מצה

  • הרב בנימין תבורי
פרשת בוא – מצה
 
בפרשת בוא (שמות יב,ח) בתורה אנו מצווים לאכול את קורבן פסח עם מצה ומרור. כיוון שכיום איננו יכולים להעלות קורבנות, כולל קורבן פסח, בטל הציווי מדאורייתא על אכילת מרור, אשר צריך היה לאכלו יחד עם קורבן פסח. אך חכמינו הנהיגו מצווה מדרבנן של אכילת מרור ללא קשר לקורבן. בנוגע למצה קבע רבה שמדובר במצווה מדאורייתא העומדת בפני עצמה, כיוון שבתורה נכתב בפירוש: "בערב תאכלו מצות" (שמות יב,ח). בגמרא מצוטטת ברייתא המאששת דעה זו. בברייתא כתוב, שבמקום אחד בתורה אנו מצווים על אכילת במשך שבעת ימי החג (שמות יב,טו) ,  בעוד שבמקום אחר אנו מצווים על אכילת מצה במשך שישה ימים בלבד (דברים טז,ח). בברייתא מסתמכים על אחד מעיקרי הדרשה של רבי ישמעאל כדי להסיק שברגע שהפסוק המאוחר יותר ביטל את מצוות היום השביעי, בטלה המצווה כולה. לכן, אם כן, אכילת מצה בפסח אינה מחוייבת כלל. לכן מציינים בתורה בפירוש את החובה לאכול מצה יחד עם קורבן פסח בערב החג. וגם אם אין קורבן, נקבע בתורה "בערב תאכלו מצה" כדי להבהיר שמצוות אכילת המצה עומדת בפני עצמה. (ספר המצוות, מצוות עשה, קנח), וכך פוסק הרמב"ם שקיימת מצווה מדאורייתא של אכילת מצה בערב פסח, גם כאשר בית המקדש חרב.
החזקוני (שמות יב,ח) סבור שתאור המצווה המורכב בא לומר, שאף אין חובה לאכול מצה במהלך כל שבוע הפסח, בכל זאת  מי שאוכל מצה מקיים בכך מצווה. הוא מסביר שבכל הנוגע לרוב המצוות, כמו שמי שיקיים אותן יזכה לגמול, כך מי שלא יקיימן ראוי להיענש. אך מצוות מסוימות (כגון מצוות אכילת מצה בשאר ימי הפסח) אינן גוררות עונש על אי קיומן, ובכל זאת מזכות את המקיים אותן בגמול.
עוד מקור אפשרי למצווה של אכילת מצה במהלך הפסח כולו הוא הסמיכות בין האיסור על אכילת חמץ ובין הדרישה לאכילת מצה (דברים טז,ג). בגמרא (פסחים מג,ב) מסתמכים על הקשר הזה וכותבים שנשים (שנאסר עליהן לאכול חמץ)  חייבות באכילת מצה (אף על פי שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה, ועל כן הן אמורות להיות פטורות ממנה). על פי ר' שמעון (פסחים כח,ב) קיימת תלות הדדית בין שתי המצוות הללו מבחינת זמן קיומן. ר' שמעון טוען שאין "לאו" על אכילת חמץ בערב פסח או לאחר הפסח. לטענתו, אכילת חמץ אסורה רק בשעה שאוכלים מצה. בעל פני יהושע (שם) כותב שפרשנותו של רש"י לדבריו של הרב שמעון מוכיחה שיש מצווה מדאורייתא לאכול מצה במהלך כל הפסח.
עוד הוכחה לכך שאכילת מצה בפסח היא חובה (או לפחות קיום מצוה) נמצא בדיון הנוגע להנחת תפילין בחול המועד. בגמרא (מנחות לו,ב) מסבירים שכיוון שהתפילין נקראים "אות", ושבת ויום טוב הם "אות" בעצמם, אין צורך להניח תפילין בימים אלו. בתוספות (שם) נשאלת השאלה, האם יש להניח תפילין בחול המועד, תוספות עונים שפסח הוא אות בגלל האיסור על אכילת חמץ וסוכות הוא אות בגלל החובה לשבת בסוכה ושני ניהוגים אלו נוהגים כל שבעת הימים. הרא"ש (שו"ת כג,ג) מצטט את דבריהם של הגאונים, האומרים שפסח הוא אות בשל החובה של אכילת מצה. ואכן, נשמע סביר הרבה יותר שהאות יכלול מעשה חיובי כגון אכילת מצה, ולא רק הימנעות פאסיבית מאכילת חמץ. הרא"ש אמנם סבור שיש להניח תפילין במהלך חול המועד, אך הוא אינו חולק על הקביעה שאכילת מצה הופכת את  החג כולו לאות.
ידוע ברבים כי הגאון מווילנה סבר שאכילת מצה במהלך כל הפסח היא מצווה קיומית ולא חיובית. מסופר (מעשה רב, קעה) שהוא ייחס ערך רב למצווה זו. למעשה, הוא התעקש לאכול סעודה שלישית ביום האחרון של פסח (למרות שבדרך כלל לא נהג לאכול סעודה שלישית ביום טוב) כדי לקיים את מצוות אכילת מצה עד הרגע האחרון.
