מינוי דיינים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

*

דמותו של משה

נאומיו של משה בחומש דברים מאפשרים לנו לבחון את דמותו של מנהיג דגול זה. אנו זוכים לראות רמטכ"ל ואסטרטג צבאי, שהצליח להביס בסייעתא דשמיא צבאות זרים:

"אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (דברים א', ד).

ובהמשך:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ: וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה: וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בנו בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ: וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד: רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ: מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ"

                                           (דברים ב', לא-לו).

מעבר לכך, מתגלה משה כראש ישיבה ומורה דרך:

"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים א', ה).

אך דומה, שמשה עצמו בוחר להבליט פן אחר ולפתוח בו את מוקד הנאום. האירוע הראשון שמתואר לנו בנאומו של משה הוא דווקא בחירת השופטים:

"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם"

                                             (דברים א', ט-יג).

ההתמקדות בבחירת השופטים כדי לפתוח את חומש דברים, מלמדת אותנו על חשיבות הקמת בתי דין בישראל. בשורות הבאות, ננסה לעמוד על אופי חיוב הקמת בתי הדין, ועל ההשלכות של סקירתנו לימים אלה.

 

למי פונה הציווי?

הפסוקים מביאים לפנינו רשימת קצרה של תכונות הנדרשת מהשופט:

"וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם"   (דברים א', יד-טו).

בחומש שמות אנו מוצאים פרמטרים נוספים שמזכיר יתרו:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת"

                                              (שמות י"ח, כא).

בספרי מובא ביחס לציווי "לא תכירו פנים במשפט":

"לא תכירו פנים במשפט, זה הממונה להושיב דיינים"           (ספרי פרשת דברים י"ז).

לפי הספרי, הציווי "לא תכירו פנים במשפט" מוסב ביחס לממני הדיינים. ההסבר הפשוט ביחס לפסוק מובא בגמרא בסנהדרין, שם הציווי הוא ביחס לדיינים עצמם:

"בין איש ובין אחיו (ובין גרו) אמר רב יהודה: אפילו בין בית לעלייה, ובין גרו – אמר רב יהודה: אפילו בין תנור לכירים"                                                   (סנהדרין ז:).

ומבאר רש"י:

"בין איש ובין אחיו – שנפלה להם בית בירושה, אל תאמר: טול אתה בית ואחיך עליה; ומה בכך, הרי לכל אחד יש לו דירה? אלא העלה אותן בדמים, והשווה חלוקתן על ידי מעות.

"בין גרו – לשון מגור, תשמישי דירה, אל תאמר יטול זה תנור וזה כירה, שהרי תנור עודף על הכירה וצריך להוסיף דמים".

לאמר, הפסוקים "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו: לא תכירו פנים במשפט..." עוסקים בדיינים עצמם, ומחייבים אותם להימנע מהטיית הדין עקב העדפות שונות.

 

בחירת הדיינים

הספרי כאמור חולק, ולפיו הציווי מחייב את הממנים לבחור דיינים מסוימים, וכך מובא בספרי:

"שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, ואיש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי".

הספרי מביא אפשרויות שונות שיכולות לשכנע את הממנה לבחור בדיין מסוים – יופי, גבורה, קרבה משפחתית וחוב ממוני. ביחס לפרמטר "יודע בכל לשון", מסביר הנצי"ב:

"בקי בכל לשון. והרי הוא משכיל בהויות העולם".

מובא כאן סיבה נוספת שיכולה להטות את דעתנו לבחור דיין – "יודע בכל לשון", והנצי"ב מסביר שמדובר על בקיאות והיכרות עם התרבות הכללית. בוחרי הדיינים יכולים לחפש דווקא דיינים שיהיו מעורים בלשונו של הדור, וחשוב להיזהר אף מכך.

ברמב"ם בהלכות סנהדרין מובאים פרמטרים נוספים:

"הלכה א: אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע"ז וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם, ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה, שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס.

