מעשה רבי שילא - סיפור פורימי במסכת ברכות | 1

אגדות הש"ס

שיעור מספר 18

מעשה רבי שילא - סיפור פורימי במסכת ברכות, חלק א'

א. הסיפור על רבי שילא

בפרק התשיעי במסכת ברכות, במהלך אחת הסוגיות, מובא סיפור על האמורא[1] רבי שילא (נ"ח ע"א)[2]:

רבי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל נכרית.

אזל אכל ביה קורצי בי מלכא, אמר: איכא חד גברא ביהודאי דקא דיין דינא בלא הרמנא דמלכא.

שדר עליה פריסתקא, כי אתא אמרי ליה: מה טעמא נגדתיה להאי?

אמר להו: דבא על חמרתא.

אמרי ליה: אית לך סהדי? אמר להו: אין. אתא אליהו, אדמי ליה כאיניש, ואסהיד.

אמרי ליה: אי הכי בר קטלא הוא!

אמר להו: אנן מיומא דגלינן מארעין לית לן רשותא למקטל, אתון - מאי דבעיתון עבידו ביה.

עד דמעייני ביה בדינא, פתח רבי שילא ואמר: (דברי הימים א' כ"ט) לך ה' הגדלה והגבורה וגו'.

אמרי ליה: מאי קאמרת? אמר להו: הכי קאמינא - בריך רחמנא דיהיב מלכותא בארעא כעין מלכותא דרקיעא, ויהב לכו שולטנא ורחמי דינא.

אמרו: חביבא עליה יקרא דמלכותא כולי האי! יהבי ליה קולפא, אמרו ליה: דון דינא.

כי הוה נפיק, אמר ליה ההוא גברא: עביד רחמנא ניסא לשקרי הכי?

אמר ליה: רשע! לאו חמרי איקרו? דכתיב (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם.

חזייה דקאזיל למימרא להו דקרינהו חמרי, אמר: האי רודף הוא, והתורה אמרה: אם בא להרגך - השכם להרגו,

מחייה בקולפא וקטליה.

ב. ניתוח ראשוני של הסיפור

רבי שילא מלקה אדם שבעל נכרית, ולאחר שהלה מלשין עליו הוא נקרא לתת את הדין לפני הרשויות, על נטילת סמכות הענשה שלא ניתנה לו באופן חוקי. ר' שילא מאשים את האיש בבעילת חמוֹרה, ובאופן כללי הוא מצליח, בעזרת מה שנראה כתשובות מתחכמות ולא ממש אמיתיות, להערים על השלטונות, להימלט מעונש, ויותר מכך - לקבל סמכות רשמית לדון ולהעניש. האיש שהוא הלקה, שכמובן מאוכזב מאד מהתוצאות הנ"ל, מאשים אותו בשקרים; ור' שילא מסביר לו שבבעילת חמורה התכוון לנכרית, מפני שהנכרים נקראו בתנ"ך חמורים, ועל כן לא מדובר ממש בשקר. כאשר הוא רואה שהאיש מתכוון לנצל מידע חדש זה כדי לנסות להביא שוב להביא להריגתו של רבי שילא בידי השלטונות, רבי שילא מתייחס אליו כרודף, והורג אותו באמצעות האלה שהעניק לו שהשלטון.

מהו המסר של הסיפור? לכאורה, בקריאה ראשונה נראה שהמסר שעולה מפעולותיו של החכם, ר' שילא, הוא שניתן, ואולי אף ראוי, להשתמש בתחכום והתחכמות כדי להינצל מהשלטונות הנכרים וכדי להעניש עבריינים יהודים, אף אם הדבר כרוך בהתפשרות על האמת, ואולי אף בשקרים של ממש. הסיפור, אפוא, מציג בפנינו תוך שימוש באירוניה לא מבוטלת, את החכם שבאמצעות תושייה ותחבולות מילוליות הצליח להערים על השלטון הנכרי ולהעניש את החוטא היהודי, ובסך הכל הצליח בערמה לצאת וידו על העליונה.

