דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 199

מלאכה שאינה צריכה לגופה | 10 | התולש עולשין והמזרד זרדים

קובץ טקסט

בברייתא בשבת דף קג ע"א שנינו:

"תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן"

ודנו האמוראים שם:

"אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו .. אביי אמר .. כגון דלא קמיכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה".

מסוגיה זו מתבאר, שכל התולש זרדים בשדהו[1] חייב מפני שהקרקע שלו מתייפה, והוא תולדת מלאכת החורש.

אבל, יש להבין מדוע חייב אם אינו מתכוון לייפות את אדמתו, ואין לו שום צורך בזה. ואכן, נקודה זו כרוכה עמוקות ביסוד דין פסיק רישיה שעוד נדון בו בס"ד, אולם לצורכי דיוננו בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, עלינו לציין שהתוספות ביומא כתבו:

"ומשמע הא בארעא דידיה חייב חטאת ואף על גב דאין מתכוין לייפות קרקע חייב כיון דהוי פסיק רישיה ונהנה הוא ולא דמי לחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאליהן דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור לרבי שמעון שאין נהנה כלל בהבערה זו, שבלא תוספת הבערה יש כל כך גחלים שיוכל להתחמם בהן וא"כ בברור לא נתכוון להבעיר, אבל בההיא דהבונה (שבת דף קג.) כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין לייפות".

(יומא לד ע"ב ד"ה הני מילי, פיסקה זו מופיעה בדף לה ע"א)

נראה לי, שהתוספות סבורים שאין לחייב מצד מלאכה הצריכה לגופה, אלא כאשר מתכוון ליהנות מייפוי הקרקע. לשיטתם, כל המזרד זרדים באדמתו, אנן סהדי שמתכוון ליפות. מסברה, גישה זו אינה פשוטה. קשה לראות את כל מי שמלקט מעט זרדים על מנת להסיק כירתו, כמי שבאותה שעה יש לו כוונה לייפות שדהו.[2]

בדף לא ע"ב ממסכת שבת, גבי מכבה את הנר, אמרו שאם מכבה את הפתילה שצריך להבהבה נחשב הדבר כמלאכה הצריכה לגופה:

"כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, דבההיא אפילו רבי שמעון מודי דקא מתקן מנא. אמר רבא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני מפני שנעשית פחם, שמע מינה".

וכתב רש"י שם:

"שהוא עושה פחם - שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם - עכשיו, אלמא: בכבוי הצריך לגופו מיירי".

 וכן כתב הר"ח שם:

"ודייקא נמי מתני' הכי דקתני מפני שהוא עושה פחם כלומר מתכוין לעשותה פחם הוא ולא קתני שנעשה פחם בלא כוונתו ש"מ".

שיטותיהם של רש"י והר"ח דורשות להדיא כוונה ברורה לעשיית הפחמים, ולא סגי בכך שנעשה פחם וניחא ליה בהכי.

אבל, עיין בדברי רעק"א שהתקשה בזה:

"רש"י ד"ה מפני שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה. ולפי זה במה דקאמר חוץ מן הפתילה דבזה גם כן פוטר אלא אם כן דמכבה בשביל לעשות פחם. אבל לענ"ד צ"ע דבסוגיין איתא סתם בפתילה שצריך להבהבה עסקינן, וא"כ י"ל דהכי קאמר, דמיירי בפתילה שלא הבהבה מבעוד יום ובזה אף דהכיבוי עכשיו משום דחס על הפתילה, מכל מקום כיון דרצונו להדליק אותו לזה מקרי צריכה לגופו, דהא אפילו באינו מתכוין למלאכה רק דהוי פסיק רישא אם ניחא ליה חייב אפילו לרבי שמעון וכדאיתא בסוגיא דשבת דף ק"ג ע"א דבתולש עולשים לאכילה פחות מכגרוגרת בארעא דידיה חייב משום בונה אפילו לרבי שמעון, דאף על גב דלא מתכוון לבנין, מכל מקום כיון דהוי פסיק רישא ומקרי מלאכה שצריכה לגופה כיון דניחא ליה בכך, מכש"כ הכא דמכוין למלאכת כיבוי, וכיון דנעשה פחם וניחא ליה מקרי צריכה לגופא. וצל"ע".

רעק"א סבור שיש לחייב בכל כיבוי אם ניחא ליה בעשיית פחם, אף אם אינו מכוון אליו ממש.

