מלאכה שאינה צריכה לגופה | 8 | עשיית מלאכה ממניעים שונים, מתי נחשבת צריכה לגופה?

[1] וראה גם תוס' שם קו א ד"ה בחובל.

[2] ובתשובות האבני נזר הקשה גם כן כקושיית המאירי: "במכלתין (דף צ"ד ע"ב) אמר ר' יוחנן אף במוציא את המת לקוברו. קשה דהא קבורה מצוה. ... ונראה לי לפי מה שכתב התרומת הדשן הובא ברמ"א סימן רנ"ג סעיף ה' לענין דבר שאינו מתכוין. דאזלינן בתר עיקר הכוונה. ואף שמחשב גם כן לדבר אחר. הואיל שאין עיקר כוונתו לכך חשיב דבר שאין מתכוין. הכא נמי עיקר כוונתו לפנות את המת מעליו כדכתיב ואקברה את מתי מלפני. אך אף להטורי זהב החולק ובארנו בדין דבר שאין מתכוין (סי' רנ"א) שכן עיקר. היינו דוקא בענין דבר שאין מתכוין שמתכוין לשני דברים. אין הדבר אחד בטל לגבי דבר אחר לומר שכיון שעיקר מחשבתו לדבר האחר יפטור. שהרי אותו דבר בפני עצמו הוא. אבל בענין מלאכה שאינה צריכה לגופה שדבר אחד הוא ויש בו שני צרכים ועיקר הצורך אינו לגופה, אף שיש בו גם כן צורך לגופה, הואיל ואותו צורך אין עיקר אצלו, מתבטל לגבי הצורך שאינו לגופו וחשבינן המעשה להצורך שאינו בגופו". חידושו בעניין מי שיש לו מגמה כפולה, לעניין דבר שאין מתכוון, יידון אי"ה במקומו. ובעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה, נראה לענ"ד שאין זה פשוט לומר שמי שעושה מעשה מסוים בכוונה כפולה, גם לצורך מצווה וגם כדי לסלק את המת מלפניו, יידון בכוונה הראשית שהיא סילוק המת, שכיוון שיש לו גם כוונת קבורה, קשה לומר שהיא זניחה ביחס לסילוק המת, גם לא ברור שהיא מגמה משנית בלבד, ועיין תירוצנו בפנים, והנלענ"ד כתבתי.

[3] עיין שבת ב ע"א תוד"ה פשט, וראה גם תוס' שבת צד,א ד"ה רבי שמעון.

[4] קה ע"ב ד"ה 'הא'.

[5] ד"ה 'חמתו'.

[6] עיין ר"ן בחידושיו בדף קו ע"א, ד"ה לפיכך, שכתב לחלוק על הרמב"ן: "ואני תמה לפי שהוא ז"ל ארכביה לפירושא דיליה אתרי ריכשי דכשם שהוא אומר דמילה מלאכה הצריכה לגופה מקרי מפני שהוא צריך שישאר מהול, ובודאי שהוא אין לו צורך לישאר מהול אלא כדי לקיים מצות בוראו וכיון שהוא אומר שאותו תיקון אינו מגופה של מלאכה, נמצאת מילה מלאכה שאינה צריכה לגופה לגמרי ואיני רואה פשרה בין הפירושים הללו כלל כנ"ל".