האם זהו כל עניינו של הסיפור - ללעוג לטפשותם של השליטים הנכרים ולחוסר האונים של החוטא, ולהראות כיצד החכם גובר על כולם? קריאה כזו של הסיפור עשויה לעורר אצלנו תחושות מעורבות. מצד אחד, האיש חטא בבעילת נכרית, ולחטא זה התייחסו האמוראים בבבל בחומרה, וכנראה שנהגו להלקות את הבועל על אף שהסמכות החוקית לכך מצד השלטונות לא הייתה בידיהם. כך עולה גם ממקור אחר (תענית כ"ד ע"ב), שמתאר עונש דומה בבית דינו של רבא; וגם שם הדבר נעשה למורת רוחם של השלטונות בבבל, על אף שגם שם לבסוף הם אינם פוגעים באמורא המלקה[3].

בסיפור על רבי שילא, האדם שהולקה הלשין עליו לשלטונות, ובוודאי היה ראוי לעונשו. עם זאת, עלולה גם להתעורר אצלנו תחושה לא נוחה מהתנהגותו של ר' שילא. לכאורה, יש משהו בטענותיו של הבועל, שתובע את עלבונה של האמת, ומתפלא על הסיוע השמיימי שמוענק לר' שילא: ר' שילא מאשים אותו באופן שקרי לכאורה במעשה חמור יותר, מעשה שגם בעיני השלטונות הנכרים הוא מזעזע כל-כך שהדבר מסיט לחלוטין את תשומת ליבם מחריגתו של ר' שילא מסמכותו. בהמשך ממלמל ר' שילא פסוקים, אך כשנשאל לתוכן המלמול הוא שוב משיב תשובה שאינה אמיתית, ונראית גם כחנופה לשלטונות, שמעניקה לו סמכויות חדשות. אפשר שלאור התנהלות בעייתית כזו יש מי שיזדהה, במידה מסויימת לפחות, עם טענתו הכעוסה של הבועל, שרואה כיצד ר' שילא מצליח לכאורה לרמות את כולם ולהצליח, גם אם החוטא עצמו ראוי להיענש. לכאורה ניתן לטעון שלר' שילא לא הייתה ברירה, מכיוון שהיה עליו להיחלץ מהלשנתו של החוטא, וסביר להניח שמדובר בפיקוח נפש; מאידך גיסא, אם ממילא הוא זוכה לסיוע מגבוה, כדברי הבועל שמבחין בכך - 'עביד רחמנא ניסא', אולי הוא היה יכול לדבוק באמת? ואף אם נקבל את העובדה שסטייה מן האמת אכן הייתה הפתרון הטוב ביותר במצבו, מפני שמראש היהודי ניצב מול השלטונות הנכריים בעמדה של חולשה, גם אז נשוב לשאלתנו הראשונה: האם זהו כל המסר של הסיפור, שמותר לסטות מהאמת כדי להינצל?

ג. ניתוח מעמיק של הסיפור

האמצעים הספרותיים בסיפור

פרופ' יונה פרנקל, במאמר שעוסק בסיפור זה[4], כבר הראה שהמסר שהוזכר לעיל אינו עניינו של הסיפור. בניתוח ספרותי מעמיק של הסיפור, מראה פרנקל שר' שילא אינו רק משתמש בחצאי אמיתות או שקרים כדי להינצל מהשלטונות, אלא שמאחורי דבריו מסתתר עומק שהוא למעשה המסר של הסיפור. להלן נקרא שוב את הסיפור עצמו, בהתבסס על ניתוחו של פרנקל ובהשראתו[5]. בשלב שני, נחרוג מעבר לגבולות הסיפור עצמו (דבר שפרנקל אינו עושה) ונראה כיצד מתקשרים המסרים של הסיפור למהלכו הרחב של הפרק.

לפני שנפרש מחדש את הסיפור יש להקדים ולומר שאחד האמצעים הספרותיים הרווחים והבולטים בו הוא כפל משמעות; אלא שכפל המשמעות אינו נוצר רק על ידי המספר ומכוון כלפי הקורא, אלא הדמות הראשית בסיפור מודעת לכפל המשמעות ומשתמשת בו כלפי דמויות אחרות: אותם משפטים שר' שילא אומר ונראים כשקר הם למעשה בעלי משמעות כפולה, שכל אחת מהן מכוונת כלפי מישהו אחר, כפי שנראה. הסיבה שמאלצת את ר' שילא להיזקק לכפל המשמעות היא חולשתם של היהודים בגלות, שאינם שולטים בעצמם אלא נתונים תחת שלטון הנכרים. במצב כזה, לא בכל רגע ניתן לומר את האמת באופן צלול, אף שנראה להלן שגם אין מדובר סתם כך בשקרים, אלא במשפטים שטעונים משמעות כפולה ועמוקה.

