דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 191

מלאכה שאינה צריכה לגופה | 2

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעור הקודם פתחנו את עיסוקנו בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. סקרנו את גישת התוספות, לפיהם גדר המלאכה הוא שיעשה אותה לשם אותה תכלית שהייתה מלאכה זו נעשית במשכן.

לאור גישה זו, נדון עתה בכמה מקרים בהם דן התוספות, ונבחן האם הוא נחשב מלאכה הצריכה לגופה או לא.

 

א. גזיזת שיער וציפורניים

התוספות בדף צד (שבת צד: ד"ה אבל) כתבו שגזיזת ציפורניים בכלי נתונה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. נראה שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה, לפי התוספות, משום שבמקדש גזזו את הצמר כדי להשתמש בו. כאן, לעומת זאת, גוזזים את הציפורנים כדי לזרוק אותם ולא להשתמש בהם, ולכן רבי שמעון פוטר.

הריב"ש דן באריכות בסירוק במסרק בשבת, וכתב בין השאר:

"שהרי הנוטל צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאבוד, חייב אפילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה; שהרי הנטילה היא המלאכה[1], וכן בשער. ואף על פי שבהפשטה, נראה בפרק כל כתבי הקדש (קיז.) דכל שהעור אזיל לאבוד לא מחייב בפסיק רישיה, כגון דשקיל ליה בברזי, התם היינו טעמא משום דאין דרך הפשטה בכך, ואפילו במכוין לא מחייב, כמו שפרש"י ז"ל (בד"ה דשקיל) אבל בנטילת שער וצפרנים דרך נטילה בכך. ונראה לומר גם כן דהפשטה, לא הואי במשכן, רק לצורך העור. ואם כן עקר מלאכת הפשטה היא לצורך העור, וכל שהעור נפסד פטור. אבל גזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער, רק לצורך העור. כגון בעורות תחשים. ועל כן חייב כל שהוא לצורך גופו אף על פי שאינו צריך לשער. ומלאכה הצריכה לגופה היא" (שו"ת הריב"ש סימן שצ"ד)

אם כן, הריב"ש חולק על התוספות. לדידו, אפילו לשיטת רבי שמעון חייבים על גזיזת ציפורניים ושיער בשבת. זאת, כיוון שגם במשכן הייתה גזיזה אפילו כשלא הוצרכו לצמר, במקרים שבהם היו צריכים את העור שממנו גזזו את השיער (כגון עורות התחשים). לפיכך, הגוזז ציפורניים או שיער כדי לייפות את עצמו עושה מלאכה הצריכה לגופה.

כדברים האלה ממש, כתב בעל החידושים המיוחסים לר"ן בסוגיה שם. אולם, המיוחס לר"ן לא קישר את הדברים למשכן אלא העלה דברים אלו מסברה בעלמא:

"שאף על פי שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז ואף במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לעיבוד" (המיוחס לר"ן, שבת צד: ד"ה מחלוקת)

לאור דברים אלו עלינו לשאול, מה הניא את התוספות מלקבל סברה זו? בנוסף, יש להקשות על המגן אברהם, שבסימן ש"ג (ס"ק כ"ב) הביא את דברי הריב"ש, ובמקביל בתחילת סימן ש"מ (ס"ק א') כתב שאין לחייב בגזיזת ציפורניים או שיער אלא כשצריך לשיער, וצריך עיון.

לפי המגן אברהם, כך נראה, התוספות חולקים על הריב"ש, ולטענתם אין מלאכת גוזז שלא לצורך הדבר הנגזז.

להבנתם, הלימוד מהמשכן הוא מהפעולות הראשיות שהיו שם, ועיקר הגיזה במשכן הייתה לגזוז צמר לשם שימוש בו. נכון שהשתמשו בעורות התחשים במשכן, אך עיקר הפעולות שנעשו בהן הייתה סביב מלאכת עיבוד העור והפשטתו. מעין זה כתב גם בחידושים המיוחסים לר"ן שם[2].

בנוסף לדברים אלו יש להעיר, שאף מלאכת גוזז שברשימת המלאכות היא בסדר עשיית הצמר והבגד[3].

לאור זאת, סבור המגן אברהם שיש להכריע כתוספות שאין איסור דאורייתא בגזיזת צפורניים, לדעת רבי שמעון (שאנו פוסקים כמוהו)[4].

לעומתו, הביאור הלכה (סימן ש"מ) נטה לומר שיש בזה איסור תורה, ולהבנתו השו"ע הכריע כשיטת הריב"ש. הביאור הלכה הוסיף עוד חבילת ראשונים שסברו שיש בזה איסור תורה.

