סיפורי ר' נחמן: מעשה בקאפצין פאשא

פעם אחת היה אצל המלך התוגר איש אחד מאחינו בני ישראל שהיה חשוב בעיניו מאד מכל שרי המלוכה אשר לו, ויאהבהו אהבה גדולה ועצומה מאד יותר מכל שרי המלוכה אשר לו. ובכל יום ויום היה קורא אותו לביתו להשתעשע עמו יחד. ויקנאו בו שרי המלוכה, וחשבו מחשבות להעליל עליו לפני המלך ויאבדוהו מן העולם. והיה ביניהם פאשא אחד שהיה נקרא קאפצין פאשא, ששנאתו להישראל הזה היתה גדולה יותר מכל השרים. ולפני הישראל הראה עצמו כאוהב לו, ובכל יום חשב מחשבות חפצו שיצליח בידו למצא עליו איזה עלילה לפני המלך. פעם אחת בא הפאשא הנ"ל להישראל הנ"ל, והתחיל לדבר עמו בערמה ויספר לו באשר שהיה אצל המלך, ושמע מפיו איך שהוא אוהב אותך, אך יש לו יסורים מדבר אחד, כי כשאתה בא לפניו לדבר אתו אינו יכול לסבל ריח פיך, כי הוא מרגיש ריח רע נודף מפיך, והוא אינו יכול להיות בלעדיך, ויש לו יסורים גדולים מזה, ולזאת עצתי כי בכל עת שתבוא לפני המלך, תאחז מטפחת עם בשמים לפני פיך, כדי שלא ירגיש המלך הריח הרע מפיך, כי הבשמים יבטלו הריח רע למען לא תבאש בעיני המלך.  והישראל הנ"ל מחמת תמימותו האמין לדבריו, ונסכם בדעתו לעשות כן.

אחר כך הלך הפאשא הנ"ל אל המלך ויספר לו כי שמע מהישראל הנ"ל, שאמר שיש לו יסורים גדולים, כי בכל עת שמדבר עם המלך מרגיש ריח רע יוצא מפי המלך, על כן נסכם עצתו כשיבוא לדברך עמך אדוני המלך, יאחז מטפחת עם בשמים נגד פיו כדי שלא ירגיש ריח רע מפי המלך, וזה לך האות כי כנים דברי, כי למחר כאשר יבא לדבר עמך תראה בעיניך שיאחז את המטפחת נגד פיו. כששמע זאת המלך נתכעס מאד, ואמר לו כשאראה אשר כנים דבריך אז אאבד אותו מן העולם.

והנה הישראל הנ"ל בא ביום מחר לפני המלך, ויאחז המטפחת נגד פיו כאשר יעץ לו הפאשא, כי האמין לדבריו.  והמלך כשראה זאת ויוכח לדעת כי כנים הם דברי הפאשא, תכף כתב מכתב כדברים האלה, "כאשר יבא האיש המוסר כתב זה לפניכם תשליכו אותו תכף לכבשן האש אשר כל חייבי מיתות נשרפים שם".  והמלך חתם את המכתב בחותמו, ואמר לזה האיש, אבקש ממך שאתה בעצמך תביא את המכתב הזה להאיש שנכתב על [האדרעס] הכתובת שהוא במקום פלוני. והישראלי הנ"ל לקח המכתב והבטיח למלך אשר יעשה כדבריו.  ולא ידע מה כתוב בו והלך לביתו.  והנה זה האיש ישראל הנ"ל, היה מחזיק מאד במצוה למול ילדי ישראל, ובכל עת שכבדוהו במצות חתוך, לא פנה אל שום מניעה שהיה לו כי המצוה היתה יקרה בעיניו מאד. ואז באותו היום שהיה צריך לנסע למסור המכתב מהמלך למקום אשר נשלח, וה' אשר חפץ להציל ידידו הנאמן, סבב שבא אחד מכפר אחד וכבדו שיסע עמו להכפר ולמול את בנו.  ומחמת כי דרכו היה לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אופן, התחיל לחשב מה אעשה לצווי המלך בדבר מכתבו.