אמצעי ספרותי נוסף בעיצוב הסיפור שעומד עליו פרנקל הוא המבנה, שכן לסיפור יש מבנה כיאסטי:

א₁ - ר' שילא מלקה את הבועל.

  ב₁ - הבועל מלשין על ר' שילא.

    ג₁ - ר' שילא מאשים את הבועל בבעילת חמורה.

      ד₁ - ר' שילא טוען שאין לנו רשות לדון למוות בגלות. 

        ה₁ - ר' שילא מתפלל 'לך ה' הגדולה...

          ו - המלך שואל את ר' שילא 'מאי קאמרת'?.

        ה₂ - ר' שילא מפרש את דבריו 'בריך רחמנא...'.

      ד₂ - המלך נותן לר' שילא רשות לדון.

    ג₂ - ר' שילא מצטדק על ידי הפסוק 'בשר חמורים...'.

  ב₂ - הבועל רוצה להלשין שוב.

א₂ - ר' שילא מכה את הבועל והורגו.

חלקים ג₁ וְג₂

דבריו הראשונים של ר' שילא מופיעים ב-ג₁ ומתפרשים ב-ג₂: ר' שילא מובא לפני המלך הנכרי. הוא אינו יכול לספר לו שהלקה את הבועל על כך שבעל נכרית, ולכן הוא מאשים אותו בבעילת חמורה. כאשר הבועל טוען כנגדו אחר כך ששיקר, מצטט ר' שילא את הפס' מיחזקאל: 'אשר בשר חמורים בשרם'. במבט ראשון נראה כאילו ר' שילא אינו עונה ברצינות, שכן ברור שאין משמעות הפסוק לומר שמכל בחינה של המציאות הנכרים הם כחמורים. אולם, כפי שמעיר פרנקל, כוונתו של ר' שילא אינה להשוות את הנכרים לחמורים לכל דבר ועניין; בהקשר של החוטא, שמעשהו עם הנכרית קשור לבשרם - לתאוות הבשרים ולמגע עם הבשר - בהקשר זה משווה ר' שילא את הנכרים לחמורים. מדובר, אפוא, בדרשה רצינית מאד של הפסוק שיש בה אמת.

ואכן, עיון בפסוק המצוטט מיחזקאל ובפסוקים שסביבו מראה שזהו בדיוק ההקשר שם:

(יא) וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ:

(יב) אֶל בְּנֵי אַשּׁוּר עָגָבָה פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם:...

(טו) חֲגוֹרֵי אֵזוֹר בְּמָתְנֵיהֶם סְרוּחֵי טְבוּלִים בְּרָאשֵׁיהֶם מַרְאֵה שָׁלִשִׁים כֻּלָּם דְּמוּת בְּנֵי בָבֶל כַּשְׂדִּים אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם:...

(יז) וַיָּבֹאוּ אֵלֶיהָ בְנֵי בָבֶל לְמִשְׁכַּב דֹּדִים וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּתַזְנוּתָם וַתִּטְמָא בָם וַתֵּקַע נַפְשָׁהּ מֵהֶם:...

(כ) וַתַּעְגְּבָה עַל פִּלַגְשֵׁיהֶם אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם:...

בפסוקים מוזכר קיום יחסי זנות עם בני בבל, ובהקשר זה נאמר עליהם 'אשר בשר חמורים בשרם...'. אמנם פשט הפסוקים ביחזקאל הוא שתיאור זה הינו מטפורה, מעין משל לחטא העבודה הזרה של אנשי ממלכת יהודה; אך ר' שילא, באופן מתוחכם, דורש את המטפורה ומחזיר אותה למשמעות הפשוטה של המשל: הוא מתייחס ליהודי שבעל נכרית בבלית, ובהקשר זה מכנה אותו בועל חמורה. הבועל מתכוון להלשין למלך שר' שילא כינה אותם חמורים, ובכך הוא עצמו משקר, שכן הוא הבין את משמעות דבריו של ר' שילא ומוציא את דברי ר' שילא מהקשרם; דבריו של ר' שילא כוונו לשיח פנימי בין יהודים, באופן ספציפי כלפי הבועל, בפרספקטיבה הלכתית ורוחנית על מעשהו. המלך אינו יכול להבין שיח פנימי יהודי ו'דיוק' למדני כזה, ולכן בוודאי יבין את הדברים כגורפים ופוגעים, וימית את ר' שילא, ועל כן המלשין הוא גם שקרן וגם רודף.

