מסורת ופסיקה מדעית | חמץ ושיבולת שועל

בשיעורים האחרונים עסקנו בסוגיות פרק רביעי במסכת פסחים, והרחבנו את הדיון בענייני מסורת ומנהג. בשיעור השבוע נמשיך לעסוק בענייני מסורת וחידוש הלכה, אך סוגיית המוצא אינה מופיעה בפרק רביעי אלא קשורה לסוגיות המופיעות בפרק שני של המסכת.

במהלך לימוד הפרק עמדנו על חשיבות שמירת המנהג והמסורת, במנהגי המקום ומנהגי אבות. במקביל, בחנו את התוקף ההלכתי של מנהגים שונים, והאם ומתי יכול היחיד לשנותם.

מקרים אחרים בהם טרם עסקנו הינם מקרים בהם המסורת התקבעה, אך לאחר ההתפתחות המדע, או לאור גילויים חדשים, המסורת מתערערת. במקרים אלו לכאורה האמת שונה מהנוהג המקובל, ועולה השאלה האם במקרה כעין זה יש לשנות את המסורת המקובלת.

בדיוני הפוסקים בעניינים אלו אנו מוצאים הפניה שחוזרת פעמים רבות לדבריו העקרוניים של הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל. הרמב"ם עוסק בשאלת מסורת מניין השנים בהם חלה שנת שמיטה:

"נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה, ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל"          (פ"י, הלכה ד).

אך לאחר שהרמב"ם מביא את חישובו הוא כותב שאין זה מניין הגאונים:

"אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה.

ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן משליכין אותן שבע שבע, ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית..."     (שם, ה-ו).

אם כן שיטת הרמב"ם שונה ממנהג הגאונים, ולפי דעתו האישית הגאונים טועים והאמת מצויה עם חישובו. למרות זאת הרמב"ם פוסק הלכה למעשה שלא כדבריו:

"ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".

לא נכנס במסגרת שיעור זה לשאלה האם הרמב"ם מצא מקור לשיטת הגאונים^[1], אלא נתייחס לאמירתו העקרונית כי הקבלה והמעשה הם עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות!

בשיעור השבוע נעסוק בדיון שהתעורר לקראת סוף המאה הקודמת בעקבות שיטה מדעית בבוטניקה ובריאליה ארכיאולוגית שערערה את מסורת זיהוי חמשת מיני דגן. בעקבות כך נדון בשאלת דרך קביעת ההלכה וכיצד ההלכה מגדירה את המינים השונים וכתוצאה מכך מהי המצה שניתן לצאת בה ידי חובה בפסח^[2].

מהי שיבול שועל?

כידוע ישנם חמישה מיני דגן:

"החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון חייבין בחלה ומצטרפים זה עם זה ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר..."

                                                      (משנה מנחות פ"י, משנה ז).

ייחודם של חמשת מיני דגן נוגע למספר תחומים: חיובם בחלה, ברכתם מזונות, חל עליהם איסור חדש, ניתן לצאת בהם ידי חובת מצה בפסח וחייבים על חימוצם בפסח.

לגבי זהות השיפון ושיבולת שועל, ישנה מחלוקת בין הראשונים והחוקרים:

הרבה ראשונים מזהים את שיבולת השועל עם צמח ה'אוינא' (Avena) המוכר בימינו גם בשמו 'קוויקר'- כך שיטת רש"י, רא"ש, מאירי ועוד ראשונים. כאשר השם שיבולת שועל נובע מדמיון הצמח לזנב השועל.

בעל ה'ערוך' מביא את הזיהוי של ה'אוינא' כפירוש שני, ובפירושו הראשון הוא מזהה את השיבולת שועל כצמח הסקלה (שהרבה מראשוני אשכנז זיהו כשיפון).

פירוש שלישי נמצא בפירוש רבי נתן אב הישיבה למשנה בפרק א' בכלאיים, שם הוא מזהה את שיבולת השועל כשעורה הדו-טורית.

