מכירת חמץ

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

                                                       

מכירת החמץ נועדה להתמודד עם שתי בעיות שונות, הנובעות משורש אחד: איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא" מחד, ואיסור ההנאה מחמץ שעבר עליו הפסח מאידך.

הפתרון הפשוט לבעיה הראשונה – איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא" – הוא ביעור החמץ. לעיתים קשה לבער את החמץ, הן מסיבות כלכליות והן מכיוון שהאדם אינו בטוח שהוא ביער את כל החמץ שבביתו, ובמקרים אלו אנו מוכרים את החמץ.

על מנת להתגבר על שתי הבעיות הללו, התפתחה מכירת החמץ עד שהגיעה לצורתה הממוסדת המוכרת לנו כיום.

חמץ של נוכרי

רעיון מכירת החמץ מבוסס על הגמרא בפסחים:

לא יראה לך שאור - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.  (פסחים ה ע"ב).

משמעות הדברים היא שהתורה לא אסרה נוכחות פיזית של חמץ בבית האדם, אלא אסרה רק שיהיה לאדם בפסח חמץ השייך לו. ממשיכה הגמרא:

יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי? תלמוד לומר: 'לא ימצא'.

משמע מהגמרא שמותר ליהודי להחזיק בביתו חמץ השייך לנוכרי, אך אסור לו לקבל על עצמו שמירה על חמץ זה, כך שהחמץ יהיה אצלו בתורת פיקדון. למסקנת הגמרא, אם היהודי קיבל על עצמו אחריות לחמץ של הנכרי, הוא עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא"; ואם הוא לא קיבל על עצמו אחריות לחמץ זה, מותר לו להשאירו בביתו. אם כן, אדם המוכר את החמץ שלו לנוכרי לפני הפסח אינו עובר על איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".

המשנה בדף כח עוסקת אף היא במכירת החמץ לגוי:

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח, מתר בהנאה. ושל ישראל, אסור בהנאה. שנאמר "לא יראה לך שאור".

לדעת רוב הראשונים, חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה, ולא רק בהנאה, ולכן חמץ שנמכר לנוכרי לפני פסח, מותר ליהנות ממנו אחרי פסח.

בגמרא אין אנו מוצאים התייחסות למכירת החמץ ככלי להתמודדות עם איסור "בל ייראה" ו"בל יימצא". ההתייחסות התלמודית למכירת החמץ היא בהקשר אחר לגמרי: הגמרא עוסקת בשומר יהודי שהופקד ברשותו חמץ, ואט-אט מתקרבת שעת איסור החמץ:

מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים והיה חמץ מבצבץ, ויוצא ובא לפני רבי. שעה ראשונה אמר לו המתן, שניה אמר לו המתן, שלישית אמר לו המתן, רביעית אמר לו המתן, חמישית אמר לו צא ומוכרה בשוק.                             (פסחים יג ע"א).

הגמרא בהמשך מסבירה שאותו אדם מכר חמץ זה לנוכרי, כדי שלא יעבור עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא". לכאורה מופיע לפנינו מקור למכירת החמץ, אך אין בגמרא רמז לכך שהאדם שב וקנה את החמץ מהנוכרי אחרי הפסח.

מכירת חמץ נזכרת בגמרא פעם נוספת, בהקשר שונה. המשנה קובעת:

כל שעה שמתר לאכול, מאכיל לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי, ומתר בהנאתו.                   (משנה פסחים ב, א).

 הגמרא מקשה על דברי המשנה "ומוכרו לנכרי":

פשיטא? לאפוקי מהאי תנא דתניא: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם פסח. ובית הלל אומרים: כל שעה שמותר לאכול, מותר למכור.           (פסחים כא ע"א).

לדעת בית שמאי, החיוב לבער את החמץ מתחיל שלושים יום לפני הפסח, ועל כן ניתן למכור את החמץ לנוכרי בזמן זה רק בתנאי שהחמץ לא יהיה קיים בפסח. להלכה, אנו פוסקים כדעת בית הלל, המתירים למכור את החמץ בכל שעה שהחמץ מותר בה בהנאה. מכל מקום, גם בסוגיה זו אין רמז לקנייה החוזרת לאחר הפסח.

