מליחת קורבנות

התורה בפרשת ויקרא מצווה: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית א-לוהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" (ב', יג). המפרשים נחלקו לאיזו ברית מתכוון הפסוק: רש"י מפרש שהקב"ה כרת ברית עם המים התחתונים בששת ימי בראשית, שהמלח שבהם יעלה על המזבח. לעומתו מפרש ראב"ע, שהקב"ה כביכול השביע את עם ישראל שלא להקריב לו אוכל תפל, שזו דרך ביזיון.

מחלוקת זו משקפת שתי הבנות שונות של חובת מליחת הקרבנות. לדעת ראב"ע, בשר בלא מלח אינו טעים, והיות שהקרבת הקרבנות נחשבת לאכילת המזבח, יש לדאוג שהמזבח יקבל בשר טעים ולא תפל. רש"י, לעומתו, אינו מדבר על תרומת המלח לטעמו של הבשר, אלא על חשיבות הקרבת המלח כשלעצמו. נראה שלדעתו המלח מסמל נצחיות, כפי שמצאנו בפרשת קורח (י"ח, יט), שהתורה מבטאת את נצחיות ההבטחה המוזכרת שם במילים "ברית מלח" ("כברית הכרותה למלח שאינו מסריח לעולם" - רש"י שם).

ייתכן שניתן לתלות בהבנות אלו שאלות מעשיות שונות שעלו לגבי מליחת הקרבנות. בגמרא במנחות כא ע"א נחלקו תנאים האם הקטורת טעונה מלח. מסברה נראה שאם המטרה היא שיפור הטעם של הקרבן - אין הקטורת משתפרת בהוספת מלח, אולם אם המטרה היא הקרבת המלח כשלעצמו - ייתכן שחובה זו חלה גם כאשר מקטירים קטורת, ולא רק כאשר מקריבים בשר.

הראשונים נחלקו האם יש להוסיף מלח גם לחלקי הבשר הנאכלים ע"י הכוהנים או הבעלים (הרא"ה בבדק הבית (ג', ג) סבור שכן, והרשב"א במשמרת הבית חולק). לכאורה, אם המטרה היא להקריב מלח כדי לסמל נצחיות וכד' - סביר שמקיימים חובה זו בהקרבת המלח על המזבח, ואין עניין להוסיף מלח גם לחלקים הנאכלים ע"י אדם, אולם אם המטרה היא שיפור טעמו של הקרבן, יש מקום להקפיד שגם הבשר שאוכלים הכוהנים או הבעלים יהיה טעים, שכן באכילה זו יש מצווה והיא מהווה חלק מתהליך ההקרבה, ואין ראוי לקיים מצווה זו באכילת בשר תפל.

הקהילות יעקב (מנחות סי' י"ב) מסתפק בנוגע למקרה שמלחו קרבן במלח דק ולח, שנימוח ונבלע בו לגמרי: האם יוצאים בזה ידי חובת מליחה, כיוון שלקרבן יש טעם מלוח, או שמא מליחה כזו אינה מועילה, כיוון שלא ניתן לזהות ממשות של מלח בשעת ההקטרה. ספק זה תלוי כמובן בשתי ההבנות שהזכרנו.