וסבב ה' שבא לנגדו הפאשא הנ"ל.  ויספר להפאשא שהיה אצל המלך, והמלך מסר לו מכתב שימסרהו להאיש שנשלח לו, והיום הזמין לו ה' מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת בשום אפן, על כן אני מבקש ממך שתקח את המכתב ותוליך אותו לשם.  והנה הפאשא הנ"ל שמח מאד, כי עתה יוכל להלשין עליו עוד לפני המלך, כי לא עשה רצון המלך עם המכתב.  ויקח הפאשא המכתב מידו ומסרו לזה האיש שנשלח אליו. וזה היה ממנה לשרוף החייבי מיתות של המלך, ותכף חטף את הפאשא הנ"ל ויזרק אותו לתוך כבשן האש ונשרף, כאשר מגעי משפטו על פי ה' מדה כנגד מדה.

והנה הישראלי לא ידע כלל מהנ"ל שנעשה לו, למחר חזר ובא לפני המלך. וכשראה אותו המלך תמה מאד, ואמר לו העוד לא מסרת את המכתב שנתתי בידך להאיש הנ"ל. השיב לו אדוני המלך את המכתב מסרתי לקאפצין פאשא הנ"ל, שהוא ימסרנה להאיש, יען כי השם יתברך הזמין לי מצות חתוך, ודרכי לבלי להניח את המצוה הזאת.  אז הבין המלך הלא דבר הוא שישרף זה הפאשא שהלשין עליו לפניו. ושאל המלך תכף את האיש, מה זה שאתה אוחז מטפחת עם בשמים נגד פיך בעתה שאתה מדבר עמי.  השיב לו שהפאשא נתן לו עצה הזאת, כי אמר לי ששמע ממך שאינך יכול לסבל ריח פי.  אז ספר לו המלך איך שהפאשא הלשין עליו לפניו שאמרת לו שאינך יכול לסבל ריח פי, ועל כן תאחז מטפחת עם בשמים שלא תרגיש ריח רע מפי. ויספר לו המלך מה שהיה כתוב בהמכתב שנתן לו, ואמר לו עתה אני יודע אשר ה' השליט בארץ אשר מציל ידידיו מכל רע, ולהפאשא הנ"ל כאשר זמם לעשות בך, כן נעשה לו, וישב לו ה' גמולו בראשו.  ומאז והלאה נתגדל בחשיבותו בעיני המלך יותר מכל השרים אשר אתו, והיה חשוב ויקר בעיניו מאד מאד.(כוכבי אור ספורים נפלאים ג)

 

ביאור למעשה בקאפצין פאשה

 

   (המאמר הפעם נכתב אחרת ממה שהורגלנו עד עתה. מירקם של תחושות האוגדות את כל דמויות הסיפור וכן את הקורא בעצמו לאחת. נא לשחרר חגורות ונתחיל במסע..)

*

"המלך לא אוהב את ריח הפה שלך" משמעו, הוא אוהב את מעשיך, את מראיך, את מידותיך אבל לא אותך בעצמך! ה' אוהב אותך צדיק, אוהב את מידותיך הטובות, אוהב אותך צייתן ונאמן אך לא את נשמתך, את נשימתך, את רוחך ואת הריח העולה מהם.  כך אומר לי הקאפצין פאשה.

'הוא אוהב אותך יהודי, הוא אוהב רק את היהודי שבך', קול פנימי מזהיר. 'הוא לא אוהב את שאר השרים'. 'הוא לא אוהב אותי', חושב הקאפצין פאשה בליבו ומקנא.

האם ה' אוהב את כולי גם כשאני לא יהודי, גם כשאני סתם, גם כשאני נוכל, גם את הפשע שבי? ומן הפשע הזה נולד 'פאשה', אשר יותר מכל מתעב את היהודי. זה שמזכיר לו שאהבתו של המלך מותנית, תלויה בדבר.  ממעמקי ליבו ומניסיונו האישי, דלה את מזימתו לספר ליהודי שבעצם המלך לא אוהב אותו באמת, מהיכרות נוקבת עם כללי המשחק חשב הפעם לנצח בו.

