מנהגים | 3 | מנהגי אבות

 

 

האם הבנים חייבים לשמור על מנהגי אבותיהם? האם פסיקת ההלכה של האב מחייבת את הבן? בשני השיעורים הקודמים עסקנו בעקרונות שונים העולים מדין מנהג המקום, ובשיעור זה ברצוננו לעסוק במנהגי אבות.

 

על פניו, סוגיית הגמרא בתחילת פרק רביעי אותה ראינו בשיעור הקודם, עוסקת במנהג האבות ולא במנהג המקום:

"בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. - אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך..."   (נ:).

ברם, למרות שלשון הסוגיה נוגעת ליחסי אבות ובנים, נראה שסוגיה זו עוסקת בגדרי מנהג המקום, כפי שכבר עולה מדברי המשנה. כך לדוגמה כותב החוות יאיר בתשובה:

"נשאלתי מבעל תורה וירא אלקים מרבים, אם מחויב ג"כ לנהוג פרישות ותעניתים שני וחמישי שנהג אביו בנדר כל ימיו ובפרט יוד אדר שנהג אביו להתענות ולחלק צדקה כל שנה מפני נס גדול שנעשה לו כהנהו בני בישן בפרק מקום שנהגו"      (סי' קכ"ו).

השואל הבין שסוגיית הגמרא של בני ביישן עוסקת במנהגי אבות, ולכן הוא שאל האם יש דרך להתיר מנהג שאביו נהג כיחיד. מנהג האב המדובר הינו חומרא ופרישות, והבן שואל האם הוא חייב לנהוג כך, יכול לעשות התרה או שאינו מחויב לנהוג כך אף ללא התרת נדרים.

במחשבה ראשונה מסכים הרב בכרך להבנת השואל, וכותב שמסוגיית הגמרא נראה שיש חובה על הבן לשמור על הנהגות אביו גם אם הדבר נעשה שלא בדרך של נדר. אך לאחר מכן הוא תמה:

"רק דמוטל עלינו לדקדק בזה דא"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל דור ודור ובכל עת ובכל שעה ובכל מקום שיש חסידים מופלגים במילי דחסידות ובתעניתי' ואין הבנים נוהגים במילי דחסידות ההם אף כי גם הם צדיקים וישרים. ואם כפי שאלתך היה לך לשאל גם בחיי אביך וכל איש ישראל שיקבל על עצמו או יתחיל לנהוג איזה דבר כגון לעמוד באשמורת הבוקר ולטבול בכל ע"ש תכף יהיו גם בניו חייבים להתנהג כן וכן כל הדורות הבאים ממנו עד אלף דור! ואין לומר דוקא רבים וכך משמעות לשון הריב"ש דאיזה סברא תאמר לחלק בין רבים ליחיד...".

בעקבות מספר קושיות, מחלק ה'חוות יאיר' בין שני סוגי קבלת מנהגים: מנהגי המקום והקהילה שמחייבים את זרעם, ומנהגי אבות שנהגו כיחידים שאינם מחייבים את הבנים. לדעתו, סוגיית בני ביישן עוסקת במנהג המקום ואין ללמוד מכך לדין מנהג אבות:

