מנחות צא – נסכים בקרבנות חובה

  • הרב אברהם סתיו
במשנה (צ ע"ב) נאמר:
"כל קרבנות הציבור והיחיד טעונין נסכים, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם, אלא שחטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים".
ובברייתא שם הובא העיקרון המחלק בין קרבנות שיש עמם נסכים ובין קרבנות שאין עמם נסכים:
"'לפלא נדר או בנדבה', בא בנדר ונדבה טעון נסכים, שאינו בא בנדר ונדבה אין טעון נסכים".
לפי דברי הברייתא, דווקא קרבנות שבאים בנדר ובנדבה באים עם נסכים. על פי עיקרון זה ראוי היה שגם קרבנות המצורע לא יהיו טעונים נסכים, אך בגמרא (צא ע"א) מבואר שקיים ריבוי מיוחד המחייב נסכים גם בקרבנות מצורע:
"'ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד', עולה – זו עולת מצורע, זבח – זו חטאת מצורע, או לזבח – זו אשם מצורע."
דין זה של הבאת נסכים בקרבנות מצורע מעורר בשנית את שאלת העיקרון המחלק בין הקרבנות השונים. ואכן, בגמרא בסוטה (טו ע"א) הובא טעם אחר לכך שישנם קרבנות שיש עמם נסכים וישנם קרבנות אין עמם נסכים:
"תניא, אמר ר"ש:... בדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר; אבל חטאתו של מצורע ואשמו טעונין נסכים, לפי שאין באין על חטא".
כלומר – הטעם לכך שבחטאות ואשמות אין מקריבים נסכים הוא כדי שקרבן החוטא לא יהיה מהודר. משום כך ניתן להוציא את קרבנות המצורע מן הכלל משום שהמצורע אינו חוטא וממילא הוא יכול להביא קרבן מהודר.
דברי הגמרא בסוטה פותרים את שאלת ההבדל שבין קרבנות המצורע ובין שאר החטאות והאשמות, אך מתוכם שבה וניעורה השאלה מדוע אין מביאים נסכים עם הבכור, המעשר והפסח, אשר גם הם אינם באים על חטא.
לאור שאלות אלו נראה שיש לפצל את סברת "אינו בא בנדר ונדבה" לשתי סברות שונות, המבוססות על הבנת תפקידם המיוחד של הנסכים. ממספר מקורות עולה שהנסכים אינם חלק מהקרבן עצמו אלא תוספת חיוב שחלה על האדם המביא קרבן לה' (עיין בפירוש הט"ז על התורה במדבר טו, ג). דוגמא לכך היא הדיון הארוך בסוגייתנו (צא ע"א) סביב ההוה אמינא שאדם שמביא שני קרבנות יביא עמם רק מנחת נסכים אחת. לאור הבנה זו ניתן להתייחס לשני סוגים של קרבנות שאינם באים בנדר ונדבה ואין בהם נסכים:
א. ישנם קרבנות אשר אין עניין במעשה הקרבתם מצד האדם המקריב אלא רק מצד הקרבן המוקרב, כגון בכור ומעשר ופסח. בקרבנות אלו לא שייך כלל להביא נסכים.
ב. קרבנות החטאת והאשם הם קרבנות שיש להם משמעות רבה מצד האדם המקריב, ולכן באופן עקרוני מסתבר היה להביא עמם נסכים. אמנם כאן חידשה הגמרא בסוטה שהבאת הנסכים נחשבת כ'הידור', היינו דין של שמחה וקרבה מיוחדת שקיים בקרבן. הידור זה אינו יכול להתקיים בקרבן של חוטא, המרוחק מהקב"ה, אלא רק בקרבנות מצורע.