מכבה | 1 | גדרי מבעיר

מלאכת מכבה – ההיפך ממבעיר?

ברשימת המלאכות מצינו צמדים רבים: תופר וקורע, קושר ומתיר[1], בונה וסותר, כותב ומוחק. בכל הצמדים הללו, מלאכה אחת היא ההיפך של חברתה. מלאכה אחת היא מלאכת בניין ויצירה וחברתה היא מלאכת סתירה.

כבר דנו, באופן כללי, בשאלה האם צריך להתכוון בפעולות המקלקלות על מנת לתקן, או דווקא על מנת לעשות את פעולת התיקון המתאימה בכל אחת מהן. לדוגמא, האם צריך קורע על מנת לתקן או קורע על מנת לתפור. בנוסף, דנו בכל אחת מהן בפרט, בגדרה המדויק של המלאכה.

עתה, בבואנו לעסוק במלאכת מכבה, עלינו לדון בשאלה האם גם מלאכת מכבה היא ההיפך ממבעיר, דהיינו שהיא מלאכת סתירה במהותה, או שמא יש לה גדר שונה.

 

במשנה נאמר:

"המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שיישן פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב. רבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם"  (שבת כט:)

תנא קמא אינו מחלק בין מקרה שהאדם מכבה את הנר מפני שחס על השמן, לבין מקרה שהוא מכבה את הנר מפני שחס על הפתילה. לשיטתו, כך נראה, יש לחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועל כן מחייב אף על פי שאינו צריך את הכיבוי. אולם, דעת רבי יוסי, המחלק בין מקרה שמכבה מפני שחס על השמן לבין מקרה שחס על הפתילה, זוקק עיון.

הגמרא הציעה שני הסברים בשיטתו, אחת לפיה סבור כרבי יהודה ואחת לפיה סבור כרבי שמעון:

"אמר עולא לעולם כרבי יהודה סבירא ליה, וקסבר רבי יוסי סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר... ורבי יוחנן אמר לעולם כרבי שמעון סבירא ליה, ומאי שנא פתילה? כדאמר רב המנונא ואיתימא רב אדא בר אהבה הכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבההיא אפילו רבי שמעון מודי דקא מתקן מנא"  (שבת לא:)

לדעת עולא, רבי יוסי סבר כרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא, שכיוון שכיבוי הוא מלאכת קלקול מצד עצמו, כי יש בו ביטול האש, לכן צריך שהכיבוי יהיה על מנת להבעיר. כיבוי על מנת להבעיר, לדעת רבי יוסי, שייך רק בפתילה, כיוון שרק במכבה שחס על הפתילה זהו סותר על מנת לבנות במקומו[2].

לדעת רבי יוחנן, רבי יוסי סובר כרבי שמעון, הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. להבנתו, כיבוי הצריך לגופו הוא זה המתקן את הפתילה להדלקה הבאה. אולם, פתילה שכיבוה כבר בעבר והיא דולקת עכשיו, אין כיבוייה החדש נחשב צריך לגופה. הכיבוי הנוכחי נעשה כדי לחוס עליה, ואף שזהו תיקון, שהרי מתכוון להבעיר במקומו[3], עצם הכיבוי אינו צריך לגופו[4].

 

פירוש הסוגיה כפי שהצגנו, הוא על פי דברי רש"י ותוספות. מדבריהם עולה שאין מחלוקת מהותית בין עולא לרבי יוחנן, ושניהם מודים שמלאכת כיבוי היא מלאכת קלקול האש הקיימת. לפיכך, אפילו לשיטת רבי יהודהאין לחייב אלא בפתילה, מפני שבזה יש בו סותר על מנת לבנות במקומו, על מנת להבעיר את הפתילה. לדעת רבי שמעון, אין לחייב אלא כשהמלאכה צריכה לגופה, באופן שמכין ורוצה בכיבוי זה כדי להכשיר את הפתילה המפוחמת להדלקה הבאה.

לאור זאת, יש לשוב ולעיין בדעת תנא קמא במשנה, המחייב גם בחס על הנר ועל השמן.

ניתן להבין, שגם תנא קמא סבור שמכבה הוא מלאכת קלקול האש אלא, שלרבי יהודה, שכמותו סבור תנא קמא, יש לחייב בכל מקרה שעושה על מנת לתקן, אפילו אינו מתקן במקומו דווקא.