    הר"ן טוען שכיוון שהרמב"ן טען לפי הבנתו שצורך מצווה נחשב צורך לגופה, צורך מצווה צריך להיחשב תיקון מגופה של מלאכה, ולא ניתן לפצל בין שתי השאלות הללו. (עיין גם בשו"ת אבני נזר שבהערה הבאה, בשיטת התוס'), אבל נראה שהרמב"ן סבור שצורך מצווה אינו נחשב צורך לגופה, ומה שכתב שהוא צריך שיהיה הגוף מהול, כבר פירשנו למעלה שיסודו אינו רק בקיום המצווה, אלא בצורך החברתי להשתייך לקבוצת המהולים. ומכל מקום, הרמב"ן מחלק בין הגדרת פעולה כצורך לגופה לבין הגדרת פעולה כתיקון, והר"ן סבור שאין לחלק ביניהם, כי אם הוא נחשב צורך לגופה הרי ברור שאינו מקלקל. אבל הרמב"ן סבור שתיקון של מצווה נחשב תיקון, ומותנה במקומו של צורך מצווה. כיוון שצורך מצווה אינו צורך לגופה, אף התיקון הוא מחוץ לגופה של מלאכה, וחייב רק לרבי יהודה ולא לרבי שמעון. אבל, במילה היא נחשבת צריכה לגופה, לא מפני צורך המצווה, אלא מפני הרצון להיות מהול, ולפיכך מילה היא מלאכה הצריכה לגופה שיש בה קלקול בגופו של הנימול, ויש בה תיקון שהוא מחוץ לגופה של מלאכה, מצד תיקון המצווה, ולפיכך, אין לחייב לשיטת רבי שמעון במילה, אלא במסגרת מקלקל בחבורה.

[7] עיין שו"ת אבני נזר סי' רמז מה שכתב בדעת התוס' שרק אם הפעולה היא פעולת קלקול במהותה חשיבא מקלקל אף שהוא צורך מצווה: '"אף דר' שמעון אין חושב למצוה תיקון במילה והבערת בת כהן ועיין לקמן במכלתין (דף ק"ו ע"א). צריך לומר משום דהויין קלקול בעצמותם", ונראה מדבריו שם שהוא מערב את שתי השאלות, עניין הגדרת צורך מצווה כצורך לגופה עם עניין צורך מצווה כתיקון, ומפני זה חילק לדעתו בין פעולת קלקול במהותה להוצאת המת, עיי"ש.

[8] סי' רמז.מלאכה שאינה צריכה לגופה 8 –  עשיית מלאכה ממניעים שונים,

 

עשייה לצורך מצווה

כבר הזכרנו בדברינו שלכאורה עשיית מלאכה לצורך מצווה נתונה במחלוקת ראשונים בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה. מדברי התוס' נראה שהם סוברים שהעושה מלאכה לצורך מצווה, הוי מלאכה הצריכה לגופה. כך כתבו התוס' בד, קה ע"ב ד"ה הא:

"דיצא ידי קריעה וא"כ הויא מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה".[1]

והרמב"ן שם חולק וסובר שצורך מצווה אינו נחשב צריך לגופה. וביארנו יסוד מחלוקתם כך: הרמב"ן סבור שרק מלאכה שאדם מפיק ממנה הנאה נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו, ולפיכך צורך מצווה אינו נחשב צריך לגופה. לעומתו, התוס' סבורים שכל מלאכה הנעשית לצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן נחשב צורך לגופה, וצורך מצווה בודאי היה במשכן, ולפיכך נחשב מלאכה הצריכה לגופה.

ויעויין במאירי שבת צג ע"ב שהקשה:

"ואני תמה הואיל והקבורה מצוה היאך אין הוצאה לקבורה צריכה לגופה עד שראיתי בתלמוד המערב שהעמידוה במת גוי ר"ל מעובדי האלילים שאינו חייב בקבורתו ... אלא שממה שראיתי באותה שמועה בירושלמי נראה לי שזו שהעמידוה בגוי הוא מצד היתר הנאה ... כלומר מה שרבי שמעון מודה בה הוא במת גוי שאין בו איסור הנאה ומוציאו לכלבו שהוא צורך גוף הוצאה ... הא מ"מ לדעת חכמים אף במת ישראל הואיל ומוציאו לקוברו ... מ"מ מלאכה שאין צריך לגופה חייב ולשיטה זו לר' שמעון במת ישראל פטור שאין כאן צורך גוף ... וחזרה שאלתנו במקומה היאך אפשר שהקבורה מצוה ולא תהא הוצאה זו מלאכה וצריכה לגופה".

 ואכן, המאירי סבור שצורך מצווה נחשב צורך גופה, על פי הגדרתו שכל מלאכה שאדם עושה אותה ולא רק בשביל לדחות הנזק מעליו, נחשבת צריכה לגופה. המאירי סבור שהעושה לצורך מצווה ומקיים מצוות בוראו, היא צריכה לגופה[2]. לדעת הרמב"ן וסיעתו, צריך לומר שגדר מלאכה הצריכה לגופה הוא רק מלאכה שאדם מפיק ממנה הנאה חיובית.