"ונראה לענ"ד דודאי קרא דשמע בני מוסר אביך וגו' הוא אסמכתא בעלמא... והואיל דאתינא להכי י"ל דדווקא קבלת רבים בקהילה דקביעו יחד והכי משמע לשון הריב"ש שהמקום גורם וכן בהנהו בני בישן מצד דעל הרוב דור הולך ודור בא והק"ק קיימת... ונ"ל סברא זו מוכרחת אפילו להקל דאל"כ כשבן או בת נזדווגו לדור בקהילה אחרת וכ"ש ב"ב שהעתיק משם דק"ל שאם אין דעתו לחזור אינו מחויב לנהוג חומרא ומנהג עיר שיצא משם אף שנהגו וקבלו וע"כ הטעם משום דתלי במקום, וא"כ ה"ה להחמיר אפשר שמצד המקום החיוב להתנהג כל ימי הארץ שם.... ולכן נ"ל שאין בכח בני הקהילה אפילו יסכימו כלם להתיר נדרם והנהגתם להקל במה שנהגו להחמיר הואיל שחל גם על דורות הבאים ועל רחוקים הבאים לדור וזה מוכח מבני בישן שלא היו הבנים חמורים מאבותיהם. ולפי מ"ש חמירא קבלת ק"ק קבוע מקבלת כל ישראל בסיני שטרחו המפרשים לישב איך הכניסו האבות את זרעם וזרע זרעם במסורות הברית... ומה דהחמיר ר"י על בני בישן הוא מצד המקום...".

קבלת ישראל

בסוף דבריו החוות יאיר מסיים וכותב שיש חיוב לנהוג בדבר שנהגו בו כל הקהל, מדין מנהג המקום. בשיעורים הקודמים על פרק רביעי הזכרנו את דברי הר"ן בתשובה (סימן מח) והגר"א (ביאור הגר"א יו"ד רכ"ח, פד) שחילקו בצורה דומה[1].

מדברי הראשונים והאחרונים עולה שניתן לסווג שלושה סוגי מנהגים:

1. מנהג המקום שבו דנה סוגיית הגמרא בפסחים.
2. "חרם שקבלו עליהם ועל זרעם הוי כנשבעו שאקרקפתא דגברי רמי וחייבין מדין תורה לעשות כן ולא תליא במקום" (ביאור הגר"א)^[2].
3. מנהג שהאב קיבל על עצמו כיחיד מתורת סייג, חומרא או פסיקה כשיטה מסוימת בהלכה.

כאשר הציבור קיבל על עצמו ועל זרעו הנהגה מסוימת, יש חובה לשמור עליה גם בדורות הבאים. עקרון זה מובא גם בתשובת המהרש"ל לגבי מנהגי הנשים בדיני נידה:

"אבל מה שנהגו בו כל ישראל וקבלו עליהם אי אפשר להתיר, כמו שאי אפשר להתיר חומרא דר' זירא משום דהוי דבר שנאסר במניין שצריך מניין אחר להתירו ואי אפשר להתקבץ כל הגולה כאחת להתיר הדבר וא"כ איך יבא מקצת העם להתיר האיסור ע"י סיבה וחרטה שפגע בהן מה שנתפשט ונאסר לכל ישראל"                (סימן ו).

מנהגים שהתקבלו על כלל ישראל אינם ניתנים לביטול והתרה. מלשון המהרש"ל ניתן לקשר את תוקף מנהגים אלו לתקנות חז"ל, וכפי שהרמב"ם מזכיר בהקדמה לפירוש המשנה את המנהגים ותקנות חז"ל כסוג החמישי של הלכות. יש סמכות לכנסת ישראל לקבוע הלכות בדומה לסמכות המופיעה ברמב"ם לגבי חידוש הסמיכה וקביעת המועדים^[3].

אבא שלי

מה מעמד המנהגים שאינם נחלת כלל הציבור, אלא שייכים לקבוצה מסוימת או שהאב קיבל על עצמו? ראינו את דברי ה'חוות יאיר' שביאר כי הסוגיה בפסחים עוסקת במנהג המקום ולא במנהג אבות. ברם, הראב"ד (בהשגות על הרי"ף) מסביר את הסוגיה בהקשר של מנהג אבות, ובחובת הבנים לשמור על מנהגי האבות (אך אין זו שיטת רוב הראשונים).

