דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 62

מלאכת צידה

קובץ טקסט

 

אופי מלאכת צידה

אומרת המשנה:

"רבי יהודה אומר: הצד צפור למגדל, וצבי לבית - חייב. וחכמים אומרים: צפור למגדל, וצבי לגינה ולחצר ולביברין - חייב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין. זה הכלל: מחוסר צידה - פטור, שאינו מחוסר צידה – חייב"    (שבת קו.).

בגמרא מבואר כי התנאים חלוקים בשאלה מתי נחשב הצבי לניצוד. האם כאשר הוא סגור בביבר (-קרפיפות מוקפין - רש"י) הוא כבר נחשב ניצוד (חכמים), או דווקא עד שיביאנו לבית (רבי יהודה). רשב"ג מוסיף שלא כל הביברין שוין, ויש לחלק בין ביבר קטן לביבר גדול[1].

את אופיה של מלאכת צידה ניתן להבין בשני אופנים:

  1. הגבלת החירות של בעל החיים.
  2. הבאת בעל החיים לרשותו של האדם ולשליטתו.

ייתכן, שזהו יסוד מחלוקת התנאים לעיל האם כדי לעבור על מלאכת צידה יש להביא את הצבי לבית או שעובר כבר כשמכניסו לביבר. לדעת חכמים הסוברים כי הכנסת צבי לביברים חשיב ניצוד, הרי שיסוד מלאכת צידה הינו בהגבלת החופש של בעל החיים, שהרי במקום זה האדם לא שולט על החיה אולם חירותה נמנעת. אולם לדעת ר' יהודה הסובר כי אינו מתחייב עד שיכניסנה לבית, נראה כי יסוד המלאכה הוא שליטת האדם.

כמובן  שאין ההסבר הזה מחויב, ויש מקום לומר שאף חכמים דורשים את שליטת האדם על בעל החיים ולא די בכך שהוגבלה חירותו.

אפשר שהבנת דעת חכמים, תלויה בטיב החילוק שבין ביבר גדול וביבר קטן. בסוגיה שם נאמר כי לדעת חכמים ישנו חילוק בין ביבר גדול לביבר קטן, כאשר עובר על מלאכת צידה בביבר קטן בלבד. אומרת הגמרא:

"היכי דמי ביבר גדול, היכי דמי ביבר קטן? אמר רב אשי: כל היכא דרהיט בתריה, ומטי לה בחד שיחייא (-מרוצה, שהוא שוחה לאחוז בה) - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול. אי נמי: כל היכא דנפיל טולא דכתלים אהדדי - ביבר קטן, ואידך - ביבר גדול. ואי נמי: כל היכא דליכא עוקצי עוקצי (-פיאות להשמט בהן) - ביבר קטן ואידך - ביבר גדול"     (שבת קו:).

באופן פשוט נראה כי שלושת ההגדרות לביבר קטן עולות בקנה אחד, ויש מקום למשוך את שלושתן לכיוון אחד - שליטתו של האדם עליהם, או הגבלת חירותם.

אולם, ניתן גם לפרש כי הדעה התולה את ההבדל בין המקומות ב'מטי ליה בחד שיחיא' סוברת שהעיקר בשליטת האדם (שהרי האדם הוא המדד לקביעת אופי המקום), ואילו הדעה התולה את ההבדל ב'נפל טולא דכתלים אהדדי', סוברת כי העיקר בהגבלת החירות של בעל החיים ואם הביבר צר, הוא מרגיש כלוא[2].

'מטי ליה בחד שחיא'

מה פירוש הביטוי 'מטי לה בחד שיחיא'? בעניין זה מצאנו מחלוקת בין הראשונים:

1. רש"י בפירושו למסכת ביצה כותב:

"בחד שחיא - בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתפשו, אין לו להשמט ממנו"       (כד.).

2. אולם הרשב"א שם כתב:

"וגרסת הספרים שלנו כל דרהיט ומטי ליה בחד שיהיא. ופירש רבי' חננאל כל שמגיעו בריצה אחת ואינו צריך לפוש בנתים".