אולם למען האמת, הפאשה לא צריך לאמר דבר כדי שגם היהודי האהוב יבין שגם אהבה זו אליו תלויה בדבר. עצם ההעדפה של היהודי על פני הפאשה מטה את צילה גם על היהודי. הפאשה נמצא בתוך ליבו של היהודי. הפאשה שבו הוא הרומז לו רמיזות, חותר תחתיו וזומם מזימות. הכל בתוך ליבו של איש אחד.

*

'לדבר עם מטפחת' משמעו לדבר מה שנכון, מה שמריח טוב, אך איננו הריח שלי, איננו אני בעצמי, לדבר עם מסך. והיהודי שפועל מתוך נאמנות ישרה באמת ובתמים חס על המלך, 'שלא יסבול את ריח פי, אותי בעצמי', ושם מטפחת על פיו.

המלך חושב שמא מטפחת זו מסתירה בוגדנות סמויה. שמא היהודי לא אוהב את המלך. שוב השאלה הגדולה הנסתרת, המנקרת 'האם... האם הוא אוהב אותי בעצמי?'  אבל הפעם מתעוררת היא בליבו של המלך. גם הפעם מי שמעורר אותה איננו אלא הקאפצין פאשה, ששאלה זו עצמה עושה שמות גם בליבו הוא. אכן בצדק חושד המלך ביהודי, כי באמת איך אפשר לאהוב עם מטפחת? איך אפשר להרגיש את השני כשאין לי את עצמי וכשהכל עובר דרך תיאור של ריחות בשמים?

*

כשאני בעצמי מקבל רק את היהודי שבי בלבד, הרי שהפאשה שבי מתעורר. ושאלתו עימו 'למה המלך לא אוהב אותי'. אולם שאלה זו עצמה מהדהדת גם בליבו של היהודי את ההכרה שגם כשהמלך אכן אוהב אותו הרי שאהבה זו תלויה בדבר!

הכרה זו תעבור מיד ליד, כערמונים רותחים מן המדורה, הכרה אשר אף אחד לא מוכן להשלים עם קיומה, עוברת היא מאחד לרעהו, זוממת על מי להפיל את האשם. בתוך ליבי הם משוחחים זה עם זה ללא הרף והכל בתוכי, כן אפילו המלך איננו אלא הדהוד של דמותו בליבי. בתוכי אני שומע את ליבו שלו. כך אני מבין שהוא מבין שגם אני לא אוהב אותו באמת!

*

המלך רוצה להרוג אותי, כך מחלחלת מחשבה איומה אך נסתרת במעמקי ליבי. באמת גם אני מבין שכל הנאמנות הזו הורגת אותי.שכולה עשויה מהכחשת העצמי ובעצם איננה אלא צייתנות. בתוכי אני יודע שסופה של כל צייתנות השלכה לכבשן האש. באמת המלך רק נגדי ואני משתף עם זה פעולה. אני עושה את זה לעצמי, אבל הוא אשם ואני מתוך נאמנות ישרה כל כך עסוק בלרצות את המלך עד שכלל אינני שם לב שנאמנות זו עצמה מובילה אותי לכבשן האש.

*

הכל מתחיל מן המלכות, ש"לית לה מגרמה כלום" (=אין לה מעצמה כלום), שהיא המוכנות 'להיות אני', מהמוכנות 'להיות' בלבד ללא כל עטיפות, כובעים, הגדרות ותפקידים, אלא להיות במובן הכי טהור ובסיסי; להיות מה שאני, להתבטל, להאמין, למסור את המלכות לה', מהמוכנות להיות "אין" – אותיות אנ"י. מההישענות ההכרחית על ה"אני" ב"אין" כדי להיות, מהכורח להאמין הנמצא בתשתית המציאות.

אך כשיש העדפה של היהודי זה סימן שאין כאן מלכות, סימן שאין קבלה עצמית פשוטה כדרכה של המלכות אשר אין לה מעצמה כלום אלא עצם היותה, סימן שאין אני, שה"אני" מסרב להיות ב"אין", מסרב להישען ולקבל את עצם היותו ללא שום תוספת, מסרב להיות עצמו, מסרב לקבל את עצמו באשר הוא, גם באשר הוא פושע, באשר הוא פאשה.