אולם, גם לשיטת הריב"ש והחידושים המיוחסים לר"ן, יש לומר שכל זה הוא דווקא כשגוזז כדי לייפות את הגוף, בין בציפורניים ובין בשיער. אולם, אם גוזז צמר או שערות מבהמה כדי להכין את מקום השחיטה, גם לשיטתם דבר זה ייחשב כמלאכה שאינה צריכה לגופה. זאת, מפני שאינו צריך לשיער ואינו מכוון לייפות את גוף הבהמה, אלא לאפשר את השחיטה.

כך כתב הביאור הלכה בפירוש שיטת הרמב"ן והרא"ש בבכורות (ג', ה') הסוברים שבאופן זה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה:

"דתלישת הצמר מן הבהמה קודם שחיטה וכן הנוצות מן העוף הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה...שאני התם דהאי תלישה לאו לצורך העור אלא לצורך השחיטה אבל היכא דהוא לצורך העור אף על פי שאין צריך לגיזה סבירא ליה דחייב"  (ביאור הלכה)

לשאלה זו יש השלכות למעשה, לגבי אישה ששכחה ליטול ציפורניה וליל טבילתה חל בליל שבת. אם אנו סומכים על כך שמדובר במלאכה שאינה צריכה לגופה וניתן להתיר ליטול את ציפורניה בשבת, כיוון שאין בזה איסור תורה.

כך כתב הביאור הלכה בסיכומו של דיון בעניין זה:

"בודאי לכתחלה נכון לה ליזהר שתאמר לעובד גילולים ליטלם ביד ולא בכלי דהוא מלאכה גמורה לדעת הרמב"ם אך באי אפשר לה ביד מצדד המגן אברהם להקל על ידי עובד גילולים אף בכלי וכדעת נקודות הכסף ביו"ד סימן קצ"ח וכמו שכתבתי למעלה דבזה מקרי מלאכה שאין צריך לגופה שאין כונה שלה להתנאות בזה רק לצורך טבילה ונראה לי דבצפרני רגליה בודאי טוב יותר להתיר על ידי נקור מלהתיר על ידי עובד גילולים"  (ביאור הלכה שם)

 

ב. חובל

בעלי התוספות דנו ביסוד איסור חובל בכמה מקומות[5], והיוצא מדבריהם הוא שהגדרת חובל היא בהוצאת הדם מבעל החיים. כיוון שהחיות תלויה בדם, "כי הדם הוא הנפש", יש חיוב בעצם הוצאת הדם משום שהיא הוצאת החיות.

התוספות (בדבריהם שם, עיין הערה 5) דחו את האפשרות שאיסור חובל אינו בעצם הוצאת הדם אלא בהחלשת בעל החיים במקצת, בעקבות הוצאת הדם. לדידם, אם הגדרת המלאכה הייתה בהחלשת בעל חיים לא היה בזה חיוב מהתורה, משום שאינו צריך את ההחלשה וזוהי מלאכה שאינה הצריכה לגופה.

אפשרות דחויה זו שבתוספות עולה, יתכן, בשיטת רש"י, אם כי בניסוח שונה מעט. רש"י כתב:

"והחובל בהן חייב - דיש להן עור, כדמפרש בגמרא, והויא ליה חבורה שאינה חוזרת, והויא ליה תולדה דשוחט"  (רש"י קז. ד"ה והחובל)

נראה, שהפגיעה הגורמת לדם שנצרר באותו מקום מתחת לעור שלא ישוב למקומו, נחשבת כהריגה במקצת. ממילא, כל פגיעה בבעל חיים היא הריגה במקצת, משום שהמקום ממנו ניטל הדם נחשב כמת, והוא תולדה של שוחט.

בדומה לזה הוזכר בתוספות רי"ד:

'דחובל הוי תולדה דשוחט. דכיון דחבלה לא הדרא לעולם כדהוות, מה לי קטלה כוליה מה לי קטלה פלגא" (תוספות רי"ד קו:)

אמנם הרי"ד לא מדבר על החלשת בעל חיים, אבל הוא רואה את המלאכה כפגיעה במקום ממנו יצא הדם, ולא בעצם יציאת הדם. הפגיעה במקום ממנו יצא הדם היא כעין הריגה במקצת.

מלאכה כזו, במידה ומעוניין בה, ניתנת להגדרה כמלאכה הצריכה לגופה.

התוספות בכתובות (ה: ד"ה דם) כתבו שנחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה כאשר צריך את הדם עצמו, כגון בבתולה לראות את דם הבתולים או בחובל וצריך לכלבו. אולם, אם צריך שיצא הדם כדי שלא יתלכלך, זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה[6].

 

מתוך הדברים האלה נראה לי לומר, שהחובל לצורך רפואה אף שאינו צריך לדם, כגון בעוקר שן או מקיז דם, יש לראות זאת כמלאכה הצריכה לגופה ולחייב בזה.