חלקים ד₁ וְד₂

לשאלת המלך מדוע הוא אינו הורג את הבועל ר' שילא עונה שמיום שגלינו מארצנו אין לנו רשות לדון דיני נפשות. גם למשפט זה יש משמעות כפולה. כלפי הנכרי, המשמעות היא שאין לנו עצמאות - הנכרים שולטים בנו ולכן אין לנו סמכות הריגה, שמוגבלת למלכות, שהיא כרגע אינה ביד היהודים; אך זוהי המשמעות החיצונית והארצית של המשפט. המשמעות הפנימית הדתית של המשפט היא שנטילת העצמאות מהיהודים ובתוך כך אבדן הסמכות לדון דיני נפשות נעשתה בידי שמים. מכיוון שהקב"ה רצה להעניש ולהגלות את עמו ניטלה מהם העצמאות, ולא בשל כוחם של הנכרים, שכן שליטתם על ישראל נובעת גם היא מרצון ה' בלבד. על כן, כאשר ר' שילא מגביל את יכולתו לדון, הוא עושה זאת מבחינה חיצונית בגלל כוחה של המלכות הנכרית; אך מבחינה פנימית ומהותית הדבר נעשה בגלל ההבנה שחולשת ישראל בגלות והעדר הסמכויות שלהם הוא רצון ה'. גם בחלק המקביל במבנה, ד₂, ר' שילא פועל בשני המישורים: מבחינה חיצונית הוא מקבל את הסמכות לדון מהשלטון, שהם בעלי הכוח להעניק סמכות זו; אך מבחינה פנימית הוא מרגיש שכעת הוא קיבל את הסמכות משמים - ברצון ה' בלבד קרה מה שקרה והוענקה לו הסמכות על ידי המלך הנכרי. לכן הוא שלם עם סמכות זו, ולבסוף משתמש בה להריגת הבועל המלשין.

חלקים ה₁ וְה₂

כאן אנו מגיעים לחלק פנימי יותר במבנה - ה₁ וְה₂. ר' שילא עדיין נמצא במצב עדין: אמנם הוא הצליח לזעזע את הנכרים על ידי האשמת המלשין בבעילת חמורה ולערער את בטחונם באשמתו, אך הם כנראה עדיין לא החליטו סופית, שכן הם 'מעיינים בדין'. במצב זה ר' שילא מתפלל, והוא מלמל לעצמו את הפסוקים: 'לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש'[6]. בכך הוא מבטא את אמונתו הפנימית שכל מה שמתרחש על הארץ מתרחש ברצון ה': כל מהלך שיתבצע על ידי המלך הנכרי הוא למעשה החלטה ורצון של המלך האמיתי, מלך מלכי המלכים. הוא באמת המלך האמיתי, וכל מה שמתרחש נובע מרצונו. בכך ר' שילא גם מפקיד את גורלו, שעדיין מוטל על הכף, בידי ה', ומבקש שיושיע אותו; שכן כל החלטה שתתקבל על ידי השלטון הנכרי מבטאת את רצון ה'.

חלק ו

במרכז המבנה - ו - נשאל ר' שילא על ידי המלך מה הוא ממלמל. פרנקל מציין שנקודה זו היא במרכז מפני שכאן נקודת המפנה בעלילת הסיפור. ניתן להוסיף על כך שהשאלה 'מאי קאמרת' היא ציר מרכזי לא רק בעלילה, אלא גם במשמעות הסיפור: כל הסיפור עומד על דבריו של ר' שילא, ועל המשחק בין המשמעויות השונות שלהם. על כן יש משמעות סמלית לכך שבמרכז הסיפור נעמיד את ההתייחסות לדבריו מאי קאמרת?; מה בעצם אומר ר' שילא?