גם אם אומרים שיש חיוב על הבנים לשמור על מנהגי אבותיהם, נראה מסברה שרמת החיוב של הבנים לא תהיה גדולה משל האבות, ולכן הם יכולים לישאל ולהתיר את המנהג. גישה שונה מובאת בדברי המהרשד"ם (יו"ד סימן מ) ו'החתם סופר', לפיה חובת הבנים גדולה אף מחובת האבות:

"מכל דין נראה לי עיקור לדינא דנהי דהם עצמם יכולים להתיר, מ"מ בניהם אין להם היתר וכדעת רשד"ם דמייתי פר"ח שם"                                                    (או"ח סימן קכב).

ה'חתם סופר' מבין שהאב קיבל על עצמו את המנהג מדין נדר או קבלה טובה, אולם עבור הבן הדבר הופך להיות איסור ממש^[4].

רוב הפוסקים חולקים על גישה זו ומבינים שאין חובה הלכתית על הבן במנהגי אביו[5]. לדידם, במידה והבן התחיל לנהוג במנהג מסוים של אביו, הוא יכול להפסיק במנהג זה במידה ויבצע התרת נדרים^[6].

בהקשר זה, יש לציין כי במספר מקומות בגמרא אנו מוצאים שהבנים לא נהגו כמנהג אביהם. כך למשל, הגמרא בחולין  דנה לגבי ההרחקות שבין בשר וחלב ובתוך הדברים מובאת עדותו של מר עוקבא:

"אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא"   (קה.).

מר עוקבא כותב שבעניין זה הוא גרוע מאביו כחומץ בן יין. אביו המתין בין בשר וחלב יממה שלמה (מעת לעת), והוא ממתין רק מסעודה לסעודה. במקרה זה מר עוקבא לא נהג כאביו הלכה למעשה, וכנראה הבין שאביו נהג סייג גדול והוא אינו מחויב בכך.

עקרונות דומים אנו מוצאים בגמרא בפסחים (נא.) כאשר רבה בר בר חנה אמר לבניו לא לנהוג כמותו להלכה בעניינים שהם דעת יחיד אלא לפסוק כדרך המקובלת (ונעסוק בעניין זה בשיעור נפרד).

משמעות המסורת

המסורת מאב לבן היא הבסיס לשמירת התורה והעברתה מדור לדור, ויסוד ברור זה עומד בבסיס ההלכה ומצוות רבות (כדוגמת חיוב סיפור יציאת מצרים בליל הסדר). כדוגמה לכך ניתן לראות את דבריו של הרב סולובייציק המסביר כי מחד ישנה מסורת לימוד הכוללת משא ומתן והוראה שכלית, אך מנגד ישנה:

"...מסורת מעשית של הנהגת כלל ישראל בקיום מצוות וזו מיוסדת על הפסוק- 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'... רבי יוסף דוב טען כנגד ואמר שאין ראיות וסברות יכולות להוכיח שום דבר במילי דשייכי למסורת של שאל אביך ויגדך. שם אין הסברה מכריעה כי אם המסורת עצמה. כך ראו אבות וכך היו נוהגים וכך צריכים לנהוג הבנים"

                  (בתוך 'שיעורים לזכר אבא מרי' - 'שני סוגי מסורת').

גדר זה של מסורת, שייך לגבי הנהגות כלל ישראל (ואכן בהם לא נפלה המחלוקת)^[7]. ברם, עקרון בסיסי זה קיים גם לגבי שינויי מנהגים שכנסת ישראל חלוקה בהם. ישנה חשיבות רבה לשמירת מנהגי האבות, אך כפי שראינו אין חיוב מוחלט בכך, וישנם מצבים שהבן לא חייב לנהוג כמנהג אביו, או שיכול להתיר במידה והתחיל לנהוג כך. האם / מתי הדבר ראוי?