בוודאי, שלדעה שחבלה היא הריגת המקום בו נעשתה החבורה יהיה חייב, שהרי הוא צריך ורוצה את זה. אולם, אפילו לדעה שחבלה היא הוצאת הדם עצמו נראה שיהיה חייב כמלאכה הצריכה לגופה, כיוון שרוצה ביציאתו החוצה לרפואתו. עיקר המלאכה, גם לדיעה זו, אינה בהוצאת הדם אלא בנטילת החיות, והשאלה היא האם "נטילת הנשמה" נצרכת לו או לא – ובמקרה זה מסתבר שהוא זקוק לה לרפואתו[7].

ראיה למסקנה זו ניתן להביא מהסוגיה בשבת לגבי מציצה במילה:

"אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ - סכנה הוא, ועברינן ליה. פשיטא, מדקא מחללי עליה שבתא, סכנה הוא! מהו דתימא האי דם מיפקד פקיד, קא משמע לן: חבורי מיחבר"     (שבת קלג:)

מבואר שם, שמציצת הדם היא חבורה דאורייתא, למרות שאינו צריך את הדם היוצא אלא את רפואת התינוק. מכאן מוכח שאנו רואים זאת כמלאכה הצריכה לגופה, וכך עולה גם מהתוספות בכתובות (שם) שהביאו ראיה מסוגיה זו.

שוב ראיתי, שהמגן אברהם צידד לומר כן בשני מקומות שונים:

"והוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה"   (מגן אברהם שכ"ח, ג')

"ונראה לי דחובל לרפואה חייב לכולי עלמא"  (שם שט"ז, ט"ו)

 

ג. הסברו של המהר"ם חביב בתוספות

אגב עיסוקנו במלאכת חובל, נעיין בדברים המוקשים של המהר"ם בן חביב בשיטת התוספות. בספרו כפות תמרים ביאר את שיטת התוספות, וטען שהדמיון לצורך במשכן לא חייב להיות זהה לגמרי אלא צריך להיות בערך מקביל. כך כתב בפירושו:

"במשכן היו צדין החלזון כדי לצבוע בדמו ואם כן הצד נחש לרפואה חייב דמה לי חלזון לצבוע בדמו מה לי צד נחש לרפואה לעשות מבשרו טרייאק"ה אבל צד נחש כדי לשחק בו אינו דומה לצורך שהיה במשכן ולפי ר"י בעל התוספות פטור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה" (סוכה לג:)

תורף דבריו של הכפות תמרים הן, שצורך בדם או בגוף הדבר לשימוש, נחשבים כערך מקביל של צריכה. אולם, צורך משחק אינו כן ונחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה.

לדברים אלה יש מקום בסברא, גם אם לעניות דעתי אין הדברים מוכרחים[8].

אך, בהמשך דבריו כתב:

"והשתא הא דאמרינן בתלמודא בכמה דוכתי מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אם פירוש הוי כגון חותך ראש עוף לקטן לשחוק בו קשה אמאי חייב והלא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דמלאכת הריגה היתה במלאכת המשכן לצורך עורות אלים מאדמים... אבל לדעת רבי יהודה דלא חשיב מלאכה צריכה לגופה אלא כשעושה אותה לצורך מעין מלאכה שהיה במשכן אם כן אמאי חותך ראש עוף לשחוק בו חייב. ויראה לי לדעת רבי יהודה הכי הוא קושטא דמלתא דחותך ראש עוף לשחוק בו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור לרבי שמעון כיון דלא הוי מלאכת השחיטה וההריגה מעין הצורך שהיה במשכן כגון לצורך העורות ודכותיה בשוחט לאכול הבשר אבל חותך ראש עוף לצורך שחוק לא מלאכה צריכה לגופה היא דהרי אם היה מוצא ראש חתוך או חתיכת עץ לתת לקטן לשחק בו לא היה חותך ראש עוף זה וצורך שחוק לאו צורך הוא מעין מלאכות שהיו צריכות במשכן הלכך לדעת רבי יהודה יראה לי דחותך ראש עוף לשחוק בו הוא פטור לרבי שמעון משום מלאכה שאינה צריכה"  (כפות תמרים שם)

לעניות דעתי, דברים אלו מוקשים ביותר. מלאכת חובל, כאמור, היא בנטילת החיות, והוא המדד האם זו מלאכה לצורך או לא. כפי שביארנו, אם צריך לדם היא מלאכה הצריכה לגופה גם אם אינו צריך לאכול את הדם. הצורך בעורות או בבשר אינו אלא ביטוי לשאלה האם יש לו צורך בנטילת החיות.

