מלכים א, ח | תפילת שלמה לאחר בניית בית המקדש
בניין בית המקדש ובניין בית שלמה מתוארים בכתוב באריכות רבה (פרקים ו-ז), וקיים ערבוב מסויים בפסוקים בין תיאורי בניית שני הבתים: פרק ו' מתאר את בניית המקדש, פרק ז' מתחיל בתיאור בניית ביתו של שלמה, אך באמצעו חוזרים הפסוקים לתאר את השלמת בניין המקדש ואת עשיית הכלים. נראה שמטרת שילוב זה היא ללמדנו על הקשר שבין בית המקדש לבין בית המלוכה, המתבטא גם בכך שדוד לא הורשה לבנות את בית המקדש כיוון שמלכותו עדיין לא הייתה חזקה ויציבה דיה.
לאחר סיום בניין הבית פונה שלמה אל ה' בתפילה ארוכה ומלאת שגב (ח', כב-נד), שעיקרה בראיית בית המקדש כבית תפילה. שלמה מדגיש בתחילת דבריו (כח) שבית המקדש אינו ממש בית לה', שהרי "השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך", וממילא עיקר תפקידו הוא כבית תפילה.
שלמה מפרט בנאומו את התפילות השונות שיתפללו אל הבית הזה. התפילה הראשונה שהוא מזכיר היא תפילה בעת מלחמה (לג-לד), ותפילה זו חוזרת ונזכרת גם בסוף דבריו (מד-מט). ניתן להסיק, אפוא, שתפילה בעת מלחמה היא המסגרת לנאום כולו.
ההבדל בין תפילת המלחמה הראשונה לבין תפילת המלחמה השנייה היא מקומו של העם. בראשית דבריו, מתאר שלמה כיצד העם מתפלל לה' בבית המקדש, ומכאן שהעם נמצא בארצו. בסוף דבריו - לאחר שהוא מזכיר תפילות על עצירת גשמים ועל רעב, תפילות יחידים ותפילות של נכרים - מתאר שלמה מצב שבו אי אפשר להתפלל בתוך הבית: לוחמים הנלחמים רחוק מירושלים, ושבויים הנמצאים בארץ אויב. שלמה קובע כי אלו יתפללו לה' דרך בית המקדש (בכוונת הלב), וה' יקבל את תפילתם.
את תגובתו של ה' לתפילה זו אנו קוראים בראשית פרק ט', שם קובע הקב"ה שבית המקדש אכן עתיד לשמש כבית תפילה, אך הוא יעמוד על תילו רק בתנאי שעם ישראל ילך בדרך ה'. כבר לאחר העמדת השלד של בית המקדש בפרק ו', מתגלה ה' לשלמה ואומר לו שהבית יעמוד בתנאי שעם ישראל ישמור את מצוות ה'. כנגד המחשבה שבניית הבית מקבעת בצורה מסוימת את יחסי ה' והעם, ללא קשר למעשי העם, אומר הקב"ה לשלמה שהערבון היחיד לעמידתו של הבית לאורך זמן הוא שמירת הברית שבין עם ישראל לאלוהיו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)