בחלק ה₂, שמקביל לאמירת הפסוק מדברי הימים, מסביר ר' שילא שהוא אמר 'ברוך ה' שנתן מלכות בארץ כעין המלכות ברקיע, ונתן לכם שלטון ואהבת הדין'. האם ר' שילא משקר? כאן מפנה אותנו פרנקל לתרגום הארמי לפסוק מדברי הימים, שאינו תרגום מילולי אלא דרשני:

ואת שליט עליהון וסביל כל מה דיבשמיא וכל מה דיבארעא דילך מלכותא דרקיעא ומתנטל על כולהון מלאכיא דבשמיא ועל כל דמתמנך לרישא בארעא. יב ועותרא דאתירייא ויקרא דמלכיא ושליטיא מן קדמך מתיהב להון ואנת שליט בכולא ובידך אית יכולתא לרבאה ולתקפא לכלא[7].

(דברי הימים א', פרק כ"ט, פסוקים י"א - י"ב).

על פי פרשנות התרגום, בהחלט ניתן לומר שר' שילא מברך את ה' שנתן מלכות בארץ כעין המלכות בשמים. אמנם ר' שילא מסתיר את המשמעות האמיתית והפנימית של דבריו, שמכיוון שכל כוחו של השלטון בארץ בא מה', אין למלך בבל שום כוח עצמאי, וכל כוחו ועוצם ידו הוא בבחינת אשליה בלבד; אך המלך לא יכול להבין ולקבל דבר כזה, וכלפיו ר' שילא אומר רק חלק מהדברים - שהוא מברך את ה' שנתן את הכוח למלכותו של המלך הנכרי על הארץ. בכך רואה המלך באופן אירוני הכרה בכוחו ושלטונו, ועל כן לא רק שר' שילא ניצל, אלא ש'הכרתו' בשלטון הופכת אותו לראוי לקבל סמכות לדון. כפי שראינו לעיל, מבחינת ר' שילא, סמכות זו ניתנת לו בעצם על ידי הקב"ה עצמו, שרצונו באותו רגע מתבטא בהחלטת המלך הנכרי.

שני רובדי המציאות

אמירת חלק מהאמת בלבד לנכרי על ידי ר' שילא והסתרת חלקה אינה, אפוא, רק תכסיס להינצל. בחירה זו של ר' שילא מבטאת באופן אמיתי את השקפתו שלמציאות יש שני רבדים - רובד חיצוני ורובד פנימי. הנכרים רואים רק את הרובד החיצוני, והם משוכנעים באמת בכוחם, ובתלות של גורל היהודים ברצונם ובכוחם. ואילו היהודים יודעים שמצב החולשה שלהם בגלות באמת נובע מרצון ה'; הוא המלך האמיתי והוא שמנהל באמת את העניינים; ברגע שה' יחפוץ בכך - יינטל הכוח מהנכרים ויינתן לישראל. אך כרגע ישראל בגלות ברצון ה' כעונש על חטאיהם בארץ, והכוח כביכול נתון בידי הנכרים.

המצב של גלות ישראל הוא גם גלות השכינה, כפי שמצינו במקורות שונים. ואכן, בזמן שישראל בארצם יש גילוי שכינה, ופעולותיו של ה' על פי רצונו גלויות וברורות. ואילו המציאות של הגלות היא הסתר פנים, פעילות רצון ה' באופן נסתר. הקב"ה אינו מופיע בגלוי, אלא פועל מאחורי מסך, דרך רצונותיהם כביכול של הנכרים, דרכם הוא גם שולט בגורלם של ישראל. אך עדיין השלטון האמיתי הוא שלו, גם מעשי הנכרים נעשים ברצונו, אלא שבאופן נסתר, מאחורי הקלעים.