באופן בסיסי בענייני מנהגים, יש חשיבות בשמירה על מנהג האבות כחלק משושלת תושב"ע וכן מצד כבוד אב. כעין זה ניתן למצוא בסיום תשובתו של הרב נחום רבינוביץ בנוגע לגילוח בימי ספירת העומר ובין המצרים:

"בטח כבר אמרתי לך בעל פה, שבכל מנהג כזה צריך אדם להתחשב במשפחתו ובחבריו, שלא יהא 'יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים', כי זה נראה כיוהרא ומביא לריב וללזות שפתים. בגלל המטען הרגשי שבעניין אני מורה לכל שואל לעשות כמו שעושב אביו כדי שלא לבזות את אביו רח"ל. ואפילו אם אביו מוחל... וגדול כבוד אביו"         (שו"ת שיח נחום סי' ל)^[8]

שינוי מבטא  התפילה

כמקרה מבחן למורכבות הנושא, נעיין בשאלת שינוי מבטא התפילה כפי שעלתה לדיון לפני פחות ממאה שנים^[9]. כידוע ישנם מספר סוגי מבטא של לשון הקודש- המבטא התימני, הספרדי, האשכנזי ועוד. האם מותר להחליף את מנהג האבות בעניין זה?

הרב שלום הלוי^[10] התעסק רבות בעניין זה בעקבות העובדה שיהודי תימן שעלו לארץ התרגלו בהדרגה למבטא הספרדי. הרב שלום הלוי שלח שאלות בנושא זה לרבנים הראשיים וקיבל מהם תשובות שונות.

הרב עוזיאל כתב שאין ראוי לשנות את המבטא לכתחילה אך בדיעבד אין זה בגדרי אל תטוש. בתשובה מקיפה בנושא הוא כותב:

"ועוד נראה לע"ד לומר: שאין בזה משום אל תטוש תורת אמך, הואיל ושנוי מנהג זה אינו רצוני, אלא הכרחי שמתוך ששפת הצבור בבית וברחוב וביחוד באספות עם כלליות היא במבטא ספרדי שכלם התנהגו בו מרצונם מוכרח הדבר לשנוי המבטאים בבית הכנסת כי אי אפשר לו לאדם לשנות את דבורו מדבור הרגיל בו בכל יום לדבורו בשעת התפלה, מה יעשה הדור הצעיר שהתחנך בבתי ספר שבארץ ובגולה המלמדים כל למודיהם בשפת קדשנו במבטא ספרדי ואלה לא ידעו מעיקרו המבטא האשכנזי ואי אפשר להם לבטא אותו בשפתותיהם ולכן לאלה נעשה מנהג אבותיהם שכוח מהם ואין הם משנים אותו אלא שהוא השתנה בפיהם מעיקרו ובכגון זה מסתברא לומר שאין זה בגדר אל תטוש תורת אמך... כל זה אמרתי כדי להוכיח לפי ענ"ד שאין ביכלתנו כעת להורות הוראה מסוימת בבחירת מבטא זה או אחר ואין ביכלתנו גם לומר שהקורא במבטא אחר מזה שקבל מאבותיו ורבותיו לא יצא ידי חובתו ונכשל באל תטוש תורת אמך" (משפטי עוזיאל או"ח סימן א)

הרב עוזיאל נותן משקל למנהג הציבור בימיו והעובדה שהמבטא הספרדי מתקבל בקרב הציבור בחיי היום-יום. לשיטתו אין בשינוי המבטא בעיה הלכתית ואין זה בגד אל תטוש תורת אמך, הואיל ומציאות החיים השתנתה.

גם הרב קוק התייחס לנושא, אולם מסקנתו שונה:

"...אבל עיקר יתרון מבטא הוא דיוקו בחילוק האותיות והנקודות, ובזה המבטא הספרדי אינו מגיע גם להמבטא האשכנזי, וק"ו שהמבטא התימני הוא משובח מכולם, שמדקדק לחלק הרבה בין כל אות ותנועה בדיוק נמרץ, חלילה למי שהוחזק בו לעזוב אותו ולהחליפו במבטא אחר פחות מדויק ממנו בכל דברים שבקדושה. חוץ ממה שאין הקבלה של המבטאים גרועה מכל הקבלות של עניני הוראה, שכל אחת מהעדות מחויב הוא לקיים אל תטוש תורת אמך, כמו שהדבר נהוג ועומד בעניני איסור והתר ועניני חיי משפחה, בין לקולא בין לחומרא, וחלילה לפרוץ בזה פרצות, כי קבלת אבות היא קיומה של תוה"ק, ושאל אביך ויגדך...     (אורח משפט סימן יז).

