דילוג לתוכן העיקרי

חיוב במצוות מילה | 1

קובץ טקסט

מי חייב במצוַת מילה (חלק א')

בברייתא המובאת בסוגיה במסכת קידושין (כט.) מפורטות חמש מצוות שהאב מחויב לעשות לבנו; אחת מן המצוות המופיעות ברשימה היא המצווה למול את הבן ביום השמיני:

"דתנו רבנן: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים".

סוגיית הגמרא שם מביאה פסוק בפרשת וירא כמקור לכך שהחיוב מוטל על האב (כפי שנראה להלן). מסוגיה זו התפתח דיון שעסק בשאלה כיצד בדיוק מחויב האב במילת בנו; האם הוא רשאי להטיל את המשימה על מוהל, או שמן הראוי שיבצע את המילה בעצמו, ככל יכולתו?

מצוַת הבן או מצוַת האב

בלי קשר לעניין זה, עולה שאלה שנייה ביחס לחובת האב למול את בנו. האם אנו רואים את המצווה כמצווה של האב? או אולי אנו מבינים שהחיוב מוטל בעצם על הבן, אלא שמשום חוסר יכולתו לקיים את המצווה בעצמו - כיוון שהוא רק בן שמונה ימים - מוטלת על כתפי האב החובה לקיים את המצווה בעבור בנו? על פי האפשרות השנייה, האב בעצם אינו מקיים מצווה המוטלת עליו - למול, אלא מצווה המוטלת על הבן - להיות נימול.

בסופו של דבר, כאשר הבן מגיע לגיל שלוש עשרה, מוטלת עליו אחריות אישית למול את עצמו, אם לא נעשה כן עד אז; האין הלכה זו מצביעה על כך שהמצווה היא מצוַת הבן, שאין באפשרותו לקיים את המצווה עד הגיעו לגיל מצוות, ולכן האב מקיים אותה בעבורו לפני תאריך זה? או שמא ניתן לזהות כאן שתי מצוות נפרדות: מצווה עצמאית המוטלת על האב למול את בנו, ומצוַת הבן, אחרי הגיעו לגיל שלוש עשרה, לקיים ברית מילה בעצמו במידה שאביו נמנע מלעשותה עד אז? בחקירה זו נדון בשיעור שלפנינו.

המקור לחובת האב למול את בנו

נתחיל את הדיון בבחינת המקור לחובת האב למול את בנו. כאמור, הבבלי (שם) לומד את החיוב מפסוק בפרשת וירא (בראשית כ"א, ד):

"וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹקִים".

אך קשה להסיק מפסוק זה על מי מוטלת המצווה באופן עקרוני. התלמוד הירושלמי (קידושין פ"א ה"ז), לעומת זאת, לומד את חובת האב מפסוק בספר ויקרא (י"ב, ג):

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ".

אפשר להציע שהלימוד מפסוק זה מצביע על ההבנה שהמצווה מוטלת על האב. הציווי על המילה נמצא באמצע רשימת הקרבנות שהאם מחויבת להקריב אחרי הלידה, המפורטת בתחילת פרשת תזריע; אם המילה נמצאת בתוך רשימת הקרבנות הללו, האין להסיק מכך שהמצווה הבסיסית מוטלת על ההורים?

מקור שלישי לחיוב האב במילה מובא בספר המצוות של הרמב"ם (עשה רט"ו), המצטט פסוק אחר בספר בראשית (י"ז, י):

"זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר".

מהניסוח הזה משתמע שהמילה היא מצוַת האב, והיא משמרת את הברית של האב עם הקב"ה.

אמנם, אף אחד מהפסוקים האלה איננו חד-משמעי ביחס לשאלה שלנו. אף על פי כן, בהחלט יש לבחון אותם לאור העיון שלנו.

לשון המשנה

מקור נוסף שיש לעיין בו הוא הניסוח של המשנה עצמה. המשנה משתמשת בניסוח מתמיה, ואפילו מבלבל, כדי לתאר את מצוַת המילה (ואת שאר ארבע המצוות המפורטות בברייתא):

"כל מצווֹת הבן על האב - אנשים חייבין, ונשים פטורות".

הקריאה הפשוטה והמתבקשת של הביטוי היא שהוא מתייחס למצוות שהבן חייב לעשות אותן לאביו; הגמרא דוחה אפשרות זו ומבהירה שמדובר בהבנה הפוכה - מדובר על חובות שהאב חייב לעשות לבנו:

"מאי כל מצות הבן על האב? אילימא כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא, נשים פטורות?... אמר רב יהודה, הכי קאמר: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו - אנשים חייבין, ונשים פטורות".