ד. הקשר בין סיפורנו לבין סיפור המגילה

נקודה זו, שלמציאות יש שני רובד נגלה הנשלט על ידי רובד נסתר, היא הקשר בין סיפורנו לבין סיפור המגילה, וניתן למצוא מספר קשרים בין הסיפור לסיפור המגילה. גם בסיפור זה, כבמגילה, ישנו מלך שאינו מודע לחלוטין לשיח האמיתי ולמאבק שבין שני הצדדים הניצים. כאחשוורוש, שחושב שהוא שולט במצב, כך גם המלך בבבל (שהוא למעשה פרסי) חושב שהוא מבין את מה שמתרחש ושהדברים קורים מכוחו. גם בסיפור ר' שילא, באירוניה רבה, שמזכירה את ההומור והאירוניה של מגילת אסתר, החכם היהודי למעשה מתמרן את המלך שחושב שסמכותו מכובדת, ואילו מאחורי הדברים מסתתרת כוונה אחרת. כמו במגילה, הכל מתהפך, ור' שילא, שהיה אמור בעקבות ההלשנה להיפגע על ידי המלך בשל עשיית דין ללא סמכות יוצא לא רק ללא פגע, אלא מחוזק, כשכעת יש בידו סמכות רשמית לדון. הבועל, לעומת זאת, שקיווה לפגוע בר' שילא, מוצא בסוף, כתוצאה מהמהלך שלו, את מותו. ואם היינו צריכים לצייר בדמיוננו את פרצופו של הבועל לאחר היציאה מבית המלך כשידו של ר' שילא על העליונה, הרי שהיינו מקבלים תמונה מאד דומה לזו של המן, כשהוא נאלץ להרכיב על הסוס את מרדכי.

ישנו מקור מעניין במסכת מגילה, במדרש שנמצא בפרק הראשון, שקשור למגילה אך גם מזכיר את סיפור ר' שילא, וכך מתחזק הקשר בין השניים (מגילה י"ב ע"ב):

ויאמר המלך לחכמים, מאן חכמים - רבנן, ידעי העתים - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי! - אמרו: היכי נעבד? נימא ליה: קטלה - למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה: שבקה - קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות[8].

ע"פ מדרש זה, החכמים ויודעי העתים של אחשוורוש היו למעשה חכמים יהודים, והם צריכים לטכס עצה ולחרוץ את דינה של ושתי. אלא שהם במלכוד, שכן אם ייעצו להוציא אותה להורג, הרי שכשיתפכח המלך מיינו יצטער על הריגתה ויאשים את החכמים; ואם ידונו אותה לזכות יהיה זה זלזול המלכות, וגם על כך יכעס המלך. על כן הם אומרים לו משפט דומה לדברי ר' שילא: מיום שגלינו מארצנו אין אנו יודעים לדון דיני נפשות. בדרך מתוחכמת זו הם נחלצים מהמצב הבלתי אפשרי שהם היו בו. זוהי הדרך בגלות להתמודד עם עמדת החולשה של היהודים, כשמלך נכרי, אכזר או נלעג, שולט בהם. תוך כדי אמירת הדברים הם גם מכירים בסיבה לחולשתם ולמצבם - החורבן והגלות.

בשני הסיפורים, סיפור ר' שילא וסיפור המגילה, יודעים הגיבורים היהודים ששלטון המלך הנכרי הוא רק מסכה, ושמאחוריה הכוח האמיתי הוא של מלכו של עולם. אך את האמת הזו הם מסתירים, והם משחקים על פי כללי המשחק של חצר המלכות הנכרית. בסיפור ר' שילא מתגלה לנו עומק העניין, שרלוונטי גם למגילה, שגם המשחק על פי כללי המלכות הוא כרגע רצון ה', שהוציא את היהודים לגלות. זהו ההגיון גם בהתנהלותם של מרדכי ואסתר, בתחבולות ובשימוש בעמדת הכוח השלטונית שניתנת להם על ידי השלטון הנכרי. כל עוד הם יודעים שהמקור האמיתי לכוחם ולהצלתם (וכן לגזרותיו של המן) הוא 'ממקום אחר', הם מקיימים בהתנהלותם את רצון ה'. ר' שילא, כביכול, מכבד את סמכות השלטון הפרסי בגלות בבל, ובכך זוכה לגבור על המלשין היהודי; אך בידיעתו הפנימית שמתבטאת בתפילתו הוא מכיר בכך שהמלך היחיד הוא המלך הנסתר שבזמן הגלות שוהה מאחורי הקלעים.

זהו ניתוח סיפור ר' שילא כשלעצמו. בשיעור הבא נראה אי"ה את הקשרו הרחב במסכת ברכות, שכולל גם סיפורים אחרים שבהם נעסוק, ודברי אגדה הגותיים אליהם מתקשר גם סיפור ר' שילא.