כלומר, לדעת הרשב"א ההגדרה הינה למקום בו האדם לא צריך להתאמץ כדי להביא את החיה לרשותו.

נראה כי יסוד מחלוקת זו, נעוץ בהבנת מלאכת צידה כפי שהצגנו לעיל. לדעת רש"י, מלאכת צידה ממוקדת בבעל החיים, ולכן הגדרת ניצוד הינה בכך שאין בעל החיים יכול להישמט. אולם לדעת הרשב"א הגדרת צידה הינה שליטת האדם, ולכן הוא מגדיר ניצוד בכך שאין האדם צריך לטרוח ולפוש כדי להביאו אליו[3],[4].

נציין,כי בדברי המאירי מפורש כי לדעתו יסוד מלאכת צידה בשליטת האדם על בעל החיים, שהרי כתב:

"אין זו צידה שהרי עדיין מחוסר צידה שאם ירצה לאחזו עדיין צריך רדיפה והשתדלות גדול... ויש ספרים שכתוב בהן אי נמי כל היכא דכי שמעה קליה אזלא מחמתיה הווה ליה קטן כלומר כל זמן שאי אפשר לה להתרחק כל כך שלא תתירא ממנו אלא שקרובה לו כל כך שיראתו עליה ואזלא מחמתיה הווה ליה ביבר קטן".

מהי ההגדרה של ביבר קטן ד'מטי ליה בחד שחיא'? בעניין זה כתב ה'אבני נזר':

"המתבאר בסוגיא אליבא דרבנן דקיימא לן כוותייהו, דחיה ניצודת בביבר קטן דמטי ליה בחד שחיה. ונראה לי דאפילו ארוכה הרבה אלא שקצרה"                                         (ק"צ, ד).

נראה כי בעל ה'אבני נזר' דן בפרוזדור צר וארוך, שבעל החיים לא יוכל להישמט, אע"פ שאפשר שצריך לרוץ אחריו הרבה כדי להשיגו. שוב נראה כי מקרה זה תלוי במחלוקת רש"י והרשב"א שהובאה לעיל, והאבני נזר נוטה לחייב כשיטת רש"י.

ה'אבני נזר' טוען כי כדעת רש"י משמע גם מדברי ה'מגיד משנה' בהל' יום טוב, אבל כתב שנראה שהראב"ד חולק בזה:

"וכן משמע להדיא בהרב המגיד פרק ב' מהלכות יום טוב הלכה ז' דמדמי סוכר אמת המים לביבר קטן, וכתב דאפילו ארוכה הרבה. מיהו לדעת הראב"ד ודעמיה דדגים אינם ניצודים אפילו בביבר קטן ואמת המים קצר אפילו מביבר קטן. יש לומר ברחב קצת כשיעור ביבר קטן אם ארוכה הרבה לא חשיב ניצוד וצריך עיון"  (שם).

צידת ציפור

על דברי המשנה העוסקת בצידת ציפור כותב רש"י:

"הצד צפור - עד שהכניסו למגדל, משטיי"ר בלעז (ארון) - חייב, דזו היא צידתו, אבל אם הכניסו לבית - אינו ניצוד בכך, שיוצא לו דרך חלונות"                                         (קו.).

לכאורה, משמע מדבריו שאם אין חלונות בבית, נחשב הדבר לצידה גם בבית, וזאת אף שהאדם צריך לטרוח הרבה כדי להשיגו. כפי שראינו לעיל, לדעת רש"י מוקד מלאכת צידה הינו בבעל החיים ובעובדה שהוא אינו יכול להישמט, ונראה כי פירושו כאן תואם את הבנה זו.

באופן זה מבאר רש"י גם את המושג 'ציפור דרור'. הגמרא דנה האם עוברים על מלאכת צידה בהכנסת ציפור לבית, וקובעת כי בדרך כלל ישנו איסור, אולם לא כאשר מדובר בציפור דרור:

"ציפור דרור - שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד, ולכך נקראת דרור על שם דירה, שדרה בכל מקום"

                                                         (ביצה כד.).