מקור הדין

מכירת חמץ על מנת לשוב ולקנותו לאחר הפסח נזכרת במפורש בתוספתא:

ישראל ונכרי שהיו באין בספינה, וחמץ ביד ישראל – הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. (תוספתא פסחים ב, ו).

תוספתא זו זוקקת דיון בשני מישורים שונים: במישור הפרשני של התוספתא\ ובמישור ההלכתי של הדין המוזכר בה. במישור הפרשני נדון כאן בשתי שאלות:

1. התוספתא עוסקת ב"ישראל ונכרי שהיו באין בספינה". האם כוונת התוספתא להגביל את מכירת החמץ למקרה זה בלבד? שמא ניתן למכור חמץ רק במצב שאינו מתוכנן מראש?

קשה לענות על שאלה זו מלשון התוספתא. אכן, יש ראשונים שכתבו במפורש שמכירת החמץ מותרת רק באופן מקרי אך לא באופן ממוסד וקבוע (תלמיד הריטב"א[1] ורב עמרם גאון), אך רוב הראשונים לא הגבילו את המכירה באופן כלשהו. ראשונים רבים ציטטו את התוספתא כלשונה, וקשה להסיק מהם אם מכירת החמץ מוגבלת למקרה המוזכר בתוספתא או שמקרה זה הוא רק דוגמא. הרמב"ם, לדוגמא, פוסק:

ישראל ועכו"ם שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית - הרי זה מוכרו לעכו"ם או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה.           (חמץ ומצה ד, ו).

2. מהי כוונת התוספתא במונח "מתנה גמורה"? מהי 'מתנה שאינה גמורה'? ניתן לענות על שאלה זו בשני אופנים:

א. 'מתנה גמורה' היא מתנה שאין בה דופי משפטי. לפי הסבר זה, התוספתא באה למעט, לדוגמה, מתנה על מנת להחזיר. אנו אמנם פוסקים שמתנה על מנת להחזיר נחשבת מתנה, אך ייתכן שהתוספתא חולקת על כך או שהיא סוברת שמתנה כזו – אף שהיא חלה בדיני ממונות – אינה מפקיעה את איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".

ב. 'מתנה גמורה' היא הקנאה גמורה מבחינת התודעה של המוכר והקונה. על פי הסבר זה, התוספתא באה למעט מקרה שבו המכירה אמנם מתבצעת מבחינה פורמלית, אך שני הצדדים מבינים שהמתנה לא תחול למעשה.

אם נבין כהבנה הראשונה, קל מאוד להתמודד עם דרישת המתנה הגמורה. אם נבין כהבנה השנייה, המצב הוא הרבה יותר מסובך, שהרי כיום המכירה אינה אמיתית לחלוטין.

מה דינו של אדם שמכר את חמצו לנוכרי ב'מכירה לא-גמורה'? ייתכן שדברי התוספתא אמורים רק לכתחילה, אבל אדם שעבר ומכר את חמצו מתוך כוונה לשוב ולקנותו אחרי הפסח, מכרו קיים, החמץ שייך לנוכרי, ולכן אין הוא עובר באיסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא", ומותר לו ליהנות ממנו אחרי הפסח. לחילופין, ייתכן שדברי התוספתא אמורים אפילו בדיעבד, ואם המכירה איננה גמורה, החמץ אסור אחרי הפסח. גם להבנה זו, ייתכן שהאדם לא עבר על "בל ייראה" ו"בל יימצא" (שהרי בסופו של דבר החמץ לא היה ברשותו בפסח), אך אסור לו ליהנות מהחמץ אחרי הפסח[2].

מהן הבעיות במכירת החמץ?

מדוע בכלל שתהא בעיה במכירת החמץ? הדיון בתוקף מכירת החמץ זוקק דיון בשלוש שאלות נפרדות:

1. האם אדם שביצע מכירת חמץ אינו עובר על "בל ייראה" ועל "בל יימצא"?

2. האם מותר לבצע מכירת חמץ, והאם מותר ליהנות מהחמץ אחרי פסח?

3. כיצד מבצעים, הלכה למעשה, את מכירת החמץ?

א. בל ייראה ובל יימצא

לכאורה, כיוון שמכירת החמץ חלה מבחינה משפטית, האדם מסיר מעצמו את הבעלות על החמץ, ולכן הוא אינו עובר על איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא". דיון בגדרי הבעלות הנדרשת על חמץ מצאנו בגמרא:

תנו רבנן: נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו – אין זקוק לבער. הפקידו אצלו – זקוק לבער. יִחד לו בית – אין זקוק לבער, שנאמר 'לא ימצא'.     (פסחים יא ע"א).

