דילוג לתוכן העיקרי

הגמרא בכמה מקומות קובעת שמותר להקריב על המזבח רק דברים המותרים באכילה. דין זה נלמד מפסוק ביחזקאל: "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל" (מ"ה, טו) - "מן המותר לישראל". לאור הדרשה הזו, אוסרת הגמרא להקריב בהמה טרֵפה (מנחות ו ע"א), בהמה שנעבדה כעבודה זרה (תמורה כט ע"א), נסכים מיין של טבל (פסחים מח ע"א), ועוד.

הראשונים נחלקו בעניין היקף האיסור. הגמרא בזבחים פח ע"א אוסרת להביא מנחות ונסכים מן המדומע. רש"י פירש שכוונת הגמרא לתערובת של תרומה, כפי שמתפרשת המילה 'מדומע' בכל מקום. אמנם תרומה מותרת באכילה לכהנים, אולם רש"י סבור שמותר להקריב על המזבח רק דברים הראויים באכילה לישראלים, שהרי הפסוק ביחזקאל מדבר על "משקה ישראל".

לעומתו, התוספות מפרשים שכוונת הגמרא לתערובת של ערלה או כלאיים. תוס' טוענים שלא ייתכן שכוונת הגמרא לתערובת של תרומה, שכן הכוהנים רשאים לאוכלה ולא סביר שנאסור עליהם להקריבה.

ייתכן שמחלוקת זו משקפת הבנות שונות של הדין. לפי התוס', אפשר להבין שמדובר בהרחבה של איסור האכילה. כשם שאסור לאכול מאכלים מסויימים, כך יש איסור להאכילם לאחרים, ובכלל זה גם למזבח. ממילא, אם הכוהנים מותרים באכילת תרומה, לא שייך לאסור עליהם להקריבה. לעומתם, רש"י סובר שאין מדובר כאן בהרחבה של איסור האכילה, אלא בדין בקדשים: כשם שאסור להקריב למשל אתנן זונה או שאור ודבש - כך גם כל מה ששייך לקטגוריה של 'מאכלות אסורות' אסור בהקרבה. בקטגוריה זו ניתן לכלול גם את התרומה, אף שהיא מותרת לכוהנים.

למחלוקת זו תהיה 'נפקא מינה' הפוכה, בדברים שאסורים לכולם באכילה אולם אינם שייכים לקטגוריה של 'מאכלות אסורות'. המשנה בסוכה מח ע"ב קובעת שיין ומים שנשארו מגולים - פסולים להקרבה. הירושלמי (פ"ד ה"ז) מבסס דין זה על הדרשה של "ממשקה ישראל": כיוון שלישראל אסור לשתות יין ומים מגולים מחשש סכנה (שמא נחש הטיל בהם ארס), נפסלו משקים אלו גם מהקרבה. רש"י, לעומת זאת, בחר לנמק את דין המשנה באופן אחר: החשש הוא שארס מעורב במים או ביין, ונמצא שאינו מנסך מים ויין בשיעור הדרוש, שהרי הארס משלים את שיעורם.

ייתכן שרש"י סבר שדין "ממשקה ישראל" אינו שייך כאן כיוון שמשקים מגולים אינם שייכים לקטגוריה של 'מאכלות אסורות'. מדובר בדברים שאינם אסורים מצד עצמם ('איסור חפצא'), אלא שחכמים אסרו לשתותם מחמת נסיבות חיצוניות של סכנת נפשות. אם נעיין למשל ברמב"ם, נוכל לראות שהאיסור לשתות משקים מגולים מופיע בהלכות רוצח ושמירת נפש, ולא בהלכות מאכלות אסורות. לפיכך דין "ממשקה ישראל" אינו חל עליהם.

הבנה זו אפשרית כמובן רק לפי שיטת רש"י, ש"ממשקה ישראל" הוא דין בהלכות קרבנות. אם מדובר בהרחבה של איסור האכילה, יש לקבל את דברי הירושלמי, שאין להקריב מים מגולים, היות ובפועל אסור לשתותם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)