 

שיטות חכמי ספרד

ואמנם כמה מרבותינו הראשונים, והרשב"א בראשם, ככל הנראה סבורים כשיטתו של רעק"א, שדי בכך דניחא ליה על מנת להגדיר המלאכה כצריכה לגופה, אף בלא כוונה ממשית. ראשונים אלו כתבו שסוגייתנו מחדשת שגם אם אינו מתכוון לייפות שדהו בשעה זו, ואפשר שירצה בכך לאחר זמן, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה. הרשב"א כתב את דבריו בשני מקומות בפירוש ובצורה תמציתית, מבלי לבאר את שורש עמדתו. 

במסכת עירובין לד ע"ב אמרו שאם הניח את עירובו בראש הקנה, אם היה מחובר לארץ ויש חשש שמא יקטום, אין עירובו עירוב כי אינו יכול להביאו אצלו מחשש קטימה. וכתב שם על כך הרשב"א:

"..ועוד קשיא לי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, וכחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דפטור עליה ושבות בעלמא הוא, ומסתברא דמיירי בארעא דיליה וגזירה שמא יקטום במתכוין כמו שפירשנו וכיון שהוא מתקן ובארעא דידיה אף על פי שאינו צריך עכשיו לאותה מלאכה חייב עליה".

ועוד כתב הרשב"א, שם לה ע"א גבי עירוב שנפל עליו הגל, שאינו עירוב אם צריך להשתמש באת חפירה כדי להוציאו:

"קשיא לי, הכא נמי שבות בעלמא הוא דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, ומסתברא דהכא בארעא דיליה דמתקן וחייב אף על פי שאינו צריך עכשיו לאותו תיקון". 

והריטב"א שם הגדיש את הסאה בקביעתו המרחיבה:

"דבעי מרא וחצינא. פי' והויא מלאכה של תורה בבית משום בונה ובשדה משום חורש, ואף על פי שאינו מתכוין לכך פסיק רישיה ולא ימות הוא, וכיון דעביד בארעא דידיה מלאכה הצריכה לגופה חשיבא, וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהוא פטור מיירי בארעא דלאו דידיה, כך פירשו רבותי".

הריטב"א צועד בעקבות הרשב"א, אלא שהוא קובע שגם ההלכה הידועה בש"ס כדוגמה הקלאסית של מלאכה שאינה צריכה לגופה, היא רק כאשר עושה כן בקרקע שאינה שלו, אבל בקרקע שלו, חייב משום חורש, מטעם שפסיק רישיה הוא.

ולכאורה, סברה פשוטה היא לחלק בין פעולה שביסודה היא פעולת תיקון, אלא שכרגע היא מכוונת למוקד אחד, לבין פעולה שביסודה מבחינת הקרקע היא קלקול, אלא שהוא זקוק לעפרה, שבזה מסתבר שאף בארעא דיליה הרי הוא פטור שהרי מקלקל הוא, וצ"ע[3].

ומכל מקום, על עיקר חידושו של הרשב"א, שכל פעולה הנעשית בדבר שלו אשר יש בה תיקון, אע"פ שאינו צריך לה עכשיו אלא לאחר זמן, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, נראה שהריטב"א חולק, ואינו דורש כלל את עניין הצורך.

נציג את דבריו ונבארם.

כך כתב הריטב"א בשבת קג ע"א:

"ומיהו תמיהא מילתא טובא כל היכא דפסיק רישיה ולא ימות, מאיזה טעם יתיר רבי שמעון משום דלא ניחא ליה דהא טעמא דתלמודא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, היינו משום דכיון דלא סגיא דלא אתעביד מלאכה הרי הוא כאילו נתכוון ומלאכת מחשבת הוא, וא"כ מה לי אי ניחא ליה או לא ניחא ליה, וליכא למימר דכי לא ניחא ליה הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה שזה ודאי צריכה היא לגופה, ויפוי קרקע גמור וסחיטה גמורה אלא שהוא אינו צריך לה, וכן אם חרש בבהמות שדה אחת ולא נתכוון אלא ליגע בהמותיו כלום יהא פטור. ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא שלא אמרו כן בתלמוד דכי לא איכפת ליה שרי לרבי שמעון אלא בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה, ומשום הכי כל היכא דלא איכפת ליה חזר למהותו שאין בו מלאכה ולא מעשה חשוב, כגון הא דהכא דשורת הדין דיפוי קרקע כל שהוא לא חשיבא מלאכה, אלא כשמחשבין לה משום צורך, וכן ההיא דמימעיט ענבים מן ההדס התלוש צורך המצוה לתקונה עושה אותו שהוא תיקון וכי יש בו חשיבות, וכי לא איכפת ולא מכוין ליה כלל הוה מילתא דלא חשיב, והא דאמרינן דשקיל בברזי היינו טעמא משום דכי עביד הכי לא חשיב הפשט כלל אלא מקלקל גמור, וכל המקלקלים שאינם מתכוונים מותרים, כנ"ל, וכן הורה לי מורי הרב ז"ל'"