באמת "אין מלכות נוגעת בחברה כמלוא נימה", באמת אין קנאה בעולם, כי מה שבאמת שייך לי אי אפשר לקחת ממני, ומה שלקחו ממני כנראה שלא היה שייך לי כלל. אם יש למישהו את עצמו לא חסר לו דבר. אם ה'אני' היה מוכן להיות ב"אין", להישען, להאמין, היה מקבל את עצמו. אם היה ממליך את ה' עליו, היה בעצמו מקבל מלוכה. המלוכה מתחילה לא ממינוי חיצוני אלא מן ההנהגה הפנימית, מהתודעה העצמית של המלך לעצם היותו. תודעה זו מרוכזת ונעוצה ב"אני" המוכן קודם כל לקבל את עצמו, להיות. משעה שה"אני" מסרב, משעה שה"אני" לא מוכן להיות ב"אין" אלא רוצה להיות איזשהו "יש", אפילו ה"יש" הזה הוא "יהודי" מושלם וריחו שושנים..., אזי את ההנהגה והמלכות הוא איבד! בשלב בו 'האני' לא מקבל את עצמו כפי שהוא, משעה שרוצה הוא להיות איזשהו יש ולשלוט, להיות מלך, הוא בעצם נותר ללא מלוכה, ללא הנהגה פנימית, הוא הפך להיות מלך תלותי שארמונו בשל כך רוחש מזימות.

*

אם כך,המלך בסיפור איננו אלא שיקוף, מעין תמונת מראה, של הכוחנות שלי בעצמי. הפיצול שיצרתי בתוכי בהעדפותיי חלקים ממני בלבד, הוא אותו פיצול שביני לבין המלך. שכן המלך איננו אלא המלכות האבודה שלי, שמעלתי בה, שסירבתי להתייצב בתוכה. אני במו עצמי יצרתי תלות, בעצמי הקמתי לעצמי מלך ומלכותו איננה אלא השתקפות של מלכותי האבודה המחפשת לה מנוחה.

*

מי הוא אם כן המלך בסיפור? בדרך כלל דמותו של המלך במשלים, מדרשים וגם בסיפורים של ר' נחמן, הינה משל לקב"ה. אולם בסיפורנו אי אפשר לאמר כך, שהרי ה' בכבודו ובעצמו מופיע בסיפור כדמות גיבור, הוא המציל את ידידו הנאמן ממיתה.  אז מי הוא המלך?

אמנם המלך איננו ה' בסיפור, אולם הוא כן דמותו של ה' כפי שאני תופש וחש אותו. המלך הוא ה' שבתוכי, מלכותו איננה אלא השתקפות של מלכותי האבודה. כך, משעה שהעדפתי את היהודי, הפאשה שבתוכי לחש לי שהמלך לא באמת אוהב אותי, הוא לא באמת מקבל אותי כפי שאני. ואחר כך משעה שלבש היהודי מטפחת, איבד קשר עם עצמו ועם מלכותו שלו. ואז, משעה שאיבד קשר עם מלכותו שלו, מצא לעצמו מלכים שונים המולכים עליו, דמות השתקפות מלכותו האבודה. משעה שלא נשען על ה', גם הקב"ה בכבודו ובעצמו התגלה אליו כדמות מלך חלש ותלותי, דמותו שלו עצמו.

*

"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה". את המלכות באמת אי אפשר לקחת, את ה"אני" שלי ובשייך לי באמת אי אפשר לשלוח יד. כל עוד נשען האדם על ה' וממליך אותו, הרי שמלכותו שלו מוגנת מתככים, ממזימות ומקנאות.

כל המזימות והתככים החלו כשאני לא הייתי באמת, כשבחרתי לשים על פי מטפחת, מסיכה, או אז כל הדמויות בסיפור, גם הן בתוכי, עטו מסיכה על ראשם. שיחות רבות התנהלו ביניהם, אך כולם בשתיקה גדולה, מאחורי מסכים לוחשים מזימות, בוחשים בקלחת. שמירת הברית היא שבירת השתיקה הזו. היא שמירה על תקשורת נקייה, ישרה ופתוחה, חפה ממזימות, התפתלויות ותככים. זוהי שמירה על הברית הלא כתובה, שנמצאת כהנחה מוקדמת בכל שיח, שכשאני מדבר אתך אני באמת אני וגם אתה באמת אתה.

