' (בראשית ג', כא), אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב 'וירא אליו ה' באלני ממרא' (שם י"ח, א), אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך א-להים את יצחק בנו' (שם כ"ה, יא), אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב 'ויקבר אתו בגי' (דברים ל"ד, ו), אף אתה קבור מתים.

כאן הציווי איננו להשתדל להידמות לקב"ה מבחינת תכונות האופי כי אם להידבק במעשיו. כמובן הדברים קשורים זה בזה: מי שהוא חנון ורחום יעשה חסד, ואין אדם גומל חסדים עד שיעצב את אישיותו כחנון ורחום. מכל מקום יש שוני בין שני המקורות הללו מבחינת המושא המדויק של ההידמות.

גם מבחינת מקור ההידמות, אופייה ומטרתה ניתן למצוא שתי מגמות שונות. כפי שראינו, הגמרא בסוטה מקשרת חובה זו לפסוק "אחרי ה' א-להיכם תלכו": "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר 'כי ה' א-להיך אש אֹכלה הוא'? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה...". הרמב"ם (הלכות דעות פ"א הלכות ה-ו), לעומת זאת, מביא (בשינויים) את דברי הגמרא בשבת ומקשר אותם דווקא לפסוק "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט):

...שנאמר 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכינויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן - להודיע שהן דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו.

הגמרא בסוטה מציינת את ההידמות לקב"ה כדרך היחידה ללכת אחריו (בגלל היותו אש אוכלה), כלומר: ההידמות לקב"ה מספקת צורך דתי, היא נועדה ליצור קשר מסוים עם הקב"ה. הרמב"ם, לעומת זאת, רואה בהידמות לקב"ה התנהגות מוסרית ראויה: אדם שרוצה לבנות את אישיותו בדרך הטובה ביותר ולאמץ לו את המידות וההנהגות הנכונות - צריך להידמות לקב"ה וללכת בדרכיו.

במדרש לפרשתנו מובאת דוגמה ייחודית של הידמות לקב"ה. בהמשך הפרשה נאמר: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו את פריו..." (י"ט, כג). מפשט הכתוב לא משמע שיש חובה לנטוע עצים, אלא רק שהנוטע עץ צריך להקפיד על דיני ערלה. ואולם, מן המדרש כאן (ויקרא רבה כה ג) מתקבלת תמונה שונה:

רבי יהודה בר רבי סימון פתח: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' (דברים י"ג, ה) - וכי אפשר לבשר ודם להלך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו 'בים דרכך ושבילך במים רבים' (תהילים ע"ז, כ), ואתה אומר 'אחרי ה' תלכו'?! 'ובו תדבקון' (דברים שם, שם) - וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים להדבק בשכינה? אותו שכתוב בו 'כי ה' א-להיך אש אכלה' (שם ד', כד), וכתיב 'כרסיה שביבין די נור' (דניאל ז', ט), וכתיב 'נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי' (שם שם, י),ואתה אומר 'ובו תדבקון'?! אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב 'ויטע ה' א-להים גן בעדן' (בראשית ב',ח), אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב 'כי תבאו אל הארץ'.

בנטיעת עצים יש אם כן משום הידמות לקב"ה. ובמה? ייתכן שהדבר קשור לביקורתם של חז"ל (בראשית רבה לו ג) על מעשיו של נח בצאתו מן התיבה:

'ויחל נח איש האדמה' (בראשית ט', כ) - נתחלל ונעשה חולין. למה 'ויטע כרם'? לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה? לא יחור אחד ולא גרופית אחת, אלא 'ויטע כרם'!

חז"ל מבקרים את נח על כך שבצאתו מן התיבה אל העולם החרב והשמם שלאחר המבול נטע בראשונה דווקא כרם יין, שהוא דבר של מותרות, ולא נטע דברים המועילים יותר לבניין העולם. ושמא זה הדבר בפסוקנו שיש בו משום הידמות לקב"ה: הדגש על נטיעת "כל עץ מאכל" - הציווי למקד תחילה את בניין הארץ בדברים שהאדם צריך להם באמת, בסיפוק הצרכים הבסיסיים ולא במותרות.

אך נראה שיש כאן גם מסר נוסף. בנביאים יש לעצים פעמים רבות קונוטציה שלילית. האשרה ועצים אחרים שימשו תדיר לעבודה זרה, וירמיהו מוכיח את ישראל: "כי על כל גבעה גבֹהה ותחת כל עץ רענן את צֹעה זֹנה" (ב', כ). נטיעת עצים הפכה לסמל ליצירה אנושית שיש בה יופי והדר המרחיבים דעתו של אדם - אך עלולים גם להוות גירוי לפריקת עול ולחטא. מצב זה הוביל רבים לגישה שיש להימנע מנטיעת עצים, להסתגר ולשמור על אורח החיים הקיים ולהימנע מעיסוק בדברים שיכולים להביא לידי חטא. הגישה הזו מכירה בחסרונה - שהעולם שנבנה על פיה יפה פחות - אך היא מעדיפה את המצב הזה, ובלבד שלא נבוא לידי שום נדנוד תקלה ומכשול. לעומת גישה זו יש גם גישה אחרת, הגורסת שיש להמשיך לטעת עצים, לפתח את העולם ולעסוק בבניינו - תוך זהירות מתמדת מפני הסכנות הרבות הנובעות מעיסוקים אלו. המדרש מלמדנו אפוא כי בנטיעת עצים, בהמשך בניין העולם ופיתוחו, יש משום הידמות לקב"ה. אך יחד עם זאת חשוב לזכור את הסכנות שיש בה ולנהוג משנה זהירות, כדי שהעץ הרענן שאנו נוטעים לא יכשילנו ויביאנו לידי חטא.



* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת קדושים תשנ"ו וסוכמה על ידי מתן גלידאי.