במקביל ניתן להציע, שתנא קמא חולק על כל העיקרון שרואה את כיבוי כמלאכת קלקול. לשיטה זו, כך נראה, כיבוי אינו קלקול כיוון שבביטול האש יש גם תיקון של הפסקת כילוי השמן. אלא, הבעייתיות במלאכת כיבוי היא שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה: המלאכה היא באש, והתיקון הוא בנר (הכלי שבו מדליקים) או בשמן.

אם נפרש את תנא קמא בדרך השנייה, נוכל לפרש גם את דברי רבי יוחנן בדרך זו. גם רבי יוחנן מודה שאין קלקול בעצם מלאכת הכיבוי, וכל הדיון הוא רק בשאלת מלאכה הצריכה לגופה. לדעת רבי יוסי, הסבור כרבי שמעון, רק בחס על הפתילה הוא צריך את עצם הכיבוי, שכן הוא עושה אותה פחם ומכין אותה להיות ראויה להדלקה הבאה. כל כיבוי אחר אינו צריך לגופו, שהרי נוח לו אם לא הובער מעולם.

נראה, שניתן לדייק דבר זה מלשון רש"י:

"דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי, וכיבויעצמו אינו צריך לו, דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה, הואיל וחס עליה, כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה"  (רש"י שם ד"ה דחס)

 

הרמב"ן, חולק על טיעונו של רש"י. לדעת הרמב"ן, ההבדל בין חס על השמן והנר לבין חס על הפתילה הוא בשאלה האם יש הנאה חיובית מהמלאכה. בכל מקרה שהאדם מפיק הנאה חיובית מן המלאכה היא נחשבת צריכה לגופה, ואילו במקרה שהוא רק מונע נזק זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

בחס על השמן והפתילה האדם רק מונע את כילויים של השמן והנר, מניעת נזק שאינה צריכה לגופה, אך בחס על הפתילה שעושה אותה פחם, יש הנאה מעצם הכיבוי וחייב.

כך כותב הרמב"ן:

"פירוש מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון מוציא את המת אפילו לקברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו, וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה, וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאינה צריכה לגופה חוץ מפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה והכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין, אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא (שבת עה.) אף על פי שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מכל מקום צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה, וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה"   (רמב"ן שבת צד:)

 

לדעת התוספות (לא: ד"ה וסותר) והמאירי, מלאכת כיבוי היא מלאכת קלקול. ממילא, כדי לחייב בה לשיטת רבי שמעון, צריך להתגבר על שני מכשולים: בעיית מקלקל ובעיית צריכה לגופה. עולא פתר את בעיית מקלקל ורבי יוחנן פתר בעיית צריכה לגופה.

אולם, בשיטת רבי יהודה מצינו הבדל בין דברי התוספות לדברי המאירי. לשיטת התוספות, הכול מודים שצריך שיהיה סותר על מנת לבנות במקומו דווקא. לעומתו, המאירי כתב שלרבי יהודה מתחייב בכל כיבוי אם חס על הנר או בשביל החולה שיישן. לשיטתו, לרבי יהודה אין כלל את בעיית מקלקל אם מתקן באופן כלשהו, כגון אצל החולה או אצל הנר והשמן. כמו כן, נראה מדבריו שמכריע כרבי יוחנן נגד עולא.

לשיטת המאירי, אם כן, תנא קמא סובר כרבי יהודה המחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובנוסף לא מתייחס לכך כמקלקל כי מתקן בדבר אחר (וכאמור, אין צורך בסותר על מנת לבנות במקומו). דעת רבי יוסי היא כרבי שמעון, הדורש מלאכה הצריכה לגופה. לפיכך, אין לחייב אלא בפתילה שצריך לפחם שלה כדי להקל בהדלקתה בעתיד.