אם נניח שאכן קיימת מצווה לאכול מצה במהלך הפסח כולו, עלינו לשאול מדוע אין מברכים עליה. בסוכות, למשל, איננו חייבים לאכול בסוכה במהלך כל ימי החג. החובה לאכול בסוכה מתייחסת לערב החג בלבד. לאחר מכן קיים איסור רק על אכילה של ארוחות ממש מחוץ לסוכה. לכאורה, יכול אדם להימנע מאכילה בסוכה במהלך כל ימי החג אם יאכל רק חטיפים במהלך כל השבוע. אך אם אדם אוכל בסוכה, הוא מקיים מצווה ומברך עליה. מדוע איננו נדרשים לברך על אכילת מצה לאחר ערב פסח?
שאלה זו, שהוצגה לראשונה על ידי בעל המאור (סוף מסכת פסחים) עמדה במרכזם של דיונים רבים, וניתנו לה תשובות מגוונות. בעל המכתם (סוכה, כז,א) והמאירי (פסחים צא,ב) מבטלים את היסוד בכללותו ופוסקים שאין כל מצווה לאכול מצה לאחר הלילה הראשון. לעומתם, בשדי חמד (חמץ ומצה, יד,י) מצוין מנהג רווח של ברכה, והנצי"ב (משיב דבר, עז) תוהה האם ברכה כזאת תיחשב ברכה לבטלה. בכל מקרה, מנהג הברכה הזה נדחה מכל וכול (ראו שו"ת יחווה דעת, א,כב). בעל המאור עצמו השיב שאין צורך לאכול מצה במהלך הפסח כולו, כיוון שאפשר להתקיים על אורז (למי שאין לו מנהג להימנע מכך) או על מזונות אחרים. אך כיוון שאדם אינו יכול שלא לישון במשך שבוע שלם, עליו להיכנס לסוכה במהלך השבוע, ועל כן זו מצווה שיש לברך עליה.
מסופר על אנשים שהקפידו לא לאכול מצה לאחר הלילה הראשון. נראה שהם  חששו לחימוץ במשך אפייתה של המצה.
הרב אליעזר ולדנברג (ציץ אליעזר, יג,סה) דחה עמדה זו מכמה סיבות. הוא סבר שמנהג זה חושף סתירה פנימית. אם מקיימי המנהג באמת חששו שהמצה לא נאפתה על פי ההלכה, כיצד היו יכולים לאכלה בערב פסח? יתרה מזאת, הרב ולדנברג טען שיש מצווה לאכול פת (לחם או מצה) בכל ימי הפסח, ובמיוחד בשבת וביום טוב. כיצד יכולים הם להתעלם מהמצווה הזאת? אם נקבל את עמדתם של החזקוני ושל הגאון מווילנה, מקיימי המנהג מבטלים את מצוות האכילה של מצה לאורך כל ימי הפסח.
הרב ולדנברג מצטט גם דעה שמסבירה  את ההימנעות  מלאכול מצה בשאר ימי הפסח כתגובה לתפיסה הקראית, על פיה יש לאכול מצה לאורך כל הפסח, ככתוב בתורה: "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב,טו). הרב ולדנברג בכל זאת צדד ועודד אכילת מצה בכל ימי הפסח.
כבר ראינו שקיים ויכוח בשאלה האם אכילת מצה לאורך הפסח כולו היא מצווה אם לאו. אך כולם מסכימים כי אכילת המצה בלילה הראשון היא מצווה. בדרך כלל, כל מצוות אכילה מדאורייתא דורשת שיעור כזית. במשנה (פסחים, י,א) כתוב שהשמש  אשר הקדיש רגע במהלך הסדר כדי להסב ולאכול כזית מצה יצא ידי חובתו. המהר"ל מפראג (ספר גבורות השם, מח) הסיק מכך שהשמש יצא ידי חובתו רק בדיעבד. הוא אכל את הכמות המינימלית הנדרשת בהסבה. אך המצווה כוללת את כל המצות אשר אוכל אדם במהלך הלילה, ולכן יש לאכול את כולן בהסבה. הוא טוען שזוהי גם עמדתו של הרמב"ם.
המהר"ל לא פירט לאיזו הלכה של הרמב"ם הוא מתייחס, ונעשו נסיונות להסיק זאת מכמה הלכות שונות (מקור אפשרי אחד מופיע אצל הרב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, טז). סבורני שהמהר"ל התייחס להלכות חמץ מצה ו,א של הרמב"ם. כך כותב הרמב"ם: "מצוות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמישה עשר... ומשאכל כזית יצא ידי חובתו." יכול היה הרמב"ם לומר בפשטות שמצווה לאכול כזית מצה. אך כשכתב שמצווה לאכול מצה ודי לאכול כזית, הוא רומז שכל אכילת מצה היא קיום מצווה, אך הכמות המינימלית היא כזית.
למדנו, אם כן, שעל פי אחת הדעות מצווה לאכול מצה לאורך השבוע כולו (פרשנות פני יהושע לדברי רבי שמעון), בעוד דעה אחרת גורסת שאמנם אין חובה, אך אכילת מצה לאורך כל השבוע נחשבת קיום מצווה (החזקוני, הגאון מווילנה). המאירי ואחרים חלקו על דעה  זו. לבסוף, ראינו שהמהר"ל סבר כי בלילה הראשון אכילת כזית לבד היא יציאה ידי חובה, אך כל אכילת מצה באותו ערב נחשבת קיום מצווה.