הגמרא קובעת במפורש שיהודי, שייחד לחמץ של הנוכרי בית מיוחד, אינו צריך לבערו. רוב הראשונים הבינו שמדובר במקרה שבו היהודי קיבל על עצמו אחריות על החמץ, ובכל זאת, אם ייחד לו בית, אינו עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא". לדבריהם, אם היהודי לא קיבל על עצמו אחריות על החמץ, ברור שלא קיימת בעיה כלל. רש"י חלק על פירוש זה, והסביר שמדובר במקרה בו היהודי לא קיבל על עצמו אחריות על החמץ, אך גם לשיטתו ברור שאם היהודי ייחד לחמץ מקום מיוחד, הוא אינו עובר על איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".

מהי משמעותה של הלכה זו? הבנה אפשרית אחת היא שהלכה זו מגדירה את מעשה העברה: חז"ל קבעו שאדם אינו עובר על "בל ייראה" ועל "בל יימצא", אפילו אם יש חמץ ברשותו, אלא אם כן הוא הבעלים של החמץ. לכן, כאשר החמץ שייך לנוכרי אין עוברים בו על האיסור. לפי הבנה זו, כאשר החמץ שייך לנוכרי, אין כאן מעשה עבירה כלל, שכן אין ליהודי חמץ השייך לו.

הבנה אפשרית שנייה היא שהלכה זו אינה מגדירה את מעשה העברה, אלא מלמדת על דין בחפצא: חמץ של נוכרי לא נאסר באיסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא". לפי הבנה זו, האדם עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא" בכל חמץ המצוי ברשותו, אפילו אם הוא אינו הבעלים שלו, אך חמץ של נוכרי הופקע מאיסורים אלו ואין עוברים בו עליהם.

לפי ההבנה הראשונה, יש מקום לדון האם רק בעלות על החמץ אסורה, או שמא מספיקה גם זיקה אחרת לחמץ. מה יהיה הדין, לדוגמה, אם האדם מחזיק ברשותו חמץ והוא מעוניין בקיומו? מבחינה פורמלית הוא אינו הבעלים על החמץ, אך קיימת זיקה מסוימת ביניהם מעצם העובדה שהוא מעוניין בקיומו.

לא קשה למצוא נפקא-מינות בין שתי ההבנות שהצענו. קיימים כמה מקרים שבהם אדם עובר על "בל ייראה" ועל "בל יימצא" גם בחמץ שאינו שייך לו. המקרה הבולט ביותר הוא שומר – אדם שקיבל על עצמו אחריות על חמץ השייך לנוכרי. לפי ההבנה השנייה, קשה להבין מדוע אדם זה עובר על "בל ייראה" ועל "בל יימצא", שהרי סוף-סוף החמץ שייך לנוכרי ומופקע מאיסורים אלו. לפי הבנה זו, ניאלץ להסביר שהשומר אינו שומר סתם אלא שוכר או שואל, שרשאי להשתמש בחמץ כרצונו, ולכן יש לו בעלות חלקית – 'קניין תשמיש' – על החמץ, והחמץ נחשב (לפחות חלקית) לחמץ של ישראל. לעומת זאת, לפי ההבנה הראשונה נוכל להבין גם שהשומר הוא שומר חינם או שומר שכר (כדעת חלק מהראשונים). אמנם לשומר זה אין כלל בעלות על החמץ, והחמץ נחשב 'חמץ של נוכרי', אך ללא ספק היהודי רוצה בקיומו, שהרי הוא קיבל עליו אחריות. מכאן, שקיימת זיקת-בעלות מסוימת בין היהודי לחמץ ('רוצה בקיומו'), ולכן לפי ההבנה הראשונה האדם עשוי לעבור על "בל ייראה" ועל "בל יימצא".

מקרה נוסף שבו אדם עובר על איסורי החמץ בחמץ שאינו שייך לו מובא ברמב"ם, והוא מרחיק לכת עוד מעבר לקבלת אחריות גרידא. הגמרא מספרת על בני מחוזא:

כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו [=בערו את החמץ של גייסות המלך מבתיכם], כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד [=כיוון שאם ייגנב או ייאבד], ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי [=ברשותכם היה קיים ויחייבו אתכם לשלם] – כדילכון דמי [=כשלכם נחשב] ואסור.            (פסחים ה ע"ב).