פרופ' יהודה פליקס פרסם במספר במות^[3] את השערתו כי זיהוי שיבולת השועל כ'אוינא' הינה טעות שנבעה מהיכרותם של חכמי אשכנז עם מין זה. לשיטתו הזיהוי הנכון של שיבולת השועל הוא שעורה הדו-טורית והוא מעלה מספר ראיות לדבריו:

1. מבחינה היסטורית נראה כי צמח ה'אוינא' לא גדל בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. תנאי האקלים בארץ ישראל אינם מתאימים לגידול הצמח (יש צורך באקלים יותר קר) וכן אין ממצאים ארכיאולוגים משמעותיים לשימוש בצמח זה בניגוד לשאר מיני הדגן. ממצאים ארכיאולוגים של השעורה הדו טורית נמצאו בעין גדי.
2. מבחינה בוטנית השעורה הדו-טורית קרובה לשעורה, וזאת בניגוד לצמח ה'אוינא'. עובדה זו עולה בקנה אחד עם דברי המשנה ששיבולת שועל ושעורה אינם כלאיים זה בזה:

"החטים והזונין אינן כלאים זה בזה. השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון הפול והספיר הפורקדן והטופח ופול הלבן והשעועים אינם כלאים זה בזה"

                                                             (כלאים פ"א, משנה א).

3. הירושלמי כותב כי שיבולת השועל עשויה כשורה, תיאור המסתדר עם השעורה הדו-טורית.

דבריו של פרופ' פליקס עוררו פולמוס גדול, הן בבית המדרש והן בעולם המחקר, וזאת לאור ההשפעה הרבה של נושא זה על הלכות רבות כפי שציינו לעיל.

השלכה משמעותית לדיון זה היא בדיני חמץ ומצה. לאנשים הסובלים ממחלת הצליאק אסור לאכול כל מאכל שמכיל חיטה או קמח חיטה בגלל הגלוטן המצוי בהם. לאור זאת, ישנם דיונים הלכתיים האם מותר או נצרך לאנשים אלו לאכול כזית מצה בליל הסדר על מנת לקיים את המצווה. בשנים האחרונות שיווקו באנגליה מצות משיבולת שועל ללא גלוטן, עבור החולים בצליאק. אך, אם שיטת פרופ' פליקס נכונה הרי לא ניתן לצאת במצות אלו ידי חובה הואיל והם אינם מחמשת מיני דגן! בנוסף לכך, לפי שיטתו אין בעיה של חמץ בכל המוצרים המכילים שיבולת שועל הואיל והיא אינה מחמיצה שהרי אינה מחמשת מיני דגן.

העובדה ששיבולת שועל ('אוינא') אינה מכילה גלוטן מהווה ראיה נוספת לערעורו של פרופ' פליקס על המסורת המקובלת. קמח ללא גלוטן אינו תופח כלחם, וממילא אין הוא יכול להיות אחד מחמשת מיני דגן החייבים בחלה. בהמשך השיעור נדון בנקודות אלו, ובשאלה האם עובדה זו יכולה להוות ראיה לאחד מהזיהויים.

מצה שאינה מגיעה לידי חימוץ

בסעיף הבא נדון בשאלה מהו תהליך החימוץ מבחינה הלכתית ומדעית. מצה העשויה משיבלות שועל שואפת להיות נקייה מגלוטן, וממילא לא לעבור את תהליך התפיחה הרגיל של לחם. אם כן, יתכן לכאורה כי מצה זו לא תגיע אף פעם לידי חימוץ. בעקבות כך יש לבחון האם ניתן לצאת ידי חובת מצה במצת שיבולת שועל:

"אמר רבי שמעון בן לקיש, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכן תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ - אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון"                                                     (לה.).

שיטת חכמים היא שלא ניתן לצאת ידי חובת מצה באורז ודוחן בניגוד לדעת רבי יוחנן בן נורי. ריש לקיש מסביר את דעת חכמים לאור דרשת ר' ישמעאל שמצת מצווה חייבת להיות ממרכיבים היכולים להגיע לידי חימוץ. רק חמשת מיני דגן יכולים להגיע לידי חימוץ, ולכן רק בהם ניתן לצאת ידי חובת אכילת מצה^[4].

בהמשך, הגמרא דנה בסוגיית מי פירות ובשאלה האם קמח שנילוש במי פירות יכול להחמיץ:

"אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש - אין חייבין על חימוצה כרת. יתיב רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קמיה דרב אידי בר אבין, ויתיב רב אידי בר אבין וקא מנמנם. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: מאי טעמא דריש לקיש? - אמר ליה: דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ [וגו'] דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו במצה - חייבין על חימוצו כרת. והא, הואיל ואין אדם יוצא בה ידי חובתו, דהויא ליה מצה עשירה - אין חייבין על חימוצה כרת...".

