ראש השנה | פתיחה | ארבעה ראשי שנים

א.      פתיחה[1]

האדם מראשית ימיו עסק בהגדרת פרקי זמן לניהול יומו ומשקו. לוח השנה על חודשיו, השעון על שעותיו הם אשר מכתיבים לאדם את שגרת יומו. לאורך ההיסטוריה בחרה כל אומה לתת משמעויות לפרקי הזמן השונים. המצווה הראשונה שנתנה לישראל כאומה היא מצוות קידוש הזמן. בתוך ששה סדרי משנה, המסכת שעוסקת בענייני הזמן השלכותיו הלכתיות ומחשבתיות רוחניות היא מסכת ר"ה.

למסכת שני צירים מרכזים:

 הראשון הוא ציר קידוש החודש אשר פרקי המסכת מסודרים על פיו[2], הכולל שלושה תחומים: מעשה הראיה, תהליך קבלת העדות, ומעשה הכרזה.

 השני הוא ר"ה אותו ניתן לסווג לשני תחומים: מצוות השופר ותפילת ר"ה (מלכויות זכרונות ושופרות).

על כל האמור, בשתי המשניות הראשונות של המסכת בחר התנא לעסוק בתחום המשיק לשני הצירים המרכזים  והוא ארבע ראשי השנים. ראשי השנים הם למעשה נקודות ציון על מעגל השנה, אשר מציינות התחלה וסוף ולתחומים הלכתיים בם ישנה משמעות לזמן: יובל , שמיטה , מעשר בהמה וכו'. אולם מעבר לכך, הם גם מצביעות על תפיסות היסטוריות מחשבתיות, וכן על הכרות עם יסודות אסטרונומים ומטאורולוגיים שהיו יודועים לחז"ל.

נסקור את ארבעת ראשי השנים:

 

ב.       א בניסן ו א בתשרי 

שני התאריכים המרכזיים[3] בלוח השנה היהודי הם א' בניסן וא' בתשרי.

א' בניסן נזכר בדברי הכתוב (שמות יב, ב) :

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

הוודאות שהחודש הנזכר בכתוב כאן הוא חודש ניסן מתבססת על הפסוק בדברים  (דברים טז, א)

שָׁמוֹר אֶת־חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: 

בפשטי המקראות, חודש ניסן, אשר מקומו בתקופת האביב, הוא החודש הראשון לחודשי השנה, ושאר החודשים בלוחות השנה הינם עוקבים במניינם לחודש זה. ברם, חז"ל הבינו כי בפשטי המקראות ישנם מקומות החריגים לכלל זה, לדוגמא בפרשיית המבול (בראשית ז, יא):

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי־נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ  

על הסבר פסוק זה נחלקו בגמרא רבי אלעזר ורבי יהושע (בבלי, ראש השנה יא ע"ב):

דתניא: בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש. רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן - שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום, ומעינות מתגברים.

מחלוקתם של התנאים בזיהוי יום תחילת המבול היא מחלוקת בעלת יסודות אסטרונומים ומתייחס למזל כימה, המזוהה היום עם מערכת הכוכבים של 'הפלאידות'[4]. בעולם הקדום היה מקובל כי בעונת הסתו לקראת סוף היום עולים לשמים מערכת הכוכבים של כוכבי כימה, המבשרים על הגשמים הקרבים ובאים.  בתיאור שלפנינו מייחסים רבי יהושע להופעתם של כוכבי כימה תופעה טבעית אחרת והיא עליית מי התהום על פני הקרקע. לדעתי אין בדבר מחלוקת , אלא שר"א ור"י רצו להצמיד את תיאור המבול המופיע בתורה לידע האסטרונמי-מטאורולוגי שהיה מוכר להם. כך שאם בתורה מתארת המבול כתהליך בו נבקעו מעיינות תהום ונפתחו ארובות השמים, הרי שצריך לומר כי הקב"ה עורר את בקיעתם של מעינות תהום בעת פתיחת ארובות השמים[5]. הדבר נובע מכך שבתיאור המופיע בתורה לתחילת המבול מקור יציאתם של המים הוא המעיינות שנקבעו יחד עם פתיחת ארובות השמים. כל שרצו התנאים, הוא להסביר תיאור זה על פי הידע המדעי בזמנם.

נסכם: לדעת ר"א המבול ארע בתחילת עונות הגשמים עם עליית מזל כימה כבכל שנה, אלא שבשנת המבול עורר פתח הקב"ה את ארובות השמים וגרם לכמות משקיעים חריגה אשר השתלבה יחד עם בקיעת מעיינות תהום וגרמה למבול. לשיטת ר"י,  המבול ארע באופן חריג בתום עונת הגשמים עם הסתלקות מזל כימה. לאור ביאור זה דומה שמחלוקתם של התנאים היא באופי הנס של המבול במידת חריגותו מן המסגרת הטבעית, שאלה שבה דשו הראשונים וכאמור יש לה שורשים עוד בתנאים.

הבנה זו של המחלוקת, מבהירה כי למעשה בין התנאים הייתה מחלוקת גם בשאלה האם המניין המופיע בספר בראשית בתיאור המבול משתלב עם מניין החודשים המקובל במקומות אחרים בתורה (מניין מספרי אשר צמוד לתאריך יציאת מצרים), או שמא מדובר במניין שונה עצמאי. לדעת ר"א, לצד מניין ניסן התלוי ביציאת מצרים, קיים מניין נוסף מניין תשרי[6].