כך כותב המאירי:

"ותדע שעיקר מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במלאכה שאין צריכה לגופה היא אף בדבר שהוא מקלקל כל שיש צד תקון בקלקולו, שרבי יהודה מחייב אפילו לא היה תקונו אלא להרחיק נזק או צער או הפסד או קיום מצוה כגון קריעה על מתו, ורבי שמעון פוטר בכל אלו ואין קלקול אצלו לחייב אלא כשהוא תחלת תקון, כגון מוחק במקום שהיה בו טעות על מנת להגיהו וסותר כותל רעוע לבנותו שכל אלו ודומיהם תחלת התיקון וצורך גופה היא אף על פי שלא היה רוצה שיצטרך לכך, אבל מכבה את הנר מפני גוים או לסטים וחולה אין בזה צורך גוף כלל שאין התקון בגוף הקלקול שאין כיבוי הנר מסיר החולי או הנזק בידים אלא שגורם כן לפעמים ומתוך כך פטור אלא שאסור"   (בית הבחירה למאירי כט:)

מדברי המאירי, הרואה את הכיבוי כמלאכת קלקול, ניתן לדייק שהדבר החשוב לשיטתו הוא שתהיה מגמת תיקון באופן כלשהו. לדבריו, אין צורך שיכבה על מנת להבעיר דווקא, אלא כל מקרה שבו מכבה ויש צד תיקון בכיבויו חייב, כגון בשביל החולה שיישן[5].

התוספות, כאמור, מבינים שרבי יוחנן דורש שיהיה סותר על מנת לבנות במקומו, וכן בכיבוי שיהיה דווקא על מנת להבעיר. ממילא, לשיטתם גם רבי יהודה אינו מחייב אלא בחס על הפתילה, שרוצה להדליק בה בעתיד. רבי שמעון דורש יותר, ולדבריו צריך שהפתילה תיעשה פחם ותבער טוב יותר.

 

הרמב"ן, כך נראה, מציג דרך אחרת בקריאת הסוגיה. לעניות דעתי, הרמב"ן מבין שרבי יוחנן חולק על עולא וסבור שאין לראות כיבוי כמלאכת מקלקל. לפי דעתו, מלאכת כיבוי אינה מלאכת קלקול, משום שלמרות שמפסיד את האש הוא מפסיק את כילוי החומר.

לפי זה, הדיון במלאכה זו הוא רק בשאלה של גדרי מלאכה הצריכה לגופה. לדעת הרמב"ן, הכול תלוי בשאלה האם יש במלאכה מניעת נזק או השגת הנאה חיובית במעשה המלאכה.

 

ב. השלכות מחלוקת הראשונים – גדרי מבעיר ומכבה

אם כן, נחלקו הראשונים בשאלה האם מלאכת מכבה היא מלאכת קלקול כמלאכות קורע והסותר, או שהיא מלאכה רגילה שאין בה קלקול מצד עצמה. נראה, שמחלוקת זו תלויה בהבנתנו את גדרי מבעיר, ובתוך כך את גדרי מכבה.

כפי שראינו בשיעורים הקודמים, ישנן תפיסות שונות בגדרי מלאכת מבעיר. יש הסוברים שמלאכת מבעיר היא יצירת האש, יש המסבירים שמדובר בבעירת החומר, ויש התולים את עיקר המלאכה במפגש בין האש לבין חומר הבעירה.

לדעת הסוברים שמלאכת מבעיר היא יצירת האש או בעירת החומר, סביר להניח שהכיבוי, ביטולה של האש או הפסקת בעירת החומר[6] היא מעשה קלקול. אולם, אם המלאכה היא המפגש שהאדם יוצר בין האש לבין חומר הבעירה (כפי שפירשנו את דעת הרמב"ן וייתכן אף דעת רש"י), מסתבר שהכיבוי הוא הניתוק ביניהם, דבר שכשלעצמו אינו נחשב קלקול אלא פעולה ניטראלית.

שאלה זו, האם מלאכת מכבה היא מלאכה ההפוכה למלאכת מבעיר או מלאכה עצמאית, יכולה לשפוך אור על אחת מהשאלות היסודיות שנידונו באחרונים בנוגע למלאכת מכבה: מכבה לשיטת רבי יוסי.

כזכור, רבי יוסי סבור שהבערה ללאו יצאה, וממילא מלאכת מבעיר איננה לגמרי מלאכה. השאלה בשיטתו היא, האם מלאכת מכבה היא מלאכה ממש או שגם היא, כמבעיר, איננה מלאכה?

לכאורה, הדבר תלוי במה שראינו: אם כיבוי הוא מלאכה בפני עצמה, שאינה חייבת להיות מבוצעת על מנת להבעיר דווקא, אין מניעה שמלאכת מכבה תחשב כמלאכה. אולם, אם מכבה הוא רק על מנת להבעיר, קשה לומר שהבערה אינה מלאכה וכיבוי הוא מלאכה.