אמנם, הב"ח (סי' שט"ז) טען שרש"י כתב כן רק בשיטת ר' יהודה, אולם לשיטתו ציפור בבית שאין בו חלונות חשיב צידה, וזוהי הסיבה שלדעתו צד צבי לביברין פטור מפני שיכול לברוח הואיל ואינו מקורה. לאור הסבר זה, מוקד מלאכת  צידה לר' יהודה הוא כליאת בעל החיים באופן שלא יוכל לברוח, אף אם קשה לאדם להגיעו ולתפשו, ולא שליטת האדם כפי שהצענו לעיל .

בדעת חכמים יש לומר שאמנם, אף הם מודים שהיסוד של צידה  הוא בהגבלת החירות של בעל החיים, אבל אין למדוד זאת בשאלה אם יש בריחה אפשרית, אלא במידת הסבירות שהיא תתבצע. לכן, בביברין חשיב צידה לצבי כי אין דרכו של צבי לטפס על גדירות הביבר, ולעופות לא תיחשב צידה בבית אע"פ שאין בו חלונות כי בעינן גם מקום קטן יותר שבעל החיים ירגיש כלוא. אך, שמא לדעת חכמים גדר צידה הוא בשליטת האדם על בעל החיים ולכן בעינן ציפור למגדל דווקא, וצ"ע.

חלוק אחר בנוגע לצידת ציפור מובא בדברי ה'מגן אברהם'. ה'מגן אברהם' מביא את שיטת ה'משנה ברורה'[5], הסובר כי אין חילוק בעופות בין ביבר גדול לקטן והכול תליא רק במקורה:

"היינו בביבר שאינו מקורה, אבל במקורה לא שייך צידה כלל בעופות אפילו בגדול הרבה[6] רק בצפור דרור שייך צידה אפילו במקורה. ובחיות היכא דמטי ליה בחד שחיה אין צידה ואפילו מורדין שרי אבל במקום דשייך צידה דאורייתא אפי' לדחותן לבית אסור"

                                                  (סי' תצ"ז, סעיף ט).

אמנם, ה'מגן אברהם' עצמו חלק על דעה זו, ולדעתו אף במקורה בעינן בעופות דווקא ביבר קטן ולא גדול, וז"ל:

"ולי צ"ע דהא כל היכא שאין יכול לתופסו בשחיה א' אפי' במקורה אסור בחיה וכ"ש בעוף, ועוד דהתוס' כתבו בהדיא דמ"ש כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו קאי על עופות וביבר מקורה ע"ש וכ"מ ביש"ש ובכל הפוסקים שלא חלקו בין מקורה לשאינו מקורה אלא כל שצריך מצודה אסור. וכ"מ ברמב"ם פ"י שכתב 'המבריח עוף לביבר גדול פטור', וע"כ איירי במקורה דכשאינו מקורה אפי' לביבר קטן פטור דהא יכול לפרוח לחוץ אלא ע"כ איירי במקורה ואפ"ה לביבר גדול דלא הוי כניצוד וא"כ אם הוא בביבר גדול שייך צידה. וזהו כוונת הפוסקים שהשמיטו הא דצפור דרור אלא נתנו כלל למקום שהוא נצוד וכו', כלומר שא"צ מצודה וכ"ד הש"ע ריש סי' שי"ו שכ' לבית שהם ניצודים בו כו' ע"ש וכ"מ ברמב"ם שכ' אם הכניס עוף למגדל חייב ואם הכניס צפור לבית פטור ואח"כ כתב המבריח עוף לביבר גדול פטור עכ"ל נקט ברישא עוף לכלול כל עוף חשוב כניצוד במגדל ובמציעת' נקט צפור כלו' דוקא צפור דרור אינו חשוב כניצוד בבית אבל שאר עופו' חשובין כניצודים מפני שבית הוא קטן ובסיפא נקט עוף להורות דביבר גדול כל עוף אינו חשוב כניצוד אפי' מקור' כמש"ל"                                                               (שם).