לשמור על ברית המילה משמעו לשמור על הברית שבין ה"אני" לבין ה"אין", שבין מלכות ה' לביני, בין אני באמת לבין ה' באמת. משעה שברית כזו כרותה, צומחת ועולה המילה האוגדת את באי הברית זה עם זה. מילה אמיתית היא ביטוי של ברית, של יכולת הבאה של עצמי, כפי שאני, אל הזולת. זה מבחן המלכות. הרבה קליפות צריך להסיר בכדי להיות מוכן להיות אני, בכדי להיות, בכדי להישען.

"מצוות חיתוך" היא הכורח לחתוך בבשר החי של החיים כדי להגיע אל התוך. להיפרד מהתלות, משעבוד למלכויות מדומות אותן הקמתי לעצמי, על מנת לשוב למלכות ה'.  להיות מסוגל לשמור על הברית עם ה' משמעו לשמור על המילה. לדבר עם ה' יום יום, כעצתו של ר' נחמן – לעשות התבודדות.

אולם אין זה קל כלל וכלל.  ר' נחמן הזהיר אותנו באומרו שהכל יצר הרע יתן לנו... חוץ משעה של התבודדות ביום...

*

את המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה ה') "המהלך בדרך יחידי, והמפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו" דורש ר' נחמן כך (תורה נ"ב בליקוטי מוהר"ן): "המהלך בדרך יחידי" – משמעו מתבודד להתפלל יחידי לפני ה', ו"מפנה ליבו לבטלה" – משמעו מתבטל לה', "הרי זה מתחייב בנפשו" – הרי שהוא נעשה מחויב המציאות!  זאת אומרת, הקיום שלו נעשה בלתי מותנה, קיים כשלעצמו. אכן, כפי שהסברנו, הקיום נוכח ה' וההישענות עליו נוגעים באותה נקודה אחת בלתי תלויה שכולה "אין" ב"אני" כרוכה בה' ותלויה אך בו. תלות הפורמת כל תלות אחרת בעולם. בניסוחיו של ר' נחמן, להיות תלוי בעולם – משמעו להיות 'אפשרי המציאות', ולעומת זאת להיות תלוי אך ורק בה' – משמעו להיות מחויב המציאות.

ר' נחמן כהרגלו הפך את משמעות המשנה כהפוך קערה על פיה. אולם ככל מדרש טוב, הדרש מתלכד עם הפשט בעומקם של דברים. הפשט הוא שללכת יחידי ולפנות לבך לבטלה הרי זה מסוכן. הדרש הוא שלעשות התבודדות הרי זה לעמוד בטבור המציאות, במקום שבו אתה מחויב המציאות. ובאמת שניהם אחד, שכן להיות מוכן להיות מחויב המציאות, בעיני בשר רגילות הרי זה מסוכן. הסכנה לשמוט כל משען בעוה"ז היא מוחשית והיא גלויה, לא רק לסובבים אותך, אשר בעיניהם נראה שאתה 'מתבטל' ואינם יודעים שאתה 'מתבטל לה' ' אלא היא גלויה גם לך בעצמך. הפרידה ממשענת העוה"ז כרוכה בכאב ויש עימה סיכון. דע לך, אומר לנו ר' נחמן, ש"המתחייב בנפשו" – להיות מחויב המציאות, בד בבד לוקח סיכון!

                                                                   *

הפער שבין ה"יש" וה"אין" הוא כל כך גדול שהכניסה אל ה"אין" ואל פנימיותו, תמיד כרוכה בכאב ובסיכון. המעבר מעולם "יש" לעולם "אין" הינו תמיד "חיתוך". לחתוך בבשר החי של החיים, לעצור את שפעם וזרימתם למען משהו אחר לחלוטין. אכן לעומת כובד משקל העוה"ז תמיד תראה ההתבודדות כ"מפנה ליבו לבטלה". צריך משהו חד וברור כדי באמת "לפנות" מקום וזמן ל"ליבו" בשאון החיים. צריך יד בוטחת ונאמנה האוחזת ב"סכין" ומוכנה לקחת את ה"סיכון" של ביטול העוה"ז ל"בטלה". שהרי תמיד יהיה משהו חשוב יותר ודחוף יותר והכרחי מאשר מה שנראה כ"בטלה". לשמור על הברית משמעו להיות מסוגל לעבור את מבחני העוה"ז למען הברית עם ה', לשמור על המרחב של המילה, לנצור בכוח את הזמן של הדיבור עם ה' כזמן יקר ביותר ולתת לו משקל בשיקולי החיים.

כמו בברית מילה, שהמבוגר הוא המוהל את הילד, כך גם כאן צריך אחריות של מבוגר לשמור על הטריטוריה הילדית שבו, לשמור על אותו מקום נשען פשוט ותמים, לשמור על המילה, לדעת לחשוף אותה ולגלות אותה. המבוגר הזה הוא ר' נחמן אשר במילים של מבוגר ובכללים של העוה"ז אמר "שעה התבודדות ביום" וחתך!

                                                                  *

מי שמקפיד על 'מצוות חיתוך' ושומר על המילה ניצל מעצת הקאפצין פאשה ומזימותיו.  מי ששומר על התקשורת עם השי"ת חושף בתוך עצמו את אותו מקום מחויב המציאות שהינו בלתי תלוי ועל כן גם האהבה אליו הנה בלתי תלויה. מקום משען חף ממזימות, מקום תמים, נקי מכוחנות ואלימות, עד כדי כך שהיהודי כלל לא יודע את כל שמתרחש סביבו והדברים אינם נוגעים בו. שמור על המקום הזה היטב, שמור על הברית, תקן את האהבה להיות אהבה שאיננה תלויה בדבר.

כבר הטעמנו שגם הפאשה וגם המלך, גיבורי הסיפור, כולם בליבו של היהודי. שם מתחוללת סערת עולם, שם מקום הסיפור שלנו. ואכן בידוע שכאשר היהודי ילך "למצוות חיתוך" הפאשה שבו יתעורר לקטרג להביא לפניו את כל משימות העוה"ז שזנח. תמיד כשתרצה לעשות התבודדות הוא יבוא עם ערימה גבוהה של כל הדברים שמחכים לביצוע. אולם יותר מכל הוא יבוא עם טענה: 'איך אתה אוהב את עצמך כל כך? איך אתה בוגד במלכו של עולם? נאמנות אמיתית אל המלך תהיה רק במקום שבו אתה מוכן ללכת נגד עצמך! להכחיש את עצמך!! להשתיק את קולך הפנימי ולשים על גביו מטפחת!!' שהרי האהבה אליך היא מותנית בכך שתהיה טוב, שתהיה צדיק. ואם אתה היהודי בא בשם האהבה הבלתי מותנית, הרי שחוסר התניה זה חותר תחת מלכותו של ה', שכן האהבה שאיננה תלויה בדבר טוענת שלא חייבים בהכרח להיות טוב, ולא חייבים בהכרח להיות צדיק, שאפשר להיות פושע, ועדיין יאהבו אותך, כך טוען בהתחסדות הפאשה בפני המלך. ואת זה הפאשה רוצה יותר מכל – להצדיק סוף סוף את קיומו שלו ונאמנותו לפני המלך, המלך שלא אוהב אותו, ולאמר לו "עד שאתה לא אוהב אותי, אל תאהב אותו" – וחוסר האהבה שלך אלי היא היא הנאמנות שלי אליך!  הנאמנות של הפאשה מביאה לפני המלך את גנותה של האהבה שאיננה תלויה בדבר. מבחינתו, השנאה העצמית הינה ביטוי של נאמנות למלך שלא אוהב אותו ולכן הוא מציע גם ליהודי לנהוג כמוהו, בנאמנות דומה ולשים מטפחת על פיו. במקביל הוא מגנה, בפני המלך, את היהודי שמסרב בתמימות לנהוג בנאמנות שונאת עצמה כזו. גינוי היהודי גם הוא מבחינתו הבעת נאמנות למלך אשר לפחות משווה בין מעמדו הוא, הפאשה הלא רצוי, לבין היהודי, שיהיה גם הוא לא רצוי. כל ייסורי המצפון ורגשות האשם, הבאים לספר למלך את כישלונותינו, מתבררים כמרדף אחרי אהבת המלך הבלתי מותנית אך בכלים של אהבה מותנית. גינוי היהודי יהיה הצדקת קיומו של הפאשה. שארית האהבה האבודה לפושע שבי תהיה הגינוי המתמיד שלי את עצמי ובכך תתגלה  כביכול נאמנותי הרבה אל המלך.

                                                                           *

אך אל דאגה – היהודי חותך, הודף את כל הדיונים הסוערים הללו הצידה ומפנה ליבו לבטלה. להתייחד עם קונו, עם בוראו באהבה אמיתית ובלתי מותנית, בקיום פשוט.  הפאשה לא יודע שהמלך איננו ה', איננו יודע שכולו עשוי מכוח ושלילה, ובאופן לא מודע הוא נופל לפח של עצמו ונשרף בעצמו באותה שלילה כוחנית בה רצה לנקוט כלפי היהודי. נאמנותו של הפאשה ריקנית היא ועל כן סופה שריפה. נאמנות של הכחשת האני, של מטפחת, ושל ביטוי עצמי בסופו של דבר אכן מכלה את עצמה. רק מי שישמור מכל משמר את אותה טריטוריה של ילדות, של ברית, של מילה, באותה אהבה בלתי מותנית – לא ייפול כשזה יקרה. רק הוא ידע שכל אותם ייסורי מצפון ששמרו על נאמנות מדומה למלך, אך באמת רצו להרוג אותי על מנת לתת לקיומם המותנה מקום – אינם באמת אני והמלך איננו באמת ה'.

נאמנות אצל ר' נחמן איננה נאמנות ישרה וצייתנית המכחישה את עצמה. נאמנות אמיתית היא נאמנות שאומרת הכל, שמדברת מבפנים שמקפידה לחשוף את ה'מילה' ממקום פנימי ועמוק. יש מקום לכולם באהבה בלתי מותנית כלל, גם לפאשה.  כשהיהודי מקפיד לדבר עם ה' שעה ביום, יש מקום גם לייסורי המצפון ולרגשי האשם, גם הם חלק מן הסיפור, גם להם יש מקום בהתבודדות, אולם דווקא שם מיד באמירתם הם מתאדים ומתנדפים כלא היו. כמו למשל שני חברים שהייתה ביניהם מריבה – בתוך עצמם דשו בדיונים פנימיים כל אחד על חברו, ומי צודק ומה הוא חושב עלי ועוד ועוד, וכששניהם אוזרים אומץ סוף סוף להיפגש ולדבר, כל המחשבות מתנדפות להן. 

באופן דומה, בחיק המעטפת של ההתבודדות, במרחב הבלתי מותנה של אהבת ה' אלי, כפי שאני באשר אני, יש מקום לכל רגש שנוכח אצלי, אבל דווקא מתוך מרחב זה מתברר יותר אילו מן הרגשות אינם אלא דיון פנימי ביני לבין עצמי שמכיל בתוכו דמויות ריקות בלבד. כשאני עומד מול ה' ואהבתו הבלתי מותנית לקיומי באשר אני, אפשר להרשות לעצמי להרפות מהדיונים הפנימיים הללו להשיבם אל התהומות שמשם הם באו, תהום השאלה האם ה' אוהב אותי. תהום תוקף קיומי, אם אני הוא זה שצריך להעניקה לעצמי. כבשן האש החותר תחת קיומי עוקד את עצמו כשאני מסרב לתת לו את עצמי כחומר בעירה.

*

ראו איך רבינו אוסף את כל גיבוריו אליו באהבה בלתי מותנית ורחבת לב, גם את היהודי וגם את הפאשה וגם את המלך ונותן להם מקום, ומספר לנו סיפור כל כך מורכב, כל כך אמיץ ועם זאת נשאר תמים.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php