מילה בשבת

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מילה בשבת / הרב אהרן ליכטנשטיין*

פתיחה

המשנה במסכת שבת קובעת:

"עושים כל צרכי מילה בשבת". (שבת קכח ע"ב)

בהמשך המשניות נזכר דין זה ביתר פירוט:

"עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ...". (קלג ע"א)

התוספות שם (ד"ה עושין) מעירים שבפעם הראשונה נשנה הדין אגב אורחא, אך עיקר הדיון הוא כאן, בפרק יט. מסברא, היה מקום להציע שהמשניות מדברות על שני היתרים שונים למול בשבת, אם כי נדמה שדברי התוספות פשוטים יותר.

ההיתר למול בשבת נלמד מהפסוקים בתחילת פרשת תזריע:

"אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה". (ויקרא יב א-ו)

כלומר: הדרישה היא שהמילה תיעשה ביום השמיני אף אם הוא חל בשבת. נציין כי התורה שיבצה את מצוות המילה בין ימי טומאתה של האישה לימי טהרתה, ומכאן דייקו בגמרא וכן נפסק להלכה שאם האישה לא נטמאה בשעת הלידה (ניתוח קיסרי), מילתו של הבן אינה דוחה את השבת.

מהו ייחודו של היום השמיני?

על פניו ניתן היה להעלות שתי אפשרויות:

א. החיוב למול מתחיל ביום השמיני, אך מועד זה אינו שונה באופיו מהימים הבאים.

ב. יש חיוב מיוחד למול ביום השמיני דווקא. חיוב מילה לאחר מכן אינה דומה לחיוב המילה ביום השמיני.

נפקא מינה

נראה כי חקירה זו עומדת במרכז מספר סוגיות בהן ניגע להלן.

ראשית, העובדה שמילה בזמנה דוחה את השבת, ומילה שאינה בזמנה אינה דוחה את השבת, מלמדת אותנו על אופיו הייחודי של היום השמיני, השונה באופיו מהימים הבאים.

מחלוקת נוספת מופיעה בגמרא ביבמות עא ע"א לגבי השאלה מה דין תינוק שמלו אותו קודם היום השמיני. האם צריך לשוב ולהטיף דם ברית ביום השמיני, או שמכיוון שבשורה התחתונה אין לו ערלה - ממילא אין צורך למול אותו.

ייתכן ששאלת אופיו של היום השמיני קשורה גם למחלוקת התנאים (ביבמות עא) בנוגע למילה בלילה. כידוע, המצווה למול היא רק ביום, אך לפי אחת הדעות שם מילה שלא בזמנה יכולה להיעשות גם בלילה. אם ננקוט את הגישה הזו, נהיה מוכרחים להניח כי ישנו הבדל מהותי בין קיום המצווה ביום השמיני לקיום המצווה בכל יום אחר: בעוד שביום השמיני יש דינים שונים החלים בקיום המילה, כאשר זו אינה מתבצעת ביום השמיני דינים אלו (כמו החיוב למול ביום) אינם חלים. לדעה השנייה, שגם מילה שלא בזמנה - אין לעשותה בלילה, יש מקום לומר שאין ענין מהותי למול דווקא ביום השמיני, אלא שזה היום הראשון בו ניתן למול, ולכן גם במילה שלא בזמנה חלים פרטי דיני המילה הקיימים במילה בזמנה.

לכאורה, הבנה כזו בלתי אפשרית לאור העובדה שרק מילה בזמנה דוחה את השבת, אך יש מקום לתרץ ולומר שמאחר וניתן היה למול קודם השבת ולא עשו זאת, המילה איננה דוחה את השבת. וזאת על פי הכלל שכל פעולה שניתן לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, וכך גם לגבי מילה שלא בזמנה - ניתן היה לעשותה מערב שבת, וממילא היא אינה דוחה את השבת. הבנה כזו אפשרית מסברא, אם כי יהיה בה משום חידוש בלתי מבוטל.

כמובן, לא יהיה כל הבדל בין מילה בזמנה לבין מילה שלא בזמנה ביחס למעשה המילה, וכל ההבדל בא לידי ביטוי רק בחלות וברמת חיוב המצווה, כפי שיתבאר.

מילה הותרה או דחויה

השאלה הקלאסית בכל דיון לגבי שני גורמים בהלכה המתנגשים ביניהם, ואחד גובר על השני היא האם הגורם המכריע הוא 'דוחה' או 'מתיר'. הדיון הבסיסי בשאלה מעין זו מופיע בגמרא ביומא (ו ע"ב) לגבי קרבן ציבור הבא בטומאה. השאלה הנידונה בגמרא שם היא האם יש צורך לחפש כהנים טהורים שיקריבו את קרבן הציבור הבא בטומאה, או שמא הטומאה הותרה לחלוטין לגבי קרבן הציבור, וממילא יכולים לעסוק בה כהנים טמאים לכתחילה. הגמרא מסייגת מעט את דבריה, ומסבירה שלא ניתן לומר שהטומאה הותרה לחלוטין, ולכולי עלמא אם נמצא לפנינו כהן טהור מאותו בית אב עדיף שהוא זה שיעסוק בקרבן[1]. גם בסוגייתנו עלינו לבחון האם מילה דוחה את השבת או מתירה אותה.

הגמרא בשבת קכח ע"ב קובעת שפיקוח נפש דוחה את השבת, אך:

"כמה דאפשר לשינויי משנינן".

בין מילה לפיקוח נפש

למרבה הפלא, נימה כזו אינה עולה במשנה הראשונה שהזכירה את דיני יולדת בשבת, ואגב כך הזכירה גם את דיני מילה בשבת. כך אנו מוצאים את הדין שאם לא הביאו סכין מערב שבת יש להביא אותו מגולה, ובחידושים המיוחסים לר"ן אף נאמר שאין צורך אפילו בשינוי. הדבר אמור, כמובן, רק במסגרת שיטת רבי אליעזר שסובר שמכשירי מילה דוחים גם הם את השבת, ומותר לכרות עצים ולעשותם פחמים כדי להכין את הסכין למול. הר"ן בחידושיו (שם) מסביר את החילוק בין פיקוח נפש למילה, בכך שהשבת נחשבת כדחויה בפני פיקוח נפש, וכמותרת בפני מצוות מילה.

בדבריו הוא מניח שלוש הנחות אותן עלינו לברר תחילה:

א. כאשר דבר הותר, אין צורך בשינוי, ואילו כשמדובר בדבר הדחוי - כל כמה דאפשר לשינויי משנינן.

ב. פיקוח נפש דוחה את השבת.

ג. מילה הותרה בשבת.

שינוי - בדיחוי בלבד

בנוגע להנחה הראשונה, יש לומר שהר"ן נוקט את ההבנה המרחיבה בסוגיה ביומא, לפיה ישנן פעולות אותן התירה התורה לחלוטין אף ללא 'שינוי'. לפי דבריו, מילה בשבת אינה אירוע חריג שנובע ממפגש אקראי של שתי פעולות שונות, אלא מפגש של שני גורמים שלכתחילה אמורים היו להשתלב זה בזה[2].

פיקוח נפש דוחה שבת

לגבי ההנחה השנייה, ישנו קושי מסוים בדבריו של הר"ן, שהרי פיקוח נפש לכאורה אינו אמור להיות תלוי בשאלת 'הותרה' או 'דחויה'. וזאת מכיוון שמציאות מוגדרת כפיקוח נפש רק במקרה בו ישנה סכנת חיים שלא ניתן להתחמק ממנה בלי לעבור על איסור. אשר על כן, אם יש דרך להציל חיים בלי לחלל שבת - המציאות אינה מוגדרת כפיקוח נפש, וממילא אין מקום לשאלת 'דחויה' או 'הותרה' ששייכת רק במצבים בהם ישנו עימות שאין ניתן לפתור אותו.

מילה הותרה בשבת

את שאלת מעמדה של המילה בשבת, כדוחה או כמתירה ניתן לתלות באחד משני גורמים:

א. ייתכן שהדבר קשור להבנת יכולתם של מכשירי המצווה לדחות את השבת. התוספות בשבת (קלא ע"א ד"ה ושוין) קובעים:

"כל שמצוות נוהגות בשבת, מכשיריה דחו שבת".

כלומר, אם המצווה מותרת בשבת, גם מכשיריה דוחים שבת. הבנה זו נוקטת בגישה ששבת הותרה מפני מצוות מסויימות, ואף מכשירי מצווה זו דוחים את השבת.

ניתן לתלות את דבריו של הר"ן בדרשת הפסוק. הגמרא בדף קלב ע"א מסבירה שלכולי עלמא מודים שהמילה עצמה דוחה את השבת. בדבר מקורה של הלכה זו ישנם ארבע דעות בגמרא:

- זו הלכה למשה מסיני.

- ציביונה של מצוות המילה שנאמר בה "אות, ברית ודורות" דומה לזה של מצוות שבת, ולכן נדחית השבת מפני המילה.

שני לימודים אלו אינם חדים וחד משמעיים, ובמסגרתם יש מקום לומר ששבת דחויה בפני מצוות מילה. בהמשך הסוגיה מביאה הגמרא שני לימודים נוספים מפשט הכתוב:

- "ביום השמיני ימול בשר ערלתו" - ואפילו בשבת.

- "השמיני" - ואפילו בשבת.

העובדה שההלכה נלמדת מפסוק מפורש תסייע לר"ן להגיע לקביעה שמילה הותרה בשבת.

דעות הפוסקים

בשיעורנו הקודם ראינו את פסק המחבר (יורה דעה סימן רסו סעיף יד) שיש להיזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת כדי שלא להרבות באיסור, ויש צורך שהמל הוא זה שיפרע. הרמ"א על אתר חלק על המחבר, והסביר שמילה הותרה בשבת וממילא אין חשש של ריבוי האיסור. הוא אף מנמק את דבריו:

"דהא מילה דחיא שבת כמו עבדה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר, וכן מצאתי בספק התרומה".

כלומר, היתר המילה בשבת דומה להיתר לעבוד במקדש בשבת, וכמו שאין הגבלה על מספר הכהנים שעוסקים בעבודת המקדש בשבת, כך אין הגבלה על מספר המוהלים המתעסקים במילה בשבת.

הגר"א על אתר (אות כה) תמה על דברי הרמ"א, והסביר שאמנם עבודה במקדש הותרה לחלוטין (יומא מו ע"ב), אך מילה רק דוחה את השבת. קביעה זו של הגר"א נלמדת מכך שגם פיקוח נפש רק דוחה את השבת ולא מתירה, וכך הדין גם במילה - שדוחה ולא מתירה. הגר"א מדייק את דבריו מלשון הרמב"ם בתחילת פרק שני מהלכות שבת, שקבע:

"דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות".

ברם, הגרי"ד הסביר שדיוק זה בלשון הרמב"ם איננו הכרחי, ואדרבה, היה מקום לדייק דיוק הפוך מניסוחו של הרמב"ם בהמשך ההלכה:

"כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". (שם ה"ב)

לכאורה, מדובר על ניסוח מרחיק לכת אפילו יותר מ'הותרה'; 'הותרה' פירושו שישנו איסור שמרחף בחלל האוויר, אלא שישנו גורם אחר שמתיר אותו. ייתכן שלשון הרמב"ם כאן נוטה לכיוון של מצב בו אין איסור כלל, מודל דומה לאוכל נפש ביום טוב - כדברי כמה מהראשונים המסבירים שיום טוב מעולם לא נאסר באיסור אוכל נפש, וממילא אין צורך להתיר את האיסור.

אם נבין כך גם לגבי מילה, ייתכן שזהו היסוד לפסק הרמ"א ולכן אין לו בעיה לומר שמילה הותרה בשבת, כפי שגם לגבי פיקוח נפש השבת הותרה. הבנה זו בדברי הרמ"א עולה בקנה אחד עם דבריו בשו"ת הרמ"א (סימן עו), שם הוא קובע באופן חד משמעי שפיקוח נפש בשבת הותר ולא רק דוחה אותה. הרמ"א מודע לדברי הרמב"ם שצוטטו על ידי הגר"א, ואף על פי כן הוא פוסק שפיקוח נפש הותר ולא נדחה[3]. לכאורה, מפשט לשונו של הרמ"א שם עולה שפיקוח נפש נכנס לגדר הקלאסי של 'הותרה', ואם כך אין צורך להגיע לחידושו מרחיק הלכת של הגרי"ד בלשון הרמב"ם.

הגורם המתיר

בין אם נאמר שמילה דוחה את השבת ובין אם נאמר שהיא מתירה אותה לחלוטין, עלינו לברר מהו בדיוק גורם את אותה הדחייה, וכאן ישנן שתי אפשרויות מרכזיות:

אפשרות א - עצם מעשה המילה דוחה את השבת.

אפשרות ב - למעשה המילה אין די כוח לדחות את השבת, אלא שהשלכותיו ותוצאותיו הן שדוחות את השבת.

השלכות המילה

נרחיב מעט את הדיבור בנוגע לאפשרות השנייה. ישנן פעולות (הן באיסורין, הן במצוות עשה) שמתמצות במעשה שמתבצע, בלי קשר להשלכותיו. לדוגמא ניתן להביא את דיני הרוצח. לכאורה, ניתן היה לומר שכל פעולה שגרמה בסופו של דבר למותו של אדם נחשבת לרצח. כמובן, אין זו ההלכה, משום שהחיוב אינו על התוצאה אלא על מעשה הרצח, שאמור לענות על קריטריונים מסויימים (כוונה, וכדומה). במקביל לכך ישנן פעולות שבהן ההתמקדות היא דווקא על התוצאה, שאם היא הושגה ניתן להתעלם לחלוטין מהמעשה עצמו. השאלה אותה עלינו לברר היא לאיזו משתי הקבוצות משתייכת מצוות המילה.

המשנה בדף קלג ע"ב עוסקת בסוגיית ציצין שאינם מעכבים את המילה. המשנה קובעת שכל עוד עסוק המוהל במצוות המילה הוא יכול לחזור בשבת בין על ציצין המעכבין ובין על ציצין שאינם מעכבין, אך אם פרש ממעשה המילה - אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים, שהסרתם נתפשת בגמרא כהידור מצווה בלבד. בגמרא לא ