מנחות | דף סו | מצוות ספירת העומר

בגמרא בדף סו ע"א מובאת מחלוקת אמוראים האם יש למנות בספירת העומר הן ימים והן שבועות, או שמא רק ימים ולא שבועות. בגמרא מובאים דבריהם של שלשה אמוראים:

א. אביי אמר שמצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות.
ב. רבנן דבי רב אשי היו מונים ימים ושבועות.
ג. אמימר מנה ימים ולא שבועות כיון שהספירה בזמן הזה אינה אלא זכר למקדש.

הגרי"ז דייק מדברי אמימר כי לדעתו מצות ספירת העומר אינה מצוה דרבנן רגילה, אשר ממשיכה את המצוה גם כאשר היא אינה מחוייבת מדאורייתא (כגון נטילת לולב בגבולין כל שבעה), אלא מדובר בתקנה מיוחדת זכר לחורבן. שהרי לו היה מדובר בהרחבת תקפה של המצוה דאורייתא, לא היה מקום לשנות את מעשה הספירה. השינוי מלמד על כך שמדובר בתקנה חדשה לגמרי, שלא נועדה אלא להזכיר את חורבן הבית.

כך נשמע גם מלשונו של בעל המאור בסוף פסחים:

"ובספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו זמן... וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר שאינו אלא לזכר בעלמא והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואע"פ שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטעינו זמן אין לנו ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים... ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו".

בעל המאור מזכיר שני טעמים מדוע לא לברך שהחיינו. האחד – מכיון שאין זה מעשה מצוה גמור, אלא זכר בעלמא. השני – שאין כל שמחה בזכר זה, כי אם עגמת נפש (האחרונים דנו בצורך בשני הטעמים ובהבדל ביניהם, ואכמ"ל).

ניתן לטעון, אם כן, כי רבנן דבי רב אשי חלקו על אמימר, ולדעתם אין התקנה זכר לחורבן בעלמא, אלא מצוה דרבנן לכל דבר. וכפי שמצינו מצות אחרות אשר בטלות עם חורבן הבית, ובכל זאת חכמים שבו וחייבו אותם (כגון מרור בפסח) כך גם מצות ספירת העומר.

אמנם, הרמב"ם (תמידין ומוספין ז) אומר כי מצות ספירת העומר מחייבת מדאורייתא אף בזמן הזה:

"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות, ומצוה למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום... מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה".

נראה כי הרמב"ם מדגיש את העובדה שמצות ספירת העומר מתחילה מיום הבאת העומר ולא מהבאת העומר בפועל, וממילא החיוב חל מחמת הזמן ולא מחמת מעשה ההבאה, ונוצר אף כשכלל לא היה מעשה הבאה. זוהי גם הסיבה להגדרת המצוה כמצות עשה שהזמן גרמא, אשר נשים ועבדים פטורים ממנה.

נראה כי לדעת הרמב"ם מחלוקת רבנן דבי רב אשי ואמימר לא היתה רק לגבי אופן הגדרת המצוה דרבנן, כפי שביארנו קודם. לשיטתו, רבנן דבי רב אשי ואמימר נחלקו בגדרה היסודי של מצות ספירת העומר, האם הוא מתחייב על ידי הזמן, וממילא מחוייב גם בזמן הזה, או על ידי מעשה הבאת העומר, ובזמן הזה אינו אלא דרבנן.

יתכן שיש לראות את שיטת אביי כשיטה שלישית. דברי אביי מובאים בגמרא על מנת לומר כי מצות מניית הימים ומצות מניית השבועות הינן שתי מצוות נפרדות. ואכן, רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה, נתיב ה חלק ד) מחדש חידוש עצום בהקשר זה:

"למה אין מברכין ב' ברכות אחת לימים ואחת לשבועות שהרי ב' מצות הן והן כתפילין של ראש ושל יד... ועוד איך אנו סומכין היום י"ד יום שהם ב' שבועות והיום כ"א יום שהם שלשה שבועות והיה לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועות.. ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספור לך וגו' וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' ז' שבתות תמימות תהיין נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר נמצא דספירת הימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה וספירת השבועות בזמן דאיכ' עומר והיו מברכין זה על זה בזמן שבית המקדש קיים".

רבינו ירוחם תמה על כך שאיננו מייחדים ברכה נפרדת לימים וברכה נפרדת לשבועות, ומכך שאיננו מונים אותם בשני מניינים נפרדים, אף על פי שבגמרא אומר אביי בפירוש כי הן שתי מצוות. הוא מיישב שאכן בזמן המקדש היו מברכים שתי ברכות נפרדות ומונים בשני מניינים נפרדים, אך בזמן הזה רק מניין הימים הוא דאורייתא, ואילו מניין השבועות הוא דרבנן ונסמך למניין הימים דאורייתא. רבינו ירוחם מחזק טענה זו מן הפסוקים, אשר מורים על כך שדווקא ספירת השבועות מתקשרת למעשה הבאת העומר, בעוד שספירת הימים מתקשרת לזמן בלבד.

נמצאנו למדים כי ג' שיטות הן:

א. דעת אמימר שאין ספירת העומר בזמן הזה אלא זכר לחורבן, ודייק הגרי"ז שאף מצוה דרבנן אינה, וכן משמע בבעל המאור.
ב. דעת רבנן דבי רב אשי שספירת העומר גם בזמן הזה דאורייתא, כיוון שמחייבה הוא הזמן, וכן דעת הרמב"ם.
ג. דעת אביי שיש לחלק בין מניית הימים למניית השבועות, וביאר רבינו ירוחם שאמנם מניית הימים מתחייבת על ידי הזמן והיא דאורייתא אף בזמן הזה, אך מניית השבועות מתחייבת על ידי מעשה הבאת העומר, ובזמן הזה אינה אלא דרבנן.