כאמור, האחרונים דנו בשאלה זו. החוות יאיר כתב בצורה פשוטה שלרבי יוסי כמו שהבערה היא בלאו, כך גם כיבוי:

"וצריך עיון למה נחלקו אמוראי ונסתפקו איזה מלאכה היא דעלה אמר איסי[7] שאינו חייב עליה ולא החליטו שהוא מבעיר וסבירא ליה כמאן דאמר דסבירה ליה ללאו יצאה? ויש לומר דאם כן היה גם המכבה פטור והווה ליה תרתי לא אחת"     (חוות יאיר סוף קל"ב)

אולם, דבריו צריך עיון גדול, שלכאורה נשמט ממנו מה שכתבו התוספות ישנים בשבת, ואף הביאו ראיה ממסכת כריתות:

"אף על גב דרבי יוסי אית ליה דהבערה ללאו יצאת, בכיבוי מודה דחייב אף בפני עצמו כדתנן בפרק כלל גדול. ושוב אמר מהר"ם דמהר"א אמר דבפרק ספק אכל בהדיא פוטר רבי יוסי בהבערה ומחייב בכיבוי"[8](תוספות ישנים שבת כט:)

כאמור, עמדה זו, לפיה רבי יוסי מחייב בכיבוי אף על פי שהבערה ללאו יצאה, מסתברת אם נאמר שמכבה אינו מלאכת קלקול הזקוקה להיות לצורך הבערה על מנת לחייב בה. למעשה, גם לשיטות שזו מלאכת קלקול הדברים מסתדרים, בהנחה שצריך מגמת תיקון כלשהו ולאו דווקא מגמת הבערה.

השיטה המחלקת בין הבערה לבין כיבוי בשיטת רבי יוסי נתקלת בקשיים, רק לגישות הסבורות שאין לחייב מכבה אלא על מנת להבעיר. קשה להבין כיצד הבערה עצמה אינה מלאכה, אך מלאכת מכבה, שכל חיובה הוא על מנת להבעיר, היא מלאכה.

יתכן שיש ליישב בדוחק, אם נסבור כדעות לפיהן אפילו לדעה שהבערה ללאו יצאה, הבערה אכן נחשבת מלאכה אלא שחידוש הכתוב הפקיעה מחיוב חטאת. לפי דרך זו, ניתן לומר ש"אין לך בו אלא חידושו" ורק מבעיר הופקע, ולא מכבה.

 

נראה, שנקודה זו יכולה לפרש את סדר המלאכות במשנה. בכל המלאכות המוזכרות במשנה, הסדר הוא מלאכת התיקון ולאחריה מלאכת הקלקול. כך הדבר במלאכות התופר והקורע, הבונה והסותר ועוד. אולם, לגבי מלאכות המבעיר והמכבה, הקדימה המשנה את מלאכת המכבה למלאכת המבעיר, בצורה חריגה ביותר.

התוספות בשבת (עג:) העירו על כך ועוד. המאירי בביאורו למשנה על המלאכות כתב:

"ל"ו המכבה ל"ז המבעיר ונמצאו במשכן באור שתחת דוד הסמנין פעמים שמכבה שלא יקדיחו הסמנין בקדרה ואחר כך מבעירם בכדי הצורך כדי לבשלם ולסיבה זו גם כן אפשר שהזכירו תחלה כבוי ואחר כך הבערה. ויש מפרשים בהקדמת הכיבוי שכן דרך הצורפים מכבין גחלת לעשות ממנה פחם ומבערין אותה"[9] (בית הבחירה למאירי, שבת עג:)

אולם, אם נאמר שמלאכת מכבה אינה מלאכת קלקול של ביטול הבערה, אלא מלאכה בפני עצמה, מובן מדוע מקדימים אותה למלאכת מבעיר. פעולת הכיבוי, איננה הפעולה ההופכית של הבערה.

אם כן, ובוודאי לפי רבי יוסי שהבערה אינה מלאכה, העובדה שהקדימו את מכבה היא משום שזו מלאכה בכל מקרה לפי כל הדעות. רק אחר כך נכתבה מלאכת המבעיר, הנתונה במחלוקת התנאים.