הגמרא דנה במצה שנילושה בשמן/יין/דבש ונאמר שלא יוצאים בה ידי חובת מצה הואיל ואינה יכולה להגיע לידי חימוץ. רוב הראשונים הבינו שמדובר על מצה שנילושה במי פירות (ראה רמב"ן ובדברי המגיד משנה על הרמב"ם). אולם הרמב"ם חילק בפסיקתו בין מצה שנילושה במי פירות ובין מצה שנילושה בשמן/יין/דבש שבה לא ניתן לצאת ידי חובת מצה:

"אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה אלא אם כן אכלה מאחד מחמשת המינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים הבאים לידי חימוץ אם אכלן מצה יצא בהן ידי חובתו אבל שאר דברים כגון אורז ודוחן וקטניות אין יוצא בהן ידי מצה לפי שאין בהן חמץ... מצה שלשה במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח, אבל אין לשין אותה ביין או שמן או דבש או חלב משום לחם עוני כמו שבארנו..."

                                                   (פ"ו, הלכות ד-ה).

למרות שמצה שנילושה במי פירות אינה יכולה להחמיץ, לפי הרמב"ם ניתן לצאת בה ידי חובת מצה בליל הסדר. לשיטתו במידה והחומר יכול להגיע לידי חימוץ אך בגלל דרך האפיה או הטיבול מנענו את חימוצו- אין בכך פגיעה בכלל שיוצאים ידי חובה רק בדבר המגיע לחימוץ. החומר עצמו צריך להיות ראוי להגיע לידי חימוץ, אך אין חיוב שבשעת האפייה יוכל לבוא לידי כך. לפי שיטת רוב הראשונים יש צורך שתהליך האפייה יאפשר שהקמח יגיע לידי חימוץ, ואנחנו נמנע זאת על ידי סיום מהיר של התהליך.

שאלה דומה עולה לגבי לחמניות שאופים אותם לפסח מקמח מצה שאין בו חשש חימוץ - האם ניתן לצאת בהם ידי חובת מצה בליל הסדר? גם בעניין זה החומר הבסיסי יכל להגיע לידי החמצה אך אנו מונעים זאת על ידי עיבוד מוקדם^[5].

ציינו לעיל כי אחד מהשיקולים של פרופ' פליקס נובע מאי הימצאות הגלוטן בצמח ה'אוינא'^[6], ומכאן כי הוא אינו יכול להחמיץ. יתכן ושיבולת השועל שהייתה מצויה בימי התלמוד לא הייתה 'נקייה' והתערבבו בה גרעינים של מינים אחרים גם בשדות התבואה וגם בשקים שבהם הם נשמרו ונמכרו. בהחלט יתכן והזיהום המשני שהיה קיים בשיבולת השועל, איפשר כמות מינימאלית של גלוטן כך שחכמים קבעו שהוא חלק מחמשת מיני דגן^[7].

כיום משווקות בארץ מצות משיבולת שועל שמיוצרות באנגליה בשדות מיוחדים על פי תקן מחמיר וללא חשש של זיהום משני. בדרך זו מופקות מצות משיבולת שועל בעלות ריכוז גלוטן נמוך ביותר^[8]. אך לכאורה במצות אלו, בהנחה שגורם החימוץ הוא הגלוטן, גם החומר עצמו אינו ראוי להחמיץ וממילא יתכן וגם לפי שיטת הרמב"ם אין הם כשרות לקיום מצוות מצה הואיל ואינם יכולות להגיע לידי חימוץ^[9].

הרב יעקב אריאל (שו"ת באהלה של תורה ח"ה או"ח סימן מג) דן בעניין זה ומקשה על ההבנה המקובלת בשיטת הרמב"ם, לאור פסקו לעניין פת סובין:

שיטת רש"י הינה כי ניתן לצאת בפת סובין ידי חובה (פסחים לו: ד"ה הדראה). ההסבר לכך מופיע בדברי המגן אברהם:

"כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי חובה".

אך הרמב"ם כותב:

"ואין יוצאין לא בפת מורסן ולא בפת סובין..."

                                                                        (פ"ו, הלכה ה).

הרב אריאל מסביר את דברי הרמב"ם בכך שלמרות שמצת סובין עשויה ממין הראוי להחמיץ, בגלל הפרדת הסובין מגרעין החיטה עצמו הם אינם ראויים להחמיץ כלל. הרמב"ם סובר שלא ניתן לצאת ידי חובה בעיסה שהקמח עצמו אינו ראוי להגיע לידי חימוץ. למרות שהשו"ע פסק כרמב"ם לגבי מי פירות (בניגוד לרמב"ן), מבין הרב אריאל שיש להחמיר לאור סוגיית מצת סובין. לאור כך הוא מכריע למעשה שאם החולה לא יכול לאכול מצה אחרת שיאכל מצה זו אך לא יברך (בניגוד לקמח חלוט שגורם חיצוני מונע ממנו).

יש להעיר שניתן להסביר את פסק הרמב"ם בדרך שונה לאור דבריו בפירוש המשנה בחלה (פ"ב, משנה ו). הרמב"ם כותב שם כי אין מפרישים חלה ממורסן - הואיל ואינו דרך עיסה. מכיוון שהם פטורים מחלה אזי לא יוצאים בהם ידי חובת מצה גם בפסח. אם טעם הרמב"ם לפסול פת סובין אינו משום שניטל מרכיב החימוץ, הרי שאין ראיה שהרמב"ם יסבור שאין לברך על פת העשויה משיבולת שועל שנשמרה מעירוב עם גלוטן ויתכן והיות והמין יכול להגיע לידי חימוץ אז ניתן לצאת ידי חובה במצה זו. בהמשך השיעור נביא שיטות נוספות בפוסקי דורנו הכותבים שניתן לברך גם על פת כעין זו.

מהו החימוץ

כאשר אנו באים לבחון את השאלה מהו הגורם לתהליך החימוץ,  עלינו לבחון זאת בכלים הלכתיים בשילוב עם כלים מדעיים. מדברי הגמרא והראשונים אנו מוצאים מספר קביעות:

1. רק חמשת מיני דגן מגיעים לידי חימוץ, כאשר באורז ובדוחן מתקיים תהליך דומה לכאורה אך שונה במהותו.
2. מים גורמים לתהליך החימוץ^[10].
3. התעסקות מתמדת עם הבצק מעכבת את התהליך.
4. מי פירות אינם מחמיצים, אך מצד שני לפי שיטת חלק מהראשונים מי פירות שנוספו להם מים מחמיצים יותר מהר.

האם ניתן למצוא בסיס מדעי להלכות אלו? אם-כן מהו?

בשנים האחרונות רבנים וחוקרים יראי שמים עסקו בנושא, והעלו מספר עקרונות. בתחומין כרך א נשאל הרב שאר ישוב הכהן על כשרות לפסח של חומצת לימון של חברה המפרידה את הגלוטן והעמילן מהקמח בתהליך מורכב. בנספח ב של מאמרו עוסק ד"ר מונק במהות ההבדל בין חימוץ וסרחון. נצטט חלק מדבריו:

"החימוץ מוגדר כפירוק חומר בלווית יצירת גז, המנפח את הגרעין או את העיסה, כאשר הניפוח הזה בא לממדים ניכרים, אחרי השהיה של מהלך מיל, בקריבה להתבקעות של הגרעין או בהכספה ויצירת קרני חגבים בעיסה.

...כל הקמחים האלה - כולל אורז ודוחן - מורכבים בעיקר משלושה גורמים (אחרי הסרת הקליפה והנבט, ובהזנחה של חומרי עזר שונים): א) העמילן, ב) החלבונים (פרוטאינים) ג) גורמי התמיסה הנקראים 'אנזימים'. יש לחפש ההבדלים בשלושה המרכיבים העיקרים האלה. בתסיסת הקמח בתערובת עם מים פועלים כמה אנזימים על העמילן וגורמים פריקת גז ואלקוהול: זהו חימוץ, אנזימים אחרים פועלים על החלבונים וגורמים ליצור חומרים, אשר ריחם בלתי נעים: זהו סרחון...

מהלך תסיסת חימוץ הוא כדלהלן: אחד האנזימים, הנקרא: בטה-עמילזה, מפרק את העמילן לחלקים המורכבים משני סוקרוזות. אחד האנזימים האחרים, הנקרא אלמה - עמליזה, מפרק את החומר המורכב משני סוקרוזות לחלקים בודדים של יחידת סוקרוזה; ואנזים שלישי, הנקרא אוססידזה, פועל על הסוקרוזה, - ורק על יחידת הסוקרוזה... ומפרקת אותו לגז (דו תחמוצת הפחמן) ולאלקוהול. הפעולות האלה מתבצעות זו על ידי זו, לפי כמות החומר העומד לפירוק, ולפי כמות האנזים הנמצא בגרעין או בקמח.