הרב עוזיאל בתשובתו קרא לחקור מהו המבטא הנכון ולאורו יש 'ליישר קו' בפסיקה אחידה עבור כל העדות. הרב קוק מבין שהמבטא הוא משינויי המנהגים, ולכן אין כלל שייכות לחקור מהו הנוסח היותר נכון אלא מדובר על מסורת שונה שיש לשמר. כפי שהרב קוק מדגיש- קבלת האבות היא קיומה של תורתנו הקדוש, ולכן יש ליזהר בשינוי המנהגים^[11].

הרב בוחבוט (רבה של ביירות) קרא את פסק הרב קוק ולא הסכים עימו. לשיטתו יש להבדיל בין ענייני מנהג ובין שינוי מבטא. בעקבות כך הוא שלח שאלה לרב הדאיה:

"ראיתי בחוברת 'קול תורה' תשרי מרחשון תרצ"ג. מכתב מהגאון מהרא"י קוק שליט"א בענין שינוי המבטאים. בין העדות השונות. שכ"א מהעדות אינו רשאי לשנות את מבטאו בתפלותיו וברכותיו ומחוייב הוא לקיים מנהג אבותיו משום ואל תטוש תורת אמך וכו' ואל ישנה ממבטא למבטא והאריך בזה עי"ש:

הנה יש לפנינו שני מושגים. מנהג. ושינוי מבטא. והם שתי פעולות אשר נושאם רחוק א' מחבירו מרחק רב. ואין שום קשר להאחד עם השני. והגאון שליט"א רוצה לשלבם יחד... אמנם בנידון שינוי המבטא, לפקע"ד אינו נגדר כלל בסוג מנהג אבותינו. והוא עוד יותר פחות ממנהג בטעות. שמצוה לבטלו. אם נמצא תועלת גדול ואיחוד העדות. והפצת השלום... הנני רושם בזה דעתי הפעוטה, ואין לי גם ספרים ויואל נא להתענין בזה ולהגות בו ולהודיעני חוות דעתו, כי הוא ענין נשגב מאד להתאחדות העדות. והנני חותם ברוב עז ושלום ובנחיצות, הצעיר שבתי בוחבוט ס"ט רב ומו"צ פה בירות יע"א" (ישכיל עבדי ח"ב או"ח סימן ג).

נקודת המוצא של השאלה היא שיש צורך באיחוד ההלכה בארץ ישראל. לא יתכן מצב שבו נקבע את המחלוקת ונשאיר את ההלכה כשתי תורות. טענה זו אינה גורסת שלא מדובר על מנהג, אלא שכאשר ערך משמעותי עומד כנגד המנהג השיקול ההלכתי של מנהג האבות קטן יחסית. הרב הדאיה מסכים לדבריו וסובר שאין לחשוש לבעיית אל תטוש במקרה זה:

"איך שיהיה מכל האמור נימ"ל דבין לפשטן ש"ד בין לסודן. אין שום נדנוד איסור להמחליף מבטאו לטובה. משום אל תטוש וכו'. ואדרבה מצוה קעביד. וגם חובה איכא בפרט לאותן הקורין אלפים עיינין ולחיתין ההין. דעי"ז באים לידי חירוף וגידוף ח"ו כדא"ל ר' לר"ח במגילה כנ"ל. וה' יזכינו להיות לו לעם אחד ולשפה אחת. ולעובדו כולנו שכם אחד בעגלה ובז"ק ב"ב ואז והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד בילאו"א ומעתה הנני שלום לו ולתורתו ולכל הנלוים בצל קורתו. ידידו נצח החו' בברכה בכל רגשי הכבוד פעה"ק ירושת"ו, בש"א לח' אדר הנאדר ש' מל"א ברכ"ת ה' לפ"ק. הצעיר עבדיה הדאיה ס"ט".