נראה, כי גם מחלוקת זו בין ה'משנה ברורה' ל'מגן אברהם', תלויה בחקירה אותה הצגנו בפתיחת השיעור. לדעת ה'משנה ברורה' הגדרת מלאכת צידה היא הבאת בעל החיים למקום שלא יוכל לברוח משם, וכיוון שמדובר בבית מקורה, העוף אינו יכול לברוח. אולם לדעת ה'מגן אברהם' יסוד מלאכת צידה הוא בהבאת העוף לשליטת האדם, וגם בבית מקורה יתכן מקרה בו הבית גדול מאוד והאדם אינו שולט בבעל החיים. בכיוון זה הלכו המאירי וראשונים נוספים שכתבו במפורש כי כדי לחייב על צידת עופות יש צורך בביבר קטן ומקורה. וז"ל המאירי:

"ובעופות צריך שיהא קטן ומקורה ואף זה בצפור דרור אסור שאינה מקבלת מרות מתוך שדרכה לדור בבתים ונשמטת מזוית לזוית"                                                          (שבת קו:).

אין במינו ניצוד

אומרת הבריתא:

"תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת - חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד - חייב, וכל שאין במינו ניצוד - פטור"                             (שבת קו:).

כיצד יש להבין את הפטור במקרה של 'אין במינו ניצוד'? בעניין זה מצינו מחלוקת בין הראשונים:

  1. לדעת רוב הראשונים מדובר בפטור גורף למינים שלא רגילים לצוד אותם.
  2. יש מן הראשונים שהבינו כי מדובר על פטור במקרים שצד חיה שלא לצורך.

נבאר את המחלוקת:

המשנה בהמשך הפרק קובעת כי: "שאר שקצים ורמשים, החובל בהן - פטור, הצדן לצורך - חייב, שלא לצורך – פטור".

רש"י שם מפרש:

"שלא לצורך פטור - דאין במינו ניצוד והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון היא כדמוקי לה בגמרא".

 ובתוס' רי"ד שם כתב:

"אמר רב יהודא אמר רב ר"ש היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עלי'. פירוש דאי ר' יהודא כיון שאם צדן לצורך הוי חייב, שלא לצורך נמי חייב דהא עבד צידה, אלא ודאי מתני' דמפליג בין לצורך ובין שלא לצורך ר"ש היא, ור"מ ורבנן דפליגי בפירקן דלעיל בצידת צירעין ויתושין אתי ר"מ דמחייב כר' יהודא וחכמים דפטרי הן ר"ש. ואי קשיא מדתני בסיפא ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור, מכלל דרישא דתני שמנה שרצים הצדן והחובל בהן חייב אע"ג דצדן שלא לצורך חייב וכיון דאוקימנה מתני' כר"ש אמאי חייב שלא לצורך, והא הויא מלאכה שא"צ לגופה! תשובה כיון שדרך העולם לצודן אע"פ שהוא אין צריך להן - מלאכה היא חשובה וחייב"[7].

כלומר, לדעת רש"י ותורי"ד, הפטור במקרה שצד שלא לצורך הינה מכיון שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וזהו פירוש המקרה של 'אין במינו ניצוד'.

אולם, רוב הראשונים חלקו עליהם וסוברים שדבר שאין במינו ניצוד פטור אפילו צדו לצורך, וז"ל הרמב"ן שבת שם [וכמוהו כתבו רבים]:

"פרש"י ז"ל דאין במינו נצוד והיא מלאכה שא"צ לגופה ור' שמעון היא כדמוקי לה בגמ', ואיני יודע מה הוא שח שאם אין במינו ניצוד אפילו לצורך פטור".

ולכאורה, יש להוכיח כשיטה זו מן התוספתא:

"הצד זבובין ויתושין חייב ור' יהודה פוטר"

                              (תוספתא שבת פרק יג, במהדורת ליברמן יב/ד).

ובגמרא במסכת שבת נאמר:

"תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת - חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד - חייב, וכל שאין במינו ניצוד – פטור"                                             (קו:).

מצירוף שני המקורות יחד מבואר כי ישנה מחלוקת תנאים אם חייבים בצידת דבר שאין במינו ניצוד, ובצירוף שתי הברייתות מתברר שר' מאיר מחייב ור' יהודה פוטר. ולכאורה, ממקורות אלו קשה על שיטת רש"י והתורי"ד, שהרי על כרחנו אי אפשר לומר שטעמו של רבי יהודה שפוטר הוא משום שדבר שאין במינו ניצוד חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי הוא מחייב באופן זה! לפיכך, נראה שהוא פוטר מצד עצם העובדה שאין במינו ניצוד, ואין חייבים אלא על דבר שבמינו ניצוד לדעתו.