מהלך תסיסת הסרחון: החלבונים ניתנים להשפעה איטית של אנזים רביעי, פרוטאינזה, הגורם לפירוק וליצור של חלקים, אשר להם ריח רע. בפעולות האלה לוקחים כאמור חלק 4 סוגים של אנזימים: 3 המאפשרים את החימוץ, ואחד המאפשר את הסרחון... מן שלושה האנזימים הדרושים לתסיסת החימוץ, חסר אחד, הבטה-עמילזה, בגרעיני אורז, דוחן וקטניות, ולפיכך אין בהם פירוק מהיר של עמילן לחלקים קטנים...

אולי יכולים ללכת עוד צעד נוסף ולטעון, שאם תמצא שיטה להוציא את הבטה- עמילזה מן הגרעין או מן הקמח של חטים לפני שיגיע לחימוץ, יהפכו בשטה זו את קמח החיטים לסוג חדש של קטניות, ויחולו עליו גזרות קטניות ולא אסור חמץ דאורייתא... שאלת השאלה, אם יכולים, באופן הלכתי, לראות את קמח חטה נטול 'בטה-עמילזה' כסוג של קטניות; והנה גזרת קטניות כוללת את הקמח ואת השמן המופק בלחץ מכאני מן הקמח, אבל הגזרה אינה כוללת פירוק כימי ויצור חומרים, אשר מהוים פנים חדשות, הן מפאת המראה והן מפאת הטעם...".

במאמר זה עומד ד"ר מונק על תפקיד אנזים הבטא-עמילז שמפרק את העמילן (מרב סוכרים לסוכר פשוט), ומאפשר את תהליך החימוץ. העמילן עצמו לא גורם לחימוץ אלא רק לאחר שהוא מתפרק הוא מהווה מצע נוח לשחרור הגז שגורם לתפיחה.

הזכרנו כבר לעיל שייחוד נוסף שקיים בחמשת מיני דגן בניגוד לאורז ודוחן היא הימצאות הגלוטן. כאשר ריכוז הגלוטן גבוה הוא כולא את הגז בתוך העיסה וכך הוא גורם לתפיחתה. אי הימצאות הגלוטן גוררת לשחרור האויר והלחם אינו תופח^[11].

אם כן, מהו הגורם שמגדיר האם החומר יכול להחמיץ- המיקרואורגניזם (בטא עמילז) או הימצאות הגלוטן? איזה שיעור צריך? קשה לקבוע גדרים הלכתיים-מדעיים ברורים הואיל ודרך ניתוח המקורות והמציאות בתלמודים ובראשונים שונה מהידע המדעי הקיים היום. בהחלט יתכן ובעבר הגדירו בצורה שונה את פעולת החימוץ לאור היכרות של המציאות כפי שהייתה ידועה להם.

כבר ד"ר מונק העלה את השאלה מה דינו של לחם שאינו יכול להחמיץ בגלל הוצאת הבטא עמילז. הזכרנו לעיל (הערה 5) ששאלה זו עולה גם לגבי אפיית לחמניות מקמח מצה שאינו יכול להגיע לידי חימוץ.

מן הצד השני- מה דין קמח שיכול לתפוח אך לא בעזרת רכיביו ה'מקוריים', אלא בעזרת אבקת אפייה^[12]. בעניין זה מצאנו מחלוקת בין שני הרבנים הראשיים הספרדים האחרונים- הרב בקשי דורון (בנין אב ח"ד, כד) קובע שאבקת אפיה כעין זו אינה כשרה לפסח. הואיל והחוש מראה שיש סימני חימוץ בעיסה אזי היא אסורה. הואיל וכלפי חוץ נראה שהעיסה עברה חימוץ הרי זה חמץ (ראה בעניין זה בספרו של הרב עידו אלבה).

לעומתו הרב עמאר (שמע שלמה ח"ד,יג) פסק שאין לחשוש לחימוץ מפאת אבקת אפיה. הוא מביא בתשובתו מספר נימוקים כאשר העיקר לשיטתו שהואיל ומדובר בפעולה חיצונית הרי זה כהכנסת אויר לעיסה שוודאי שאינו מחמץ. בימינו הרבה חומרים יכולים להתפיח על ידי גורמים חיצוניים (קמח מצה, תפו"א קורנפלור ועוד) אך אין זה חימוץ כפי הגדרת חז"ל[13].

פרופ' זהר עמאר מקשר את סוגיה זו להלכה שניתן להוסיף ללחם הפנים מלח בניגוד לשאור ודבש^[14]. הוספת המלח (נתר) לעיסה מקנה לגלוטן קשיחות וכך ניתן להגדיל את נפח הלחם ללא שאור. לחם הפנים לא היה חמץ (ככל הקרבנות) אך הצליחו לקבל רמה מסוימת של תפיחה במצה^[15].

מסורת ומדע- מהי שיבולת שועל?

בשאלת ההכרעה להלכה נדון בשתי רמות שונות-  היחס למסורת, וההכרעה ההלכתית לאור השיטות המדעיות השונות. פרסומיו של פרופ' פליקס גררו התייחסויות רבות גם בקרב העולם החרדי. הרב יונה מרצבך (ישיבת קול תורה) התייחס לעניין זה בספרו עלה יונה^[16]:

"...אבל יהיה איך שיהיה, ידוע דבר הרמב"ם שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה הם ובהם ראוי להיתלות. והמסורת והקבלה והמעשה של יותר מאלף שנים היא ששיבולת שועל כדעת רוב המפרשים היא זו שאנו קוראים בשם זה. בא המחקר החדש של פליקס... ולכל הפחות מידי ספק לא יצא הדבר, שמא הם צדקו, שלא מן האויר ינקו להם פירושם אלא קיבלוהו מרבותיהם. ולא היה איש פוצה פה ומצפצף. אך אם מהיום מתחיל כל נער ללמוד ולפצות פה ולצפצף על מה שמקובל מדורי דורות בידינו, ששיבולת שועל היא זו שאנו קוראים אותה כך, וישמע, בפיקוח הגאונים בעלי התריסין מצויני הישיבות, בפשטות: טעות, מוטעה, מה תהיה תוצאת לימוד וחינוך כזה בכל הדברים.

מודה אני שיש קושיות נגד פירוש מקובל זה. משום מה שעורה ושיבולת שועל אינם כלאיים זה בזה, הרי אין דמיון ביניהם?... ומה נעשה אנו מחר או לאחר זמן כשיקומו אנשים ויתירו בפסח את הקוייקר ואת מה שקוראים כיום שיבולת שועל....".

אמנם ישנן קושיות שנפתרות בעזרת הזיהוי החדש, אך עדיין מדובר על דבר שסותר את המסורת המקובלת שלא ניתנת לשינוי. דברים דומים כתבו גם הרב אפרתי והגרש"ז אויירבאך (עיין בנשמת אברהם שם). בעניינים אלו ההגדרה ההלכתית היא הקובעת וגם אם ישנה הגדרה מדעית-מציאותית שונה אין היא עוקרת את ההלכה המקובלת^[17].

הזכרנו בתחילת השיעור בקצרה את שיטתו של פרופ' פליקס ואת עיקרי ראיותיו. יש לציין שגם בקרב החוקרים אין תמימות דעים בנוגע לזיהויו והיו שהציעו זיהויים אחרים, או שהסבירו כיצד המסורת המקובלת מתיישבת גם לפי המחקר. נזכיר מספר עקרונות שהועלו^[18]:

1. בהחלט יתכן ובארץ ישראל לא גידלו את שיבולת השועל, וחכמים הכירו אותה בגלל שהיא יובאה לארץ ישראל מחוץ לארץ. המין היה מוכר לחכמים גם אם לא היה נפוץ בגידולי ארץ ישראל.
2. ישנן עדויות על גידול שיבולת שועל באזורים צפוניים של סוריה ובתורכיה, ויתכן וחכמים שחיו באזורים אלו עסקו בו ומשם הועבר למקומות נוספים.
3. אמנם בשיבולת שועל אין ריכוז גבוה של גלוטן אך עקב הזיהום המשני (בגידול בשדות ובשקים) התערבבו גרגירים שונים בתבואה כך שהיה גלוטן בסופו של דבר בעיסה.

שיקולים אלו בנוסף לקביעה שלא ניתן להגדיר בצורה מוחלטת מהו תהליך החימוץ מבחינה הלכתית, מחזקות את האמירה כי לא ניתן לסתור את המסורת המקובלת וודאי שלא על סמך השערה בלבד.