מדוע אם כך נקטה המשנה ניסוח עמום כל כך, שיכול להביא להבנה לא נכונה? למעשה, הקטע המקביל במכילתא (ר' מכילתא לפרשת בא, מסכתא דפסחא פרשה יח) הופך את הניסוח ומתייחס למילה כ"מצוַת האב על הבן". הניסוח המקביל - וההגיוני יותר - שנוקטת המכילתא מעצים את השאלה: מדוע המשנה מתארת את המילה כמצוַת הבן על האב? האם המשנה מרמזת על כך שמצוַת המילה (והדומות לה) הן בעצם מצוות המוטלות על הבן, ומבוצעות על ידי האב?

מניין המצוות בברית המילה

בחינה שלישית שיכולה להוסיף לדיון בחקירה היא בדיקה בכמה מצוות נמנית ברית המילה בתוך תרי"ג המצוות. אם אכן אנו סבורים שבברית המילה יש שני חיובים נפרדים, חיוב על האב למול ביום השמיני וחיוב על הבן להימול עם בואו לגיל י"ג, יש לצפות שהמצווה תימנה בכפל ברשימת תרי"ג המצוות. אך באף אחד מספרי המצוות של הראשונים אין חלוקה בין שתי מצוות נפרדות בברית המילה (למרות שיש המחלקים בין המצווה למול בנים לבין המצווה למול עבדים). האם הדבר מצביע על כך שיש רק מצווה אחת, המוטלת על הבן ומבוצעת על ידי האב כשליחו? או שמא עדיין ניתן לסבור שקיימות שתי מצוות, אך הן נמנות כאחת מבחינת מניין תרי"ג המצוות? בשאלה זו משתקף עיון נרחב יותר בשאלת שיטת מניית המצוות שנקטו הראשונים בעלי ספרי המצוות.

חובת האב אחרי שהבן הגיע למצוות

עד שלב זה עסקנו בנושאים יותר פורמליים: המקור למצוַת מילה, לשון המשנה ומניין המצוות. ננסה כעת להפנות את תשומת לבנו להשלכות הלכתיות מעשיות של החקירה שלנו. המנחת חינוך (מצווה ב') מעלה את השאלה הבאה:

"ואני מסופק, אם הגדיל [הבן] - שמצוה גם כן עליה רמיא, ומחויב למול עצמו - אם גם כן מצוה על האב, ולא נפקע המצוה מאתו; או דילמא דהמצוה על האב רק בקטנותו, אבל כשהגדיל אין חיוב המצוה על האב, רק עליו".

האם האב נשאר מחויב למול את בנו גם לאחר שהלה הגיע לגיל מצוות, והתחייב למול את עצמו? שאלה זו תלויה באופיו של החיוב הראשוני שהיה מוטל על האב. אם החיוב של האב מנותק מהחיוב המאוחר יותר של הבן, אין סיבה שחיובו של האב יפקע רק משום שבנו הגיע לגיל שבו הוא מחויב למול את עצמו. אך אם האב מחויב לקיים את המצווה עבור הבן המחויב בה, משום שהבן צעיר מכדי לקיים אותה בעצמו, סביר להניח שהאחריות הזו פוקעת מיד כאשר הבן יכול לקיים את המצווה בעצמו.

מה הדין אם אדם אחר מל את הבן ללא רשותו של האב? הגמרא במסכת חולין (פז.) מספרת על קנס שהוטל על אדם שגנב מצווה של אדם אחר. האם במקרה זה המוהל-החוטף ייחשב כמי שגנב את המצווה מהאב, ויחויב בתשלום הקנס? מסתבר, ששאלה זו אף היא תלויה בחקירתנו, אם אנו רואים את המילה כמצוַת האב או כמצווה שהאב מקיים עבור בנו.

מי שותה מהיין בברית המילה

הר"ן בשו"ת שלו (סימן נ"ב) דן בבעיה של ברית מילה בתענית ציבור. מאחר שאף אחד מהנוכחים איננו יכול לשתות מהיין, ברכת הגפן תהיה ברכה לבטלה! העצה היעוצה בתשובה היא לתת לרך הנימול לטעום מן היין, ובכך לפתור את הבעיה:

"מוהל שמל בבית הכנסת ובירך על הכוס 'בורא פרי הגפן'... אם צריך שיטעום המוהל... כדי שלא תהא ברכה לבטלה, או נאמר שטעימת התינוק הנמול פוטרתו?".

(למעשה, על פי השולחן ערוך (יורה דעה, סימן רס"ה סעיף א) המנהג הוא לתת טיפה מהיין בפי התינוק גם כאשר הברית איננה חלה בתענית ציבור.) מצד שני, ייתכן ששתיית היין על ידי התינוק לא תפטור את ברכתו של המברך, בהתחשב בכך שהתינוק לא הגיע לגיל חינוך. בשלב מסוים, השואל הציע שבגלל שברית המילה היא מצווה של התינוק, שתיית היין שלו תועיל על אף גילו הצעיר. תשובת הר"ן לטענה זו:

"ואין לספק ולומר, דתינוק זה כיון שהגיע לחיוב מצוה זו הרי הוא כקטן שהגיע לחינוך, שהרי הדבר ברור שאין החיוב מצד התינוק באותו קטן, אלא אבוה או בי דינא הוא דמחייבי למימהליה".