מה היה המקרה במחוזא? רוב הראשונים הבינו שאנשי מחוזא קיבלו אחריות על החמץ הזה, ולכן היו צריכים לבער אותו מבתיהם. הרמב"ם פוסק:

עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל – אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, אע"פ שלא קבל אחריות, הרי זה חייב לבערו, שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו.                    (חמץ ומצה ד, ד).

כיוון שיש לאדם אחריות על החמץ (אפילו אם לא קיבל על עצמו אחריות זו) – יש לו עניין בקיום החמץ, ולכן הוא חייב לבערו. מקרה דומה מובא בירושלמי:

"לא יראה לך" אית תניי תני: 'לך אין אתה רואה, רואה את בפלטייא [=רחוב]'. אית תניי תני: 'אפילו בפלטייא'.... מאן דאמר 'לך אין את רואה, רואה את בפלטיא' – בשהבקירו [=שהפקירו] קודם לביעורו. מאן דאמר 'אפילו בפלטייא' – בשהבקירו לאחר ביעורו...                                                     (ירושלמי פסחים ב, ב).

לא ברור מהירושלמי האם אדם, שהפקיר את חמצו אחרי שביער אותו אך לפני סוף זמן הביעור, עובר על איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא". מכל מקום, עולה ממנו שאדם יכול לעבור על איסורים אלו אפילו בחמץ שהופקר, כיוון שנותרה לו זיקה מסוימת לחמץ. בהמשך הירושלמי הדבר מופיע במפורש:

הבקיר חמצו בג' עשר לאחר הפסח – מהו? ר' יוחנן אמר אסור, רשב"ל אמר מותר.

הירושלמי מסביר שדעת ר' יוחנן, שאדם עובר על "בל ייראה" ו"בל יימצא" גם בחמץ שהופקר, עשויה לנבוע מעמדתו בדיני הפקר או מחשש להערמה[3].

אם אכן ניתן לעבור על איסורי החמץ גם בחמץ שיש לאדם זיקה מסוימת אליו, ולא רק בחמץ השייך לו באופן מלא, מתעורר קושי במכירת החמץ שאנו נוהגים בה: האם נותרת לאדם זיקה לחמץ שהוא מוכר לנוכרי? אם כך הדבר, הרי שהוא עובר על "בל ייראה" ועל "בל יימצא".

בעיה נוספת במכירת החמץ עולה מהמשנה:

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח – מותר בהנאה. וישראל שהלוה את נכרי על חמצו אחר הפסח – אסור בהנאה.                                       (פסחים ל ע"ב).

אם גוי הלווה כסף ליהודי, והיהודי נתן לו חמץ כמשכון, מותר ליהנות מהמשכון אחרי הפסח. מדוע כך הדבר, והלא המשכון הוא רכושו של הלווה ושייך לו? הגמרא דנה בשאלה זו, והרמב"ם פוסק:

ישראל שהרהין חמצו אצל העכו"ם, אם אמר לו 'אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה' מעכשיו – הרי זה ברשות העכו"ם, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח. והוא שיהיה אותו זמן שקבע לו קודם הפסח. ואם לא אמר לו 'קנה מעכשיו' – נמא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל העכו"ם, ואסור בהנייה לאחר הפסח.            (חמץ ומצה ד, ה).

מדוע דורש הרמב"ם שזמן הפירעון יהיה לפני פסח? הלא היהודי אמר לגוי 'קנה מעכשיו', ואפילו אם זמן הפירעון הוא אחרי הפסח, הקניין נעשה לפני הפסח?! הראב"ד אכן חולק ואומר:

לא נהיר ולא צהיר, אלא אפילו לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח – אינו עובר עליו. ואם הגיע זמנו קודם הפסח – אפילו לא אמר 'מעכשיו' קנאו, שאין דין אסמכתא לעכו"ם.

כנראה שלדעת הרמב"ם, אם פסח מגיע והאדם אינו יודע בוודאות למי שייך החמץ, די בכך כדי ליצור זיקת בעלות בינו לבין החמץ, לפחות ברמה של 'רוצה בקיומו'. במילים אחרות, גם קשר מותנה מהווה עבירה על "בל ייראה" ו"בל יימצא". בדומה לכך, גם תוקף מכירת החמץ בימינו תלוי בהתפתחויות של אחרי הפסח, והאדם מצוי בפסח במצב של חוסר-ודאות לגבי הבעלות על חמצו.