יש לציין שעצם העלאת השאלה ההלכתית מדעית לגיטימית ויש לבררה על ידי כלים מדעיים כפי שכותב הרב עמאר בסיום תשובותיו בנושא:

"...ויש לדון אם הוא מחמיץ או לאו, ואנו דנים ע"פ ההלכות שקבעו רבותינו בגמ'... ושאר אחרונים כדרכה של תורה, האם אנו רשאים לומר בזה שזה חדש ולא נדון לגופו, והלא ספרי הפוסקים מלאים בחדשות כאלה לאין ספור וכמו חדשות הטכנולוגיה... כל כה"ג לא אמר אדם מעולם שהחדש אסור מהתורה, אלא חובה עלינו ללמוד יסודות הענין ועל מה הטבעו אדניו ומה הן התרכובות שלו... ויד המרבה לחקור ולהבין בכגון אלו הרי זה משובח..." (שמע שלמה ח"ד סימן טו).

צער בעקבות קיום מצוות?

לחולי צליאק אסור לאכול לחם מחיטה, כאשר תופעות הלוואי משתנות מחולה לחולה (לחלק אין תופעות גלויות, לחלק כאבי בטן ושלשולים וחלק אף תופעות חמורות). לאור כך, ניתן לבחון את רמת החיוב בקיום מצוות עשה כאשר קיום המצווה גורם צער (כדוגמת הקאה ונפילה למשכב).

ההלכה קובעת שאין להוציא יותר מחומש על קיום מצוות עשה. כמו כן הגמרא והראשונים דנים במרחק שעל האדם ללכת כדי להתפלל במנין ועל מנת ליטול ידיים, כאשר יש הבדל בין אם המנין נמצא מלפניו ולאחריו. אך מה הגדר של צער או טורח גופני או נפשי שנגרם מקיום מצווה? בעניין זה איני מכיר מקורות שדנו בכך באופן מפורש ושיטתי^[19]. וודאי שאדם מחויב בהשקעה רבה בקיום מצוות גם אם הדבר לא נוח ואף מעיק ועל זה נאמר 'ולפום צערא אגרא'. אך האם קיים גדר של פטור כעין מצטער[20]?

בניגוד למקרים אחרים, המחקר המדעי כיום טוען שאכילת גלוטן לחולי צליאק אינה רק צער אלא סכנה ממש. אמנם קשה למדוד את הנזק מאכילה חד פעמית, אך הגוף נלחם בכל מאכל המכיל גלוטן ומעכב ופוגע בו (מחליש עצמות, מעכב גדילה, פוגע בפריון ועוד תופעות שונות). 

הפסיקה המקובלת היא שניתן לצאת ידי חובה מצה - בלחם העשוי משיבולת שועל (והוא הדין ללחם משנה בשבת)^[21]. לגבי חולי צליאק שכמות קטנה של גלוטן יכולה לגרום להם לסיבוך מצאנו מספר גישות בין הפוסקים. נראה שאם אדם זה ממילא אוכל לפעמים גלוטן אזי גם לעניין מצוות ראוי שהוא יאכל על מנת לצאת ידי חובה. השאלה העולה כלפי החולים שמקפידים במהלך כל השנה שלא יתערבב גלוטן במאכלם. בעניין זה ישנן מספר גישות וכן שאלה האם יש לחייב והאם ניתן לברך על המצות העשויות משיבולת שועל בלבד, ולכן יש להתייעץ בצורה פרטנית עם מורה הוראה.

אחרית דבר

בחג בו יצאנו ממצרים אנו מצווים על אכילת מצה ואיסור אכילת חמץ. הלחם היה אחד מההמצאות של מצרים וכדוגמא לכך ניתן להיזכר במעמדו המיוחד של שר האופים. בספר בראשית אנו קוראים על ההפרדה הקיימת במצרים בין המצריים והעבריים באכילת הלחם. הלחם התופח הוא סמל מעמדי המבדיל בין ישראל ומצרים. התורה אומרת לנו להתרחק ממעשה ארץ מצרים ולכן בבית המקדש הקרבנות לא קרבים עם חמץ. יכולת החימוץ עומדת בבסיס חג הפסח כמקור ההבדל בין עם ישראל ומצרים והיכולת לשמור על הטבעיות והייחודיות של עם ישראל גם בחומרים המסוגלים להיות כמו מעשה ארץ מצרים^[22].

_____________________________