זהו, מסתבר, הטעם של רבינו תם הסובר שהבועל בשבת צריך את הדם כדי שלא יתלכלך בבעילה הבאה (עיין תוספות כתובות שם). כיוון שאינו צריך את נטילת החיות אלא רק שלא יתלכלך, זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

פשוט שאם נקבל את העיקרון של צד לשחוק שאינו נחשב מלאכה הצריכה לגופה, אין לקבל זאת כלל בעניין חובל. גם ההורג בעל חיים כדי לשחק בו הרי הוא רוצה בנטילת החיות, וזוהי מלאכה הצריכה לגופה.

 

ד. מלאכת המשכן ומלאכת מחשבת

שיטת התוספות, כפי שהוצגה עד כה, מנתקת את דין מלאכה שאינה צריכה לגופה מגדרי מלאכת מחשבת. על כן, קיבלנו הגדרה הקובעת את מלאכה שאינה צריכה לגופה כמלאכה הנעשית לצורך שונה מן הצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן. אולם, כפי שהוזכר בשיעור הראשון, מהסוגיה בחגיגה (י:), עולה שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא חלק מהלכות מלאכת מחשבת.

לאור זאת, "תקנו" התוספות את הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה באופן שיעלה בקנה אחד עם גדרי מלאכת מחשבת. כך כתב התוספות:

"שאינו צריך לעיקר שורש האיסור כגון הכא שאינו צריך לגומא שהיא המלאכה וכן מוציא מת במטה והרבה דחשיב פרק המצניע (שבת צג:) ולא דמו למלאכת המשכן שהיו צריכים לעיקר המלאכה מכבה משום צורך הפחמין וצידת תחשים וחלזון"   (חגיגה י: תוספות ד"ה מלאכת)

העולה מדבריהם הוא, שכל מלאכה שיש לה באופן אובייקטיבי צורך שהוא עיקר שורש האיסור, אם לא עושים צורך זה יש פגם במלאכת מחשבת. מקרה זה הוא, כמובן, מלאכה שאינה צריכה לגופה. הדמיון למלאכת המשכן מופיע בשיטה זו כרובד נוסף, שבמשכן נעשו המלאכות לצורך עיקר המלאכה. אולם, המשכן הוא לא מה שמגדיר את הצורך, כבהסבר הקודם, אלא הצורך מוגדר לפי עיקר המלאכה בצורה עקרונית, צורך שהתקיים במלאכת המשכן.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] טיעון זה לקוח מדברי הרמב"ן ויידון לפנינו בשיטת הרמב"ן בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

[2] יש לציין, שבעוד שהמיוחס לר"ן רואה פעולה זו כתולדת גוזז, התוספות רואים אותה כחלק ממלאכת מעבד. בנוסף, יתכן והתוספות סוברים שאין כלל גזיזת שיער בעיבוד עורות, ויש שם מליחה ועיבוד שנועדו להחליק את פני העור.

[3] עניין ייפוי הגוף המוזכר בדברי הריב"ש והחידושים המיוחסים לר"ן, אין בו כדי להגדיר מלאכה לשיטת התוספות. עיין עוד להלן בשיטת הרמב"ן, כשנעמוד על מקומו של טיעון זה בשיטתו.

[4] בדעת השולחן ערוך באשר להכרעה העקרונית במחלוקת בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה בין דעת רבי יהודה לדעת רבי שמעון, נעמוד בסוף דיוננו במלאכה שאינה צריכה לגופה. בנידון הספציפי של גזיזת ציפורניים, נראה מדבריו שפוסק שיש בזה איסור תורה (דברי המגן אברהם, המעמידים את דבריו בצריך לציפורניים, הם, כך נראה, דוחק גדול).

[5] עיין שבת עה. ד"ה כי היכי, שבת קו. ד"ה בחובל וכתובות ה: ד"ה דם.

[6] זה לשון התוספות שם:

"פירש ר"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ולפירושו לקמן דקאמר דם חבורי מיחבר אי לדם הוא צריך ואסור אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור ולקמן נפרש הא דפריך ממפיס מורסא לפירושו ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה"   (כתובות ה: ד"ה לדם)

[7] וראה פרי מגדים (סימן שט"ז, אשל אברהם ט"ו).

[8] מסתבר יותר, שכל צורך שיש לאדם בדבר הניצוד נחשב הדבר כמלאכה הצריכה לגופה. כך, מצאנו בש"ס מבעיר וצריך לאפרו, שנחשב צריך לגופה אף על פי שאינו דומה כלל למבעיר שהיה במשכן כדי לבשל עליו סממנים או תבשיל. כך כתב התוספות:

"ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה', הרי שהבערה לאפר והבערה לבישול נחשבות צריכות לגופן"  (שבת קו. ד"ה בחובל)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)