הרצון לשמור על מנהגי האבות מחד, והשאיפה לאיחוד של עם ישראל בארצנו מאידך עומדת בבסיס מחלוקת זו. הגדרים ההלכתיים שאינם חד משמעיים ניתנים לפרשנות שונה בקרב האחרונים.

ספק זה עולה גם בתשובתו של הרב הרצוג בנושא והוא מציג גישה מורכבת בנוגע להנחיה הלכה למעשה:

"למעשה, אני בעצמי לא שניתי ובבית המדרש שבביתי אין שינוי בדבר הזה, ואעפי"כ אינני גוער באדם העובר לפני התיבה ולרגלי הרגלו הוא מתפלל במבטא הספרדי, ואולם כשאני מתפלל בביהכ"נ ישורון בחגים ועולה לתורה, אינני משנה מן המבטא הנוהג שם, ושבו מתפלל כל הציבור.

מי ששמו שלום ישכין ביניכם שלום ואהבה ואחוה ורעות, ובמהרה נזכה שיקדש את שמו ברבים, והתועים על דעתו ישובון ויערה רוח ממרום על כולנו. בברכת התורה והארץ ובכבוד רב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ראש הרבנים לישראל   (היכל יצחק או"ח סימן א).

הרב הרצוג לא שינה את נוסח תפילתו, אך מאידך הוא מקבל את השינוי שחל בציבור והוא משנה לנוסח המקובל כאשר הוא נמצא בקרב קהל שנוסחו שונה.

מנהג שסיבתו עברה

ישנם מנהגים שנהגו בהם האבות בגלל חומרא וסייג, אך בימינו טעם הדבר כמעט ובטל. במקרים אלו עולה שאלה עקרונית האם יש 'עניין' להמשיך לנהוג במנהג זה, או שהבן יכול לבטלו הואיל וגם האב לא היה מתחיל לנהוג כך במציאות ימינו?

שאלה זו הינה שאלה עקרונית, הנוגעת  לשמרנות מול חידוש בהלכה כפי שמציג אותה הרב מיכאל אברהם^[12]:

"כאן ברצוני להביא דוגמה מאירת עיניים ששמעתי פעם מחבר, אשר מסייעת להגדיר סוגי התייחסות למסורת ולשינויים בה. קבוצת אנשים צועדת במדבר בבגדים קלים. המסע מתנהל כבר מזה דורות, ואבותיהם גם הם צעדו בדרך זו, לבושים באותו סוג לבוש. אם כן, צורת הלבוש היא מסורת בידם מאבותיהם, והם חשים מחוייבים אליה. כעת מגיע שלב בו הם מתקרבים לגבול המדבר, ומזג האוויר מתחיל להתקרר. בשלב זה הקבוצה מתפצלת לשני חלקים: קבוצה ראשונה דוגלת בשמרנות פשטית. אלו טוענים שהם אינם מוכנים לשנות ממסורת אבותיהם, ולכן הם יישארו בלבוש הקל על אף שינויי מזג האוויר. מה אבותיהם הלכו בבגדי קיץ, אף הם כך. יהיו שיכנו אותם 'פונדמנטליסטים'. קבוצה שנייה דוגלת בשמרנות מדרשית. אלו טוענים: אף אנחנו ממשיכים בדביקות את מסורת אבותינו, ולכן נשנה את לבושנו לבגדי חורף. מה הם הלכו בביגוד המתאים למזג האוויר אף אנחנו כך. הם דורשים את מנהג אבותיהם (שההליכה בבגדי קיץ נבעה מרצון להתאים למזג האוויר), ומיישמים את הדרשה (כעין 'טעמא דקרא').