"הלכה ו: כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף, וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן".

כאן הפרמטרים מובאים בהרחבה משמעותית, ודווקא הרמב"ם מתייחס לצורך היכרות עם הנושאים שהתחדשו בעולם. כך אפשר להבין את ההיכרות עם ה"איצטגנינות" ו"שידעו ברוב הלשונות" – דייני הסנהדרין חייבים להיות בקיאים "כדי שיהיו יודעים לדון אותם" ו"כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן". אנו רוצים שהדיינים יזדקקו לכמה שפחות גורמים מתווכים כדי להבין את האירוע, ולכן עליהם להיות אנשי אשכולות המכירים את "העולם הגדול".

הרמב"ם מתייחס גם לדיינים אשר אין ברשותם את כל הכישורים הנזכרים. אין צורך להוציא אותם לפנסיה מוקדמת, וניתן למנותם גם לבתי דין מסוג אחר:

"הלכה ז: בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה... ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה ויושיען... שונאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו, אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול.

"הלכה ח: אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו, עושין אותו דיין בעירו, ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול".

בהלכות אלו אנו רואים את הצורך המינימלי לדיין – שבעת הדברים המוזכרים בהלכה ז': "חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב".

 

האחריות הלאומית על מינוי הדיינים

נמצאנו למדים, שמבחינת ממני הדיינים ישנן מכשלות רבות היכולות להפריע ולהסיט את דעתם, והתורה שבה ומזהירה אותם להיזהר מכך. חשוב לזכור את הקפידא הגדולה של התורה על חובת הקמתה, כפי שמצינו על הפסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כ"ז, כו), שנדרשו בירושלמי:

"וכי יש תורה נופלת? ...רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה: למד ולימד, שמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק – הרי זה בכלל 'ארור'" (ירושלמי סוטה פ"ז, ה"ד).

וכך הדברים אמורים ביחס למי שיכול היה להחזיק ולחזק את מעמד התורה, ולא חיזקה, ומרובה מידה טובה ממידת פורענות ביחס למי שיכול היה להחזיק וחיזק, שהרי הוא בכלל "ברוך".

על פניו, אפשר היה לטעון שהביקורת המועלית כאן נוגעת רק לציבורים אחרים, שאלמנט "איש פלוני קרובי" משפיע על שאלת הבחירה. אולם שומה עלינו לדעת, כי ידינו לא נקיות בתחום זה. כבר נשמע בעבר שר מהציבור הדתי-לאומי, שהשתבח בכך שבתקופת כהונתו לא נתמנו דיינים חרדים כלל.

זוהי בדיוק אותה בעיה של מינוי לפי "קרובי", "לשון" וכן הלאה – ואסור לנו להיכנע למצב זה. כציבור, לא ייתכן שנעודד בחירה לפי פתיחות תרבותית או קרבה משפחתית מבלי להתייחס לשאר הפרמטרים המובאים, ומבלי להתנקות ממניעים זרים.

דומה, שהבוז החילוני שרווח במקומות רבים ביחס למוסדות דתיים נובע בדיוק מנקודה זו – הם נתפסים כדרך להשיג "ג'ובים" לקרובים משפחתית, כלכלית או תרבותית, במקום להיות בית דין אמתי שפועל ומקים תורה.

לא סתם בוחר משה לפתוח את נאומו בקושי להתמודד עם מערכת משפטית ובאתגרים שהדבר מציב לפתחנו. כאשר הליך בחירת הדיינים יוצר תהודה שלילית וחילול השם, אנו חייבים לחזור ולהיזכר בדרישות המינימאליות של הרמב"ם ולשאול את עצמנו – עד כמה אנו משתדלים שהמועמדים לתפקיד חשוב ומשמעותי זה יעמדו בהן.

 

 


*     השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת דברים ה'תשע"ג, וסוכמה על ידי בנימין פרנקל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.