והדברים מוכרחים אף משיטת הרמב"ם שפסק בפ"א מהל' שבת כשיטת רבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ומאידך פסק כי:

"אחד שמנה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה, הצד אחד מכולן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל ונתכוון לצוד וצד, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה"    (פ"י הלכה כא).

מבואר מדבריו שדין מינו ניצוד אינו קשור למלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש לעיין בגדרי ההפקעה של דבר שאין במינו ניצוד ממלאכת צידה.

ונראה, שמי שסבור שצידה היא מניעת חירות דין זה שייך בכל בעלי החיים, וזוהי שיטת התנא רבי מאיר המחייב, ושיטת רש"י והתוס' רי"ד, שסברו שאין הפקעה עקרונית, אף בדעת החולקים על רבי מאיר. לעומת זאת, מי שסבור שצידה היא שליטת האדם, אפשר שזהו דווקא במינים מסויימים שדרך האדם להביאם אליו ולשלוט בהם, וזוהי שיטת רבי יהודה בתוספתא, ושיטת הרמב"ם, התוס' והרמב"ן.

אמנם אפשר לדחות מהלך זה, ולהציע שגם מי שסבור שזו מניעת חירות יגביל את חיוב הצידה למינים מסויימים דווקא, משום שיש מינים שאין דרך לצודם והם הופקעו ממלאכת צידה, לפי ששונה היא מלאכת צידה שלא נעשה שינוי מהותי בדבר הניצוד, וכל החידוש בדבר הוא האם זוהי פעולה משמעותית ברמה האובייקטיבית, ורק אם זוהי פעולה שדרך לעשותה, נעשה כאן דבר בעל חשיבות, ומפני זה היא מוגדרת מלאכה.

ועיין בדברי ה'אבני נזר' ששילב בדבריו את שני היסודות שדיברנו עליהם ואיחד אותם:

"ונראה לי דהיינו טעמא דדבר שאין במינו ניצוד פטור. דשניא מלאכת צידה משאר מלאכות. שיש בהן שינוי בדבר שנעשה בו המלאכה. ואפי' הוצאה מרשות לרשות נשתנה במה שהוא ברשות אחר. אבל צידה אין שום שינוי בגוף החי' רק אצל האדם שנעשה ברשותו. ועל כן דבר שבמינו ניצוד לצורך גופו חשיב ברשותו שיש לו דבר מה. אבל דבר שאין במינו ניצוד משום שאין בהם תועלת כלל אין לו כלום אף לאחר שניצוד כגון הצד זבובים שאין בהם צורך. נמצא שלא חשיב ברשותו רק שמציל עצמו שלא יזיקו לו על כן הוא צדן. אבל לא נחשב שיש לו דבר מה. על כן לא חשיב מלאכה כלל. וכי סבירא לי' לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. היכי דהמלאכה הוי מלאכה אף בלא הצורך והצורך רק כי היכי דליהוי מלאכת מחשבת. הוי מלאכת מחשבת אף בצורך שאינו מגופה. אבל בצידה דבלא התועלת לא הוי מלאכה כלל אינו מועיל התועלת שלא יזיקו וכנ"ל ודו"ק"         (קפ"ט, ז).

בדבריו נראה שברור לו שכל החידוש של מלאכת צידה הוא החידוש של שליטת האדם, ולכן אין חייבים אלא על דברים שיש משמעות לשליטת האדם עליהם. אך, לשיטתנו, ניתן להציע הסבר זה של שליטת האדם גם בלי היסוד של מלאכה גרועה בצידה, ואדרבה הגורם של מלאכה גרועה יכול לצמצם את גדרי המלאכה גם למ"ד שצידה אינה שליטת האדם אלא הגבלת החירות, שהגבלה זו משמעותית רק במינים שדרכם בכך, ובלא"ה אין חשיבות להגבלה זו.