ובדעת התוס' שסבורים בדרך כלל שצורך מצווה נחשב צורך לגופה, יש לדחוק שהוצאת המת לקוברו, אינה נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, משום שמלאכת הוצאה שונה משאר מלאכות, ובעינן בה דומיא דמשכן[3], אשר בא הוציאו חפצים בכדי להשתמש בהם בחוץ, והוצאת המת אפילו לקוברו אינה מלאכה הצריכה לגופה.

ונראה לי שישנה דרך אחרת ליישב את שיטות התוס' והמאירי. אם נאמר שצורך מצווה נחשב צורך לגופה, רק אם המלאכה הנעשית היא המצווה בעצמה, אבל אם אפשר לעשות את המצווה בלא המלאכה, אין זה חשוב צורך לגופה. במת, המצווה היא לקוברו, ועקרונית, אפשר לקוברו גם בחצרו מבלי שיוציאנו לרשות הרבים, וממילא ההוצאה אינה חלק מן המצווה, ויש להתייחס אליה על פי כללי מלאכה שאינה צריכה לגופה הרגילים- כיוון שאינו משתמש במת בחוץ, הרי זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

וכן יש לומר לגבי חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דהויא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה.  התוס' בפסחים בדף מז ע"ב סוברים שגם אם עושה כן למצוות כיסוי הדם, הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה:

"הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור .. משום דאז לא צריך לחרישה אלא לעפרה ופטור דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור משום דהוי מלאכה שאין צריכה לגופה".

(ד"ה כתישה)

ולכאורה יש להקשות על דבריהם שהרי זהו צורך מצווה, ויש להחשיבה כצריכה לגופה. ולדברינו הדברים מובנים, שהרי המצווה היא לכסות את הדם, ומי שיש לו עפר מוכן או עפר תיחוח אינו צריך לחפור, וממילא ברור שהכיסוי הוא המצווה, והחפירה אינה חלק מן המצווה ויש לראותה כמלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך ואינו נהנה מן השינוי בפני הקרקע.

קלקול לצורך מצווה

לעיל הבאנו את שיטת הרמב"ן החולק על התוס' וסובר שצורך מצווה לא נחשב צורך לגופה, ולכן סבר שקורע על מתו, אף שמקיים מצווה, הוא בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה. רש"י שם[4] כתב להדיא שקורע על מתו חייב רק לרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, וכן כתב הרמב"ן שם[5] בתירוצו הראשון, אולם בהמשך כתב:

"לרבי שמעון נמי כיון דצריך הוא ללבוש בגד קרוע וכל שבעה קרעו לפניו צריכה לגופה מיקרי".

ולכאורה הדברים אינם מובנים, והרי הצורך ללבוש בגד קרוע צורך מצווה הוא, והרמב"ן סבור שצורך מצווה לא נחשב צורך לגופה. לפיכך, נראה לומר שיש לחלק בין ראיית מעשה המצווה עצמו כצריכה לגופה מצד עצם המעשה, שבזה אמרינן לשיטות רש"י והרמב"ן שאינו נחשב צורך לגופה, אבל כאשר מדובר בצורך החברתי של האדם להיות עם בגד קרוע, מצד מציאותם של האבלים ההולכים כך, מבחינה זו יש לראות את קריעת הבגד והתוצאה של הבגד הקרוע כצורך גופה.

כעין זה כתב הרמב"ן בקו ע"א בעניין מצוות מילה, שאף שמעשה המילה מצד עצמו לא נחשב צורך לגופה מצד צורך המצווה:

"דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול".

והיינו כפי שביארנו: לא מעשה המילה הוא הצריך לגופה, אלא הצורך של האדם להיות מהול ולהשתייך לקבוצת המהולים הוא הדבר ההופך את המילה למלאכה הצריכה לגופה.