ב. האם מותר להערים על איסור חמץ?

שאלת ההערמה עולה בתחומים הלכתיים שונים. קיימים איסורים שהמשנה או הגמרא מורים במפורש כיצד להערים עליהם, וקיימים איסורים אחרים שההערמה עליהם בעייתית – הן מבחינה הלכתית והן מבחינה השקפתית.

אם נניח שהערמה מותרת במקום שקיים צורך לגיטימי כלשהו, אזי יש לשקול האם הפסד כלכלי הִנו צורך לגיטימי, המתיר הערמה על איסור חמץ שעבר עליו הפסח. בעל ה"תבואות שור" סובר שאכן כך הדבר, והוא מביא ראיה מהגמרא בשבת:

אמר להו: הערמה קאמרת? הערמה בדרבנן היא, וצורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחילה.         (שבת קלט ע"ב).

רש"י שם מסביר:

הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא הוא, אלא באיסורא דרבנן, דאי נמי עביד ממש בלא הערמה, אדרבנן הוא דעבר. הלכך, כיון דצורבא מרבנן הוא, לא אחמירו עליה, דהוא לא אתי למעבד לכתחילה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל.

מדברי רש"י עולות שתי נקודות שיש לבחון לפני שמתירים הערמה: זהות המערים (תלמיד חכם או אדם רגיל), ותוקף הדין שמערימים עליו (מדאורייתא או מדרבנן). הראבי"ה כתב שרק לתלמיד חכם מותר להערים, אך בעל ה"תבואות שור" חלק עליו ופסק שההערמה מותרת לכל אדם, אך על איסורים מדרבנן בלבד.

לפי הקריטריון של ה"תבואות שור", ניתן למכור רק חמץ נוקשה או חמץ אחר שאסור רק מדרבנן, אך אי-אפשר למכור חמץ גמור האסור מדאורייתא. דרך לעקוף הגבלה זו היא לבטל את החמץ: לאחר הביטול, האיסור הופך להיות איסור דרבנן בלבד, וממילא ניתן להערים עליו ולמכור את החמץ גם לדעת ה"תבואות שור".

השילוב בין הביטול לבין המכירה מעורר בעיה נוספת: לאחר שהאדם מכר את חמצו לגוי, כיצד הוא יכול לבטלו? אם הביטול הוא חסר תוקף, חזרנו לכך שהאיסור הוא דאורייתא, ואסור להערים עליו!

ייתכן שניתן להתמודד עם בעיה זו, שהרי כוונת ה"תבואות שור" היא שאסור להערים במקום שללא ההערמה האיסור יהיה דאורייתא. במקרה שלנו, אם האדם לא ימכור את חמצו לנוכרי, הוא יבטלנו בלבו, ויעבור רק על איסור דרבנן. לכן, נראה שהערמה זו נחשבת הערמה על איסור דרבנן, ולא הערמה על איסור דאורייתא.

אמנם, נקודה זו תלויה בשאלה נוספת: האם ביטול חמץ מועיל בחמץ ידוע. בשאלה זו קיים דיון בראשונים, והיא תלויה במחלוקת גרסאות ברמב"ם. הגרסה לפנינו היא:

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר, וכדבר שאין בו צורך כלל.                    (חמץ ומצה ב, ב(.

ה"כסף משנה" מצטט גרסה שונה, שהדין העולה ממנה שונה:

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו, ושאינו ידוע – יבטלו בלבו, וישים אותו כעפר וכו'.

אם זוהי הגרסה, אזי ביטול אינו מועיל לחמץ ידוע, ושוב חזרנו לכך שהאיסור הוא דאורייתא ואסור להערים עליו.

ג. תוקף המכירה עצמה

כיצד מתבצעת מכירת החמץ? שאלה זו היא בעיקרה שאלה השייכת לעולם הקניינים. כאשר ניתן להעביר ממש את החמץ מיד ליד, כמובן שאין בעיה כלל. הבעיה מתעוררת במציאות של ימינו, כאשר העברת החמץ בפועל היא בלתי-אפשרית. כיצד, אם כן, ניתן לבצע את המכירה?