שיטת הריטב"א היא שמלאכה הצריכה לגופה אינה מוגדרת על פי צורכו של האדם, אלא על פי בחינת עצם המעשה. האם יש במעשה תועלת חיובית או מניעת נזק וקלקול, ולכן כל פעולה שיש בה תועלת היא מלאכה הצריכה לגופה. לדעתו, אף אם האדם עצמו אינו צריך למלאכה הרי היא צריכה לגופה, וכפי שכתב להדיא, שאדם החורש כדי לייגע בהמותיו, אע"פ שאינו צריך לחרישה פשיטא ליה שחייב.

ולפיכך, כתב לחדש שבכל הסוגיות שפטרו או התירו לרבי שמעון פסיק רישא דלא ניחא ליה, הוא דווקא בסוג פעולות שמצד עצמן אינן נחשבות מלאכה, אלא כאשר הוא עושה אותן וצריך להן, כגון ייפוי הקרקע או מיעוט ענבי ההדס, שאם אינו זקוק למצוות ד' מינים, או אם אין לו עניין כלל בייפוי הקרקע, אין כאן מלאכה כלל,  ורק אם תולש זרדים בקרקע שלו פסיק רישיה הוא והוי כמתכוון לייפות.[4]

ובחידושים המיוחסים לר"ן כתב:

"לא צריכא דעביד בארעא דלא דילי' וא"ת ומאי איכפת לן אם הוא דחברי' מ"מ המלאכה נעשית ממילא. פי' הרא"ה ז"ל דכיון דהכא הוו שתי מלאכות לקיטת העצים ויפוי קרקע, ואם נתכוין לשתיהן חייב שתים כדאמרי' בירושלמי והילכך כיון דלא מכוין אלא לחדא דהיינו לקיטת העצים ויפוי הקרקע מאילי' הוא בא ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בי' לא חשיבא מלאכה כיון דמאילי' הוא בא וכן הדין לשתי מלאכות שהאחת יוצאה מתוך חבירתה ונעשית מאילי' ואינו מכוין לה ולא ניחא לי' בה דלא חשיבא מלאכה לכ"ע. והיינו דנקט דעביד בארעא דחברי' דבדידי' לא סגי דלא ניחא לי' בה והיינו ההיא דהדס שענביו מרובין מעליו דאם הוא דחברי' דמותר ללקט הענבים שהיא המלאכה אף על פי שההכשר נעשה מאיליו דהא אינו צריך למה שהוא מתכוין אלא שהיא באה מאילי' ולא ניחא לי' בה דהא דחברי' הוא, וכן בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהוא פטור לפי שהגומא נעשית מאילי' ומתוך נטילת העפר שהיא המלאכה היא באה ולא מיכוין לה ופטור הוא לכולא עלמא".

לדברי הרא"ה, הצורך בניחא ליה לא נועד על מנת להגדיר את הפעולה כמלאכה הצריכה לגופה, אלא להגדירו כעושה מלאכה. דין זה נחוץ בפעולות בעלות שני מוקדים, דהיינו, שיש למעשה שתי תוצאות, כאשר האחת נמצאת בתודעתו ובכוונתו של האדם, והאחרת אינה חלק מכוונתו הראשית. במצב זה, אנו הולכים אחר כוונתו הראשית, והפעולה הנלווית אינה נחשבת כמלאכה. אולם, אם עושה פעולה מעין זו בדבר שלו, בוודאי נוח לו גם בפעולה הנלווית, ואנו רואים אותו כעושה מלאכה וחייב.

גישה זו קרובה לשיטת הריטב"א בעניין החיוב במלאכה הצריכה לגופה. בשתי הגישות ישנה הסכמה שברגע שיש מעשה מלאכה שיש בו תועלת, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, ואין אנו דורשים שיהיה לו צורך בה. הרא"ה והריטב"א חלוקים אימתי אנו רואים אותו כעושה מלאכה.  הריטב"א ממקד את הדיון בפעולות שבהן הכוונה מגדירה את מעשה המלאכה, והרא"ה ממקד את הדיון בפעולות בעלות מוקד כפול.