 

 

 


[1] בגמרא שם ישנו דיון בשאלה מהי המחלוקת בין חכמים לרשב"ג. ע"ש.

[2]   אמנם יש לדחות ולומר כי בביבר צר יש שליטה לאדם, אך מכל מקום נראה לי שהניסוח התולה את הצידה בשליטת האדם –'מטי ליה בחד שיחיא'- עומד מול הניסוח הסתמי יותר של 'נפיל טולא דכתלים אהדדי', שמשדר את תחושת בעל החיים. בנוסף, יש לדון בגדרי הגבלת החירות, אם הוא עניין של תחושת בעל החיים, שאינו מסתובב כאוות נפשו, או שמא דווקא כשהוא מאויים בשליטה זרה, ואזי אנחנו מתקרבים לשליטת האדם, וההבדל יישאר רק בנקודת המבט האם המוקד הוא במבט האנושי או במבט מצד בעל החיים, ועיין עוד להלן.

[3]   הריטב"א על אתר פירש כי מדובר באדם שעומד במרכז החדר, ויכול לתפסו בשליחת ידו לכל אחת מרוחות החדר. הבנה זו פשוטה לתפיסה של צידה כשליטת האדם, אך ניתן לפרשו גם לכליאת בעל החיים שאינו יכול להישמט ממנו כלל.

[4] עוד יש לתלות בחילוק זה את שני הניסוחים בעניין ציפור דרור (לקמן קו:) האם הכוונה לציפור שדרה בבית כבשדה [=תחושת החירות], או לציפור שאינה מקבלת מרות [=שליטת האדם].

[5] כנראה, הכוונה לתשובות משאת בנימין.

[6]   המ"ב מדבר ביום טוב, ומותר ליטול בעלי חיים ביום טוב ממקום שבו הם נחשבים ניצודים ועומדים, שאין זו צידה, ולפיכך התיר ליטול עופות מביבר מקורה.

[7]   יש לשים לב לשתי נקודות העולות מדברי התוס' רי"ד: 1. התורי"ד סבור כרש"י שכל המינים חייבים בצידה, אלא שהדבר תלוי אם צדם לצורך או לא, ואם צדם שלא לצורך תליא במחלוקת ר"ש ור"י בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. 2. התורי"ד מחדש שתחילת המשנה שעסקה בשמונה שרצים ונקטה שהצדם חייב ולא חילקה בין צדם לצורך לצדם שלא לצורך, הוא מפני שדרך העולם לצודם, ולכן חייב אף אם הוא עצמו צדם שלא לצורך. אמירה זו הינה חידוש גדול, שאף שעושה המלאכה אינו צריך לגופה, כיוון שדרך העולם להזדקק להם חשיבא מלאכה הצריכה לגופה גם לדידיה, וצ"ע בכוונתו. ושמא יש לומר שהוא מבוסס על בטלה דעתו אצל כל אדם, או שמא כיוון שברור לנו שיש מאן דהו בסביבה שישתמש בזה הוי מלאכה הצריכה לגופה, ואינו פשוט כל עיקר,[ועיין שו"ת אבני נזר או"ח סי' קפט ס"ק ד']. ולעצם השאלה של התוס' רי"ד יש ליישב בדרכם של התוס' שם [קז. ד"ה הצדן] שכתבו: 'ואומר ר"י דלהכי תנא ליה הכא לאשמעינן דבשאר שקצים ורמשים שאין להן עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמיה לאו לצורך קיימי אבל בשמונה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו ניצודין לצורך עורן'. דהיינו, שמונה שרצים סתמן לצורך, ושאר שקצים אין סתמייהו לצורך, ונ"מ בצדן סתם,דבשמונה שרצים חשבינן להו לצורך, ובשאר שקצים חשבינן להו שלא לצורך. וראה גם רמב"ן שם [ד"ה והצדן] שכתב כדברי התוס' אבל לא מטעם העור, אלא מטעם אחר: 'אלא משמע דשמונה שרצים האמורים בתורה אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך היא, אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך כלומר כדי שלא יזיקו, ומשום הכי תני פלוגתא בסיפא וה"ה לרישא.'

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)