ראוי לציין שמחלוקת זו של רש"י והרמב"ן עם התוס' לגבי השאלה האם צורך מצווה נחשב צורך לגופה או לא, מובילה למחלוקת אחרת והפוכה בין שתי הגישות הללו. על אף שרש"י והרמב"ן סוברים שצורך מצווה לא נחשב צריכה לגופה, מכל מקום צורך מצווה נחשב תיקון, ולכן חייב בקורע על מתו לרבי יהודה, אע"פ שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום כיוון שחייב לקרוע אין זה מקלקל אלא מתקן, וזאת מפני שלדברי רבי יהודה אין קלקול אלא בפעולת השחתה ללא טעם, אולם כאשר המניע הוא קיום מצווה, לא מיקרי מקלקל אלא מתקן. אמנם, לדעת הרמב"ן דבר זה הינו רק לרבי יהודה, אבל לרבי שמעון תיקון זה של צורך מצווה, הוא תיקון מחוץ לגופה של מלאכה, ולכן אינו מועיל להחשיבו מתקן. לפיכך, במילה, שהרמב"ן סבור שהיא מלאכה הצריכה לגופה מצד שהוא מעוניין שיהיה גופו מהול, כותב הרמב"ן שלרבי שמעון נחשבת מלאכה זו כמקלקל, כי הגוף נשאר חבול, ואף שיש בה תיקון של מצווה, היא תיקון שאינו בגופה של מלאכה[6]. מנגד, סבורים התוספות שאף שצורך מצווה נחשב צורך לגופה, מ"מ לא מיקרי מתקן אלא מקלקל[7], ומה שקורע על מתו חייב אפילו לרבי שמעון, ולכאורה קשה שהרי הקריעה צורך מצווה היא, והו"ל מקלקל! תוספות בדף קה ע"ב, ד"ה 'הא', תירצו על כך:

"ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אף על גב דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב רבי שמעון תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול".

לשיטתם, השאלה האם לראות פעולה כתיקון או כקלקול, תלויה במבט אובייקטיבי מציאותי ולא בגורמים הלכתיים, ועניין זה עוד יידון לפנינו, בס"ד, בדיוננו בדיני מקלקל.

מוציא ספר תורה, לולב או שופר

עוד ראיתי מקשים, לשיטות אלו הסוברים שצורך מצווה לא נחשב צורך לגופה, מדוע אנו מחייבים מוציא ספר תורה כדי לקרות בו בשבת, והרי צורך מצווה הוא ואמאי חשבינן ליה מלאכה הצריכה לגופה. כיוצא בזה הכריח באבני נזר[8] שצורך מצווה הוא צורך לגופה ממאי דגזרינן שלא ליטול לולב בשבת, וכן בשופר ובמגילה, שמא יוציאנו לרשות הרבים, והלא אף אם יוציאנו הוא לצורך מצווה, ועל כרחנו נצטרך לומר שצורך מצווה נחשב מלאכה הצריכה לגופה.

ונראה לי לומר שנידון זה הינו המקבילה העקרונית של הוצאת מת לקוברו. לדעתנו, צורך מצווה אינו רלוונטי כלל, לא לחיוב ולא לשלילה, בהוצאת מת או ספר תורה או לולב וכיו"ב. בכולם המצווה אינה ההוצאה, וגם אין ההוצאה הכשר מצווה, כי עקרונית ניתן לקיים את המצווה בלא ההוצאה. ממילא, יש לדון בשאלת ההוצאה במנותק מעניין צורך המצווה. אם האדם  מעוניין בחפץ המוצא להשתמש בו ברשות הרבים, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, וכך הוא הדין  בהוצאת לולב ובהוצאת ספר תורה לקרות בו, ואם אינו משתמש בחפץ המוצא ברשות הרבים ומוציא את המת רק על מנת לקוברו, והוא עצמו אינו צריך לו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

כיוצא בזה ראיתי בדברי הרמב"ן בעניין הבערת בת כהן, שכתב:

"והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומדליק נר להשתמש לאורה".

(דף קו ע"א ד"ה ואין אני)

אף בזה היה מקום לשאול שהבערת האש לבשל בו פתילה להבערת בת כהן הוא צורך מצווה, והרמב"ן סובר שצורך מצווה אינו צורך לגופה. ולדברינו אתי שפיר- הבערת האש להדלקת הפתילה אינה חלק מהבערת בת כהן, וגם אינה הכשר מצווה להבערה, שהרי אם מצא אש מוכנה אינו חייב להדליק ויכול היה לבשל הפתילה באש הקיימת, ולפיכך יש לדון בהדלקת האש מצד עצמה, אם מתכוון להשתמש בה כדי לבשל או כדי לחמם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

ולכאורה, יסוד הדברים קיים באבחנה שהביא הכסף משנה בריש הלכות שבת בשמו של רבנו אברהם בנו של הרמב"ם, שכתב כן בשם אביו הרמב"ם:

"..אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מכוין לתכליתה. מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל".

וביאר הדברים במרכבת המשנה שם:

"דע דעיקר פי' מלאכה שאין צריך לגופה היא שכשעושה מלאכה ותשאלהו למה אתה עושה זאת המלאכה ותהיה התשובה שאני צריך שתהיה זאת המלאכה כמו דרך משל החורש מפני שהוא צריך שתהיה השדה חרושה. יהיה לאיזה תכלית שיהיה אז נקרא מלאכה שצריכה לגופה הן שמתכוון כדי לזרוע או כדי ליטול שכר או לעשות רצון השלטון כיון שהוא עושה מלאכת החרישה וצריך לחרישה מקרי מלאכה שאין צריך לגופה. אבל מלאכה שאין צריך לגופה הוא מה שקראו חכמי המחקר כוונה שנייה כמו דרך משל הרי שצובע בגד אדום כדי שיהיה אדום אז נקרא כוונה ראשונה ומלאכה שאין צריך לגופה, אבל הרי שצובע בגד ירוק ועושאו אדום ואיננו צריך שיהיה אדום אלא שהוא צריך שלא יהיה ירוק מקרי מלאכה שאין צריך לגופה וכוונה שנייה. והוא הדין איפכא, הרי שהיה לו בגד ירוק מצופה אדום ואח"כ נוטל ממנו האדום אם מתכוון כדי שישאר הבגד ירוק מקרי מלאכה שאין צריך לגופה וכוונה ראשונה ואם כוונתו רק ליטול הצבע מקרי ירקות הבגד מלאכה שאין צריך לגופה. וכהאי גוונא בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אלו היתה המלאכה נטילת העפר אז היה מקרי מלאכה שאין צריך לגופה אלא הואיל שהמלאכה היא הגומא והרי אינו צריך לגומא מקרי מלאכה שאין צריך לגופה ואף על פי שהוא צריך לגומא כדי שיטול העפר מכל מקום כיון שאינו צריך לעשות המלאכה שתהיה גומא אין זה נקרא בונה מאחר שאינו צריך לבנין אלא מקרי נוטל עפר".

על פי הדברים הללו יש לבחון תמיד את הפעולה הנעשית ואת הכוונה הראשונה של העושה. אם הכוונה הראשונה היא תכלית המלאכה הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, ואם הכוונה הראשונה היא כוונה חיצונית למלאכה הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. במוציא את המת לקוברו, הכוונה הראשונה היא לקבור את המת, ואין תכלית המלאכה להשתמש בחפץ המוצא בחוץ. במוציא לולב וספר תורה, הכוונה הראשונה היא לקרוא בספר וליטול לולב, והרי זו מלאכה הצריכה לגופה, וכן  המדליק את האש כדי לבשל את הפתילה, הרי הכוונה הראשונה היא להשתמש באש לבשל או לחמם, והרי זו מלאכה הצריכה לגופה.

בין אם נקבל נוסחא זו של מרכבת המשנה ובין אם לאו, נראה לענ"ד שהדברים מבוארים כפי שהעלינו, וסרו הקשיים שהעלו האחרונים בזה.

 

 

 

 

*	**********************************************************	*
* * * * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו עורך: אלישע אורון ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]	* * * * * * * * * * * *
*	**********************************************************	*