גם הניסוח וגם התוכן של תשובת הר"ן מצביעים על כך שלדעתו לחובת האב למול את בנו יש אופי עצמאי. התשב"ץ (שו"ת התשב"ץ, חלק ג' סימן ס"ה) חולק, ומשתמע מדבריו שלדעתו שתיית הרך הנימול אכן פוטרת את המברך, מאחר שהמצווה באמת מוטלת על התינוק ואביו רק מקיים אותה בעבורו:

"דבברכת המילה אפשר לומר זה הטעם, שכיון שהברכה נעשית בשביל המצוה שנעשית בגופו - שהיה מספיק להטעימו".

בן שאינו מחויב במצוות

בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רס"ג סעיף ה) מובאת הלכה ביחס לילד אשר נפטר לפני ברית המילה, רח"ל. האור זרוע (חלק ב', הלכות מילה סימן ק"ד) מצטט את דעתו של רב האי גאון, שמילה במצב כזה היא רק מנהג, אך היא חסרת משמעות הלכתית, משום שהתינוק אינו יכול להיכנס בברית, שהיא החלק המרכזי של מצוַת המילה:

"וכן אורי רב היי גאון, מהאי קרא 'וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר' (בראשית י"ז, ט), כל שישנו בשמירה ישנו בברית, יצאו מתים שאינם בשמירה; הלכך לא מחתכינן".

אך אם אנו מבינים שהמילה היא חובה המוטלת על האב כלפי בנו, מדוע נבטל את התוקף ההלכתי של ברית כזו, רק משום שהבן אינו יכול לבוא בברית? בודאי יש סיבות אחרות שבגללן ברית כזו היא רק מנהג ולא הלכה, אך אי-יכולתו של התינוק לקיים את המצווה איננה גורם משמעותי בהקשר זה.

דיונים מקבילים עולים בספרי האחרונים ביחס לברית מילה לתינוקות מוגבלים בשכלם, או עיוורים ל"ע. במקרים האלה, התינוק פטור מן המצוות, ולכן לפי ההבנה שהאב הוא רק שליח של בנו - אין חיוב במצווה במצבים אלה וברית המילה יכולה להיעשות רק מצד המנהג.

פטור האם מלמול את בנה

הגמרא במסכת קידושין (כט.) פוטרת את האם מן החובה למול את הבן:

"איהי (= האם) מנלן דלא מיחייבא? דכתיב: 'כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹקִים' (בראשית כ"א, ד), 'אותו' - ולא אותה".

ראשונים רבים מעלים את השאלה מה צורך יש בלימוד מפורש זה; הלא מילה היא מצוַת עשה שהזמן גרמה, ולכן האישה פטורה ממנה באופן כללי. מדוע, אם כך, ביססה הגמרא את פטור האם על לימוד מיוחד מן הפסוקים? תוספות (שם ד"ה אותו) התמודדו עם השאלה על ידי בחינה האם אכן מילה היא מצוַת עשה שהזמן גרמה במובן הרגיל של המונח. הרמב"ן (שם) נקט גישה שונה:

"ואיכא לפרושי, איצטריך; סלקא דעתך אמינא כי פטרי נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא, הני מילי במצוות דבגופייהו כגון תפילין... אבל מצוַת מילה דלאחריני, והיא לא שייכא בה, אימא תיחייב... - קא משמע לן".

אילו לא היה קיים הלימוד המפורש מהפסוק, היינו יכולים לחייב גם את האם (אף על פי שהמילה היא מצוַת עשה שהזמן גרמה), מאחר שהמצווה איננה מוטלת עליה, אלא היא מקיימת אותה עבור הבן. סביר להניח, שהפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן פוטר נשים רק מהמצוות המוטלות עליהן, ולא ממצוות שהן מקיימות עבור אחרים. למשל, האם אישה תהיה פטורה מלחנך את בנה במצוַת ישיבה בסוכה, משום שזו מצוַת עשה שהזמן גרמה? מובן שלא.

אם מילה היא אכן מצוַת הבן, המבוצעת על ידי ההורה לטובת הבן, לא נוכל לפטור את האם על סמך הפטור הכללי ממצוות עשה שהזמן גרמן; לכן מחפשת הגמרא מקור חלופי לפטור.

(עיין גם בשו"ת חתם סופר, יורה דעה סימן רצ"ה, שם הוא כותב במפורש שמצוַת האב נפרדת לגמרי ממצוַת בנו.)

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)