 

ג.        ר"ה ההיסטורי ר"ה החקלאי

הרב מרדכי ברויאר בספרו תורת המועדות[7] טוען כי ניתן למצוא שורשים נוספים למניין תשרי, מעבר לתאריך פרוץ המבול. מצאנו במקרא תיאורים שונים לשלושה מחודשי השנה, תשרי – ירח האיתנים, ניסן- חודש האביב, זיו- חודש אייר. לדעתו של הרב ברויאר כינויים אלו משקפים מערכת מניין חודשים חקלאיים אשר תחילתה בחודש תשרי,  חודש האסיף בו תקופת המעבר בין הקיץ לחורף ואשר בסמוך לו מתחילה עונות הגשמים. כך, מסביר הרב ברויאר, שבמקרא מצאנו שתי מערכות למניין חודשי השנה: המערכת החקלאית, אשר תחילתה בחודש תשרי ולכל אחד מחודשיה ישנו שם משלו והמערכת ההיסטורית, אשר תחילתה בחודש ניסן בו יצאו ישראל ממצרים וחודשיה נמנים באופן מספרי.

 

ד.       ר"ה למלכים ולמסחר

ר"ה למלכים שונה באופיו משאר ראשי השנים המצוינים במשנה, וזאת בשל אופיו השונה. אם השמטין והיובלות, הנטיעה, מעשר בהמה, הרגלים וכו' הינם הלכות הקשורות למעגל החקלאי, ומושפעות מעונות השנה,  ר"ה למלכים הוא תאריך משפטי אשר עיקרו העמדת תאריך קובע לעסקאות, ומניעת מצב ביש של שטרות מוקדמים ומאוחרים. לצורך סיבור האוזן, מבחינה משפטית ר"ה למלכים דומה באופיו לר"ה למיסים כאשר 'שנת מס', הוא היום הראשון בשנה האזרחית. לחילופין, ניתן להגדיר כיום גם ראש השנה לרכבים כאשר 'שנת רכב' מתחילה בראשון במאי. בכל המשתנים שהזכרנו צריך להיות תאריך קובע המייחס את המושא המשפטי לשנה מסוימת ובכך מאפשר לשוק לקבוע את ערכו. במס, הוא מקנה לרשויות המס את היכולת קבוע מה היה גובה השתכרות עד אותה נקודה ולגבות מיסים. בשוק הרכבים, הוא מאפשר לקבוע מהו גובה שחיקת הערך, ובשטרות (שהיא הדוגמא המצויינת במשנה), לוודא שהזמן הכתוב בשטר מעיד על זמן התקשרות למניעת מניפולציות עסקיות.

הסבר זה, מעלה את השאלה מדוע הסמיכו את ר"ה למלכים לא' בניסן דווקא? תשובה אפשרית, שאינה נזכרת באופן מפורש בדברי חז"ל, אולם ניתן להעלותה מכח הסברא היא שא' בניסן מסמל יותר מכל את כינון האומה, והוא התאריך הראוי לדורות להיות התאריך הקובע. ביטוי לרעיון זה ניתן למצוא בדיון אודות שיטת שמואל בתלמוד הירושלמי.

 

ה.      מניין של עצמאות

משנת ארבע ראשי שנים קובעת כי ר"ה למלכים הוא א' בניסן. התלמודים עוסקים בשאלה מהיכן למדו חכמים כי ר"ה למלכים הוא א' בניסן? מבין השיטות המובאות, אחת מן השיטות המובאות היא שיטת שמואל המובאת בתלמוד הירושלמי. שמואל פותח בסקירה היסטורית כיצד היו מונים ישראל חודשים ושנים לאורך הדורות לאור המקראות. מעת שיצאו ממצרים והפכו לעם היו מונים חודשים ושנים ליציאת מצרים. משנבנה הבית בימות שלמה התחילו למנות לבנינו אולם כשגלו לראשונה, החלו מונין לחורבנו. לאחר זמן בגלות כאשר אבידו ישראל את עצמאותם החלו מונים למלכי אומות העולם.  

לאחר שהתלמוד מביא את שיטת שמואל הוא מנסה להוכיח מתוך המקראות כי גם כאשר החלו ישראל למנות מלכי אומות העולם הם לא איבדו את מניין החודשים , והיו מונים לכל מלך ממלכי אומות העולם מניסן. דבר זה יוצר נקודת מבט מעניינת מאוד על האופן בו מנו ישראל. ההיסטוריה ורוחות הזמן השפיעו על מניין השנים, אולם כאשר ישראל אבדו את עצמאותם הם חזרו למנות ליציאת מצרים, וזאת כדי להזכיר לאומה את שורשיה. ולהנציח בחיי היהודים את מעגל השנה היהודי גם כאשר אלה נמצאים בגלות ומושפעים ממעגל השנה הנוכרי. גם בימנו, שזכינו לעצמאות מדינית, בעולם של מסחר גלובאלי התאריכים הקובעים בעולם המסחר והמשפט מבוססים על לוח השנה הלועזי, וזאת מתוך שיקולים כלכלים ואפשרות לשיתוף פעולה בין לאומים.

ברם יהיה הראשון בינואר תאריך קובע בעולם המסחר מדינת ישראל כמדינה יהודית , א בניסן וא' בתשרי ר"ה הטבעים המעצבים את מעגל השנה היהודי נותנים את אותתם ומשפיעים על התודעה הלאומית. והדבר בא לידי ביטוי בחיי המסחר שלנו, עונות המכירות היהודית היא סביב חגי תשרי ניסן ושבועות ולא בראשון לינואר כפי שנהוג במדינות המערב.