מי משתי הקבוצות אכן ממשיכה את דרך אבותיה? לכאורה שתיהן. ההבדל בין שתיהן אינו בעצם השמרנות שלהן, כלומר מחוייבותן למסורת. ההבדל בין שתי הקבוצות הללו הוא רק בפרשנות שהן נותנות למסורת שבידיהם. אלו סוברים שהמסורת מורה להם ללכת בביגוד קל, וזה מה שהם אמורים להמשיך (כאמור, הם נותנים למסורת פירוש על דרך הפשט). ואילו חבריהם סוברים שהמסורת מורה להם ללכת בביגוד תואם למזג האוויר (זהו פירוש על דרך הדרש), וזה גופא מה שהם ממשיכים, באותה דביקות עצמה. אלו ואלו שמרנים גמורים הם".

דוגמה לשאלה זו ניתן להביא מתשובת הרב פינשטיין בנוגע למנהג איסור אכילת מצה שרויה בפסח. הרב פינשטיין מתייחס לשאלה האם בימינו בן יכול להפסיק לנהוג בחומרא זו שאביו הקפיד עליה:

"... ואף שבמצות שלנו שהם דקים טובא כמעט שליכא חשש כדאיתא שם בשע"ת שחומר זה יצא ממה שהיו נוהגין במצות עבות הרבה עיי"ש, מ"מ קצת חשש יש אולי גם עתה ולכן כיון שנהג בזה אסור לאכול מצה שרויה בפסח. 

ובדבר אם יש עצה להתיר משום שיש לו צורך בזה, הנה אם בא להשתקע במקום שנוהגין היתר ואין דעתו לחזור הותר דיש לו דין המקום שנקבע ישיבתו אף לקולא, ואם לא שינה מקומו צריך להתנהג במנהג אביו ומקומו, ואם מנהג מקומו היה ג"כ להקל ורק אביו נהג להחמיר אין הבן מחוייב להתנהג אלא אם כבר התנהג גם הבן בעצמו בגדלותו אף שהיה זה ממה שהרגילו אביו ולא מצד בחירת עצמו להחמיר. אך א"כ מסתבר דיכול להתיר בשאלה אצל חכם כדין התרת נדרים מכיון שהוא מצד שנהג בעצמו. ועיין בחו"י סימן קכ"ו ובפ"ת שם סק"ה. ידידו, משה פיינשטיין"

                                          (אגרות משה או"ח ח"ג,סד)

 

 

 

 

בתחילת הדברים הרב פיינשטיין כותב שבאופן בסיסי יש לנהוג כמנהג האבות (כפי שהעלנו בשיעור זה). כמו כן, במקרה זה לא ניתן להגיד שהטעם עבר מהעולם, הואיל ועדיין ניתן לטעון שטעם הדבר שייך בימינו במקרים נדירים. לכן, ברירת המחדל היא שעל הבן להמשיך את מנהגי אביו.

מיד לאחר מכן מציע הרב פיינשטיין מספר שיקולים מתי הבן יכול להפסיק לנהוג בדרך זו:

1. אם הבן משנה את מקומו (גם כאן התפיסה שמנהג האבות כמחייב קשור למנהג המקום).
2. אם רק האב החמיר ולא כל אנשי מקומו, הבן אינו מחויב לנהוג כך. במידה והוא נהג כך הוא יכול להתיר אצל חכם.

שאלות שנוגעות לשמירה על מנהגי אבות עולות בהקשרים שונים עבור כל אחד. במידה והאדם משוכנע ברצונו לסטות ממנהג אבותיו יש להיוועץ עם מורה הוראה וכל מקרה לגופו. כפי שראינו במקרים רבים הדבר אפשרי אך יש לבחון האם גם רצוי.

 

 

 

 

 

.