למעשה, ניתן לפרוט את בעיית המכירה לשתי בעיות שונות: ראשית, כיצד ניתן להקנות את החמץ לנוכרי; ושנית, כיצד ניתן להקנות את החמץ לנוכרי ע"י שליח. תיאורטית, ניתן היה להימנע מהבעיה השנייה: למכור את החמץ לרב, והוא ימכור אותו לנוכרי. למעשה, הרבנים אינם מעוניינים בפתרון כזה, שמא תיווצר בעיה במכירה והם יעברו על איסורי החמץ של כל הקהילה. הרבנים מעדיפים להיות שליחים למכירה לנוכרי, ולא לקנות את החמץ בעצמם ולמכור אותו לנוכרי.

בדרך כלל, קיימים מספר קניינים המועילים במיטלטלין: קניין כסף, קניין חליפין, קניין אגב וסיתומתא – קניין המקובל בין סוחרים.

קניין כסף – הגמרא בבבא מציעא (מח ע"ב) מביאה מחלוקת האם מעות קונות מיטלטלין או לא. הגמרא בבכורות מציינת שמחלוקת זו הִנה רק לגבי מכירה מיהודי ליהודי, אך מכירה לנוכרי – דינה הפוך ממכירה לישראל: אם מעות קונות בישראל, הן אינן קונות בגוי, ואם מעות אינן קונות בישראל, הן קונות בגוי. רוב הראשונים פסקו להלכה כרבי יוחנן, שמעות קונות מדאורייתא, ולפיכך קניין מעות אינו מועיל במכירה לנוכרי. רש"י פוסק כריש לקיש, שמעות אינן קונות בישראל, ולדידו הנוכרי יכול לקנות את החמץ בקניין מעות. לרמב"ם שיטה מעניינת בנידון זה: הוא פוסק כרבי יוחנן, אך נראה ממנו שלדעתו מעות קונות גם לגוי.

גם לדעת הראשונים הסבורים שמעות קונות בגוי, כדי לבצע את קניין המעות, הגוי צריך לשלם את כל הכסף. כמובן, אין זה מציאותי שהגוי ישלם לרב הראשי תשלום מלא עבור החמץ של כל המדינה. הפתרון לבעיה זו הוא זקיפה במלווה: הגוי משלם תשלום חלקי בלבד, ואת שאר חובו הופכים לחוב ממוני רגיל – כאילו הרב הלווה לו את שארית חובו. כך, הגוי פורע את מלוא חובו, אך מקבל עליו חוב נוסף. נציין שהיו שערערו על פתרון זה, וטענו שזקיפה במלווה אינה מועילה תמיד. כמו כן, כפי שראינו, לדעת רוב הראשונים קניין מעות כלל אינו מועיל במכירה לנוכרי.

קניין חליפין – לא ברור האם קניין חליפין מועיל בגוי. רבנו תם בתוספות בקידושין בדף ג סובר שהוא מועיל, אך יש ראשונים שחלקו על כך.

קניין אגב – ניתן למכור מיטלטלין אגב קרקע, או אפילו למכור מיטלטלין אגב השכרת קרקע. פתרון זה כרוך בשתי בעיות:

1. כיצד מקנים את הקרקע? מהתוספות עולה שלא ניתן להקנות את הקרקע בשטר, וכבר עמדנו על הבעיה הכרוכה בקניין כסף.

2. תוספות סוברים, בניגוד לרוב הראשונים, שקניין אגב מועיל רק מדרבנן. לשיטתם, ההסתמכות על קניין כזה כדי להפקיע את איסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא" מדאורייתא היא בעייתית.

 

 

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ו

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

 

*   סיכום שיעור כללי שהועבר בישיבה בשנת תשמ"ג. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

[1]   נדפס בסוף חידושי הריטב"א על פסחים.

[2]  בבה"ג מופיעה גרסה שונה לתוספתא – במקום "ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה", מופיע בה "ובלבד שלא יערים". יש גם גרסה שמופיעות בה שתי ההגבלות – 'מתנה גמורה' ואיסור הערמה. לפי ההבנה השנייה למעלה, משמעות "מתנה גמורה" זהה לאיסור ההערמה.

[3]   הרמב"ן בתחילת פסחים מצטט את הירושלמי, וכותב שיש לו ספק האם הפקר יכול להועיל לאיסורי "בל ייראה" ו"בל יימצא".