העולה מדברינו עד כה הוא, שיש לפנינו ג' שיטות בראשונים בעניין מזרד זרדים בקרקע שלו:

  1. שיטת התוספות: התוספות מניחים שבאופן זה, אנן סהדי דניחא ליה בהכי ומכוון לייפות, ואם כן זוהי מלאכה הצריכה לגופה הקלאסית, שמתכוון לה וצריך את הייפוי.[5]
  2. שיטת הרשב"א: הרשב"א סובר שבאופן זה אין אנן סהדי שהוא רוצה במלאכה כעת, אבל כיוון שעושה בארעא דיליה ויש בכך תיקון, נחשבת מלאכה הצריכה לגופה אע"פ שאינו צריך לה עכשיו. הרשב"א סבור שאם אין צורך כלל, כמו בחופר גומא שאינו צריך אלא לעפרה, והתם אין צריך כלל לגומא, אין לחייבו בשבת משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. למרות, שנראה שהרשב"א מודה להגדרת הריטב"א הנ"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה, מכל מקום הוא סבור שגם מעשה שאינו רק לסילוק נזק אלא שיש בו תועלת חיובית, ייחשב מלאכה הצריכה לגופה רק כאשר האדם צריך לפעולה זו. בלא נקודה זו, אין זו מלאכת מחשבת, שעיקרה הוא בצורך האישי למלאכה. הרשב"א מסתפק גם בצורך עתידי במלאכה, אע"פ שאינו צריך לה עתה.
  3. שיטת הריטב"א: הריטב"א מחדש ומחלק בין שני סוגי פעולות: פעולות שהן מלאכה מצד עצמן, יש לחייב עליהן אף אם אינו צריך להן כלל, כדוגמת חורש לייגע בהמתו. מכיוון שיש במעשה תועלת חיובית אובייקטיבית של חרישה, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה. ומאידך, ישנן פעולות שאינן מוגדרות כמלאכה אלא על פי הצורך, ובאלו סבור הריטב"א שאינן מלאכות כלל אם לא מכוון לצורך זה, ולכאורה גם רבי יהודה לא יחייב בזה כי אינן חשובות מלאכה כלל. וכשעושה זאת בחפץ שלו, הוא חייב אע"פ שאינו מתכוון, כיוון שפסיק רישיה דינו כמתכוון, נחשב כאילו כיוון לצורך הנ"ל.

הרא"ה שצועד עקרונית בדרך זו, סבור שבפעולה דו מוקדית, כשעושה כן בדבר שלו, הרי ניחא ליה במוקד השני, וממילא נחשב מלאכה וחייב.

ועיין בחזון איש שכתב לעניין שליפת סכין מן הכותל:

"ואיירי באופן שאין עתיד  לשמוח על הרחבת הנקב אף למחר, דאם למחר יהנה מזה אף שאין דעתו עליו עכשיו חשיבא מלאכה, כמו מלקט בארעא דיליה קג, א דחשיב יפוי ארעא אף שאין עכשיו דעתו על זה".

(או"ח, נא יד)

דברים אלה עולים בקנה אחד עם שיטת הרשב"א ועם דברי רבי עקיבא איגר,[6] אך לא עם שיטת רש"י ובעלי התוספות. הריטב"א והרא"ה אינם זקוקים לעניין זה כלל, וסגי בהכי דניחא ליה כשעושה בדבר שלו, כדי שייחשב מלאכה הצריכה לגופה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

 

[1]העושה בשדה חברו פטור, וגדרי הפטור יידונו לפנינו בעניין דבר שאין מתכוון, כאשר נעסוק בגדרי פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

[2] אפשר כמובן לא לקבל את עמדת התוספות, ולומר שאין צורך בכוונה זו ודי בכך ששדהו מתייפה אף אם לא חשב על כך ישירות, ולזה כיוונתי בכתבי שדין זה נטוע עמוקות בדיני פסיק רישיה שעוד יידונו לפנינו.

[3]  ושמא כוונתו לחפירה בקרקע לצורך העפר שאין בה קלקול. אם כן, היה יותר ראוי להעמידה באופן הפשוט שיש בזה מקלקל, ופטור אף בקרקע שלו, ולא לדחוק באוקימתא שאינה מוזכרת בש"ס.

[4] וראה עוד מה שנכתוב בזה, בס"ד, בדברינו בעניין פסיק רישיה.

[5] וכן נראה מדברי רש"י והר"ח לא ע"ב.

[6] יש לעיין לשיטה זו, האם צריך שתהיה ודאות שיצטרך לזה למחר, ואף שאין צריך לו בשבת, נחשבת מלאכה, אבל אם אין ודאות לכך, אלא שיש אפשרות בלבד, שישמח למחרת בפעולה שנעשתה בשבת, אפשר שאף הוא יסכים שאין זו מלאכה. ומתוך לשון הרשב"א נראה  שברור לו שאינו צריך עתה אך צריך לו לאחר זמן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)