דילוג לתוכן העיקרי

ויחי | 'מעט ורעים'

קובץ טקסט
השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת ויגש ה'תשע"ז וסוכמה על ידי יאיר אוסטר. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב.
 
בפרשיות האחרונות, תיארה התורה מציאות של מריבות, חשדות הדדיים וקרעים משפחתיים. במבט ראשון נראה שבפרשתנו מתרחש שינוי משמעותי. המשפחה נפגשת ביחד ע"י איחוד מרגש, רגשי האשמה של האחים מתמוגגים בהבינם שכל מעשיהם היו חלק ממהלך אלוקי גדול, הטרגדיה הגדולה מתגלית כקומדיה.
אלא, שמבט שני מראה שהדברים אינה כה פשוטים, והתמונה אינה ורודה כל כך. עובדה זו באה לידי ביטוי בעיקר בזקנותו של יעקב, הנלמדת משאלת פרעה "כמה ימי שני חייך".

אנחה, עמל, ייאוש וסבל

מדוע פרעה שואל את יעקב בן כמה הוא? הרמב"ן מסביר:
"מעט ורעים היו ימי שני חיי - לא ידעתי טעם הזקן אבינו, מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך, ומה טעם לאמר ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי, כי אולי עוד ישיגם ויחיה יותר מהם. ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד."  (רמב"ן, בראשית פרק מ"ז, ט)
הרמב"ן הסביר שיעקב נראה זקן באופן חריג. בנוסף, מתואר שיוסף שולח עגלות ליעקב כדי לקחת אותו. בניו נדרשים לשאת אותו, "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם". כלומר, יעקב זקן, חלוש ומוגבל באופן תנועתו.
הרמב"ן מסביר שזקנותו של יעקב אינה אופיינית לגילו, אלא שהזקנה באה עליו כיוון שחייו היו "בעמל ואנחה". מהם אותם אנחה ועמל?
לא ברור שזו הייתה כוונת הרמב"ן, אבל 'עמל' בתנ"ך אין פירושו 'עבודה קשה' כמו בעברית שלנו, אלא עבודה חסרת תכלית. כך למשל ב"אדם לעמל יולד" שאומר איוב. ברור שאיוב לא מציב פה קריאה לעבודה, ואינו מתכוון להדגיש את חשיבות העבודה בנוסח א.ד גורדון. הטענה הקשה של איוב היא שאדם יולד לעבודה קשה ומייגעת שלא מצמיחה שום תועלת, כמו במקרה שלו. גם בעל ההגדה של פסח מכוון לאותה נקודה באומרו "ואת עמלינו – אלו הבנים". הפירוש הוא שהולדת הבנים הייתה בגדר עמל, כיוון שהם נזרקו ליאור בסופו של דבר.
איך יעקב הגיע למצב כזה? מקריאת פרשות 'ויצא' ו'וישלח', יעקב מצטייר כמנהיג, איש חד, יוזם ופועל. הוא מסוגל לגלול את האבן מעל פי הבאר, וכאשר לבן מרמה אותו הוא אינו נשאר חייב (בפרשיית הכבשים העקודים והברודים). יעקב נאבק במלאך ומתכונן למלחמה בעשו.[1] אם כן, מה קרה לאותו יעקב? נראה שהמפנה הגדול בעמדתו ומעמדו של יעקב התרחש יחד עם מכירת יוסף. כך מתאר הרמב"ן במקום אחר בפרשה: "ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך. ואל תחוש בעבור אמרו ויאמר ישראל, כי ממנו ידבר." (רמב"ן בראשית מ"ו, כ"ט)
הרמב"ן מתאר שמאז המכירה יעקב נמצא במצב תמידי של "יאוש ואבל". יעקב נמצא במצב קשה במשך 22 שנים, וזה משפיע על אישיותו באופן עמוק ובלתי הפיך.
יעקב שיוסף פוגש אינו אותו יעקב שהוא עזב אז בהיותו נער, אלא צל חיוור של הדמות העוצמתית שהייתה אז. אותה "דמות דיוקנו של אביו" שעוזרת לו בכל שנותיו במצרים לא לאבד את זהותו היהודית, אינה קיימת עוד, טמונה רחוק בעבר. יעקב כבר לא אקטיבי, לא יוזם, לא מכריע.
 

השלכות הפילוג

ההפסד כפול ומכופל. יעקב מרגיש מצדו שהוא פספס חלק משמעותי מגידול ילדו היקר לו ביותר, יוסף. אותו יוסף אותו הוא משאיר מאחור כי "אחרון אחרון חביב", אותו יוסף שנכלל ב"אתם ידעתם כי שניים ילדה לי אשתי", אותו יוסף לו הוא מכין כתנת פסים. בנוסף, יעקב לא יכול לסבול את המחשבה שהוא לא לקח חלק בגידולם של שני בני יוסף, מנשה ואפרים. רגשות העצב הנובעים מכך באים לידי ביטוי בחריפות בפרשה הבאה בה יוסף חושב שיעקב לא מבדיל מי מבניו הבכור ומי הצעיר.
כמה מסרים ניתנים להילמד מכל זאת. בראש ובראשונה, הבנת הפרשה בצורה שלמה ומלאה כוללת את הידיעה שהתמונה רחוקה מלהיות מושלמת. מעבר לכך, על כולנו לחשוב על יעקב כעל משפחה שלנו, "ישראל סבא". כמו שאנשים מתעניינים במסורת סביהם ועושים "סיור שורשים", עלינו לנסות וללמוד גם על חייהם של סבינו הרחוקים יותר.
לבסוף, המסר המרכזי ביותר הוא שעלינו לזכור תמיד מה ההשלכות של פילוג משפחתי.
ניתן למצוא דוגמאות רבות לפילוג כזה גם בימינו. הרבה פעמים כל הצדדים באמת פועלים "לשם שמיים", למטרות טובות ולא בשביל רווח אישי. גם אז, הרבה פעמים הנזקים שנגרמים עצומים. עלינו לדעת להתפשר לעיתים במחלוקות כאלה, לדעת שהשלום המשפחתי עדיף בהרבה על פני בחירת הצד ה"נכון" במחלוקת. חשוב לזכור שהתוצאות של מחלוקת כזו גורמת לפיצול הרסני שלא תמיד ניתן לחזרה.
 
כדי לסיים בדברי נחמה נזכיר שיתרחש תיקון בדור הבא. יוסף, שנאלץ להיפרד מאביו ולא זכה לסיוע מצידו בגידול ילדיו, זוכה לגדל על ברכיו לא רק נכדים אלא גם נינים: "וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף." (בראשית פרק נ', כ"ג)
  
 
_____________
[1] אמנם, גם שם הוא אינו המנהיג הבלעדי והוא מתמתודד עם כוחות נוספים המתפתחים בביתו – ראובן שמחליף יצועי אביו, שמעון ולוי וכו', אבל נראה שזה נעשה כחלק תקין וטבעי מהתפתחות משפחה. כאשר יעקב בורח מפני לבן, נאמר "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים" (בראשית ל"א, מ"ו) ורש"י שם מסביר: "לאחיו - הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ולמלחמה". זה תיאור טבעי ובריא של גדילת המשפחה, עד לכדי התייעצות והיעזרות בבנים. הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לומר 'אשרי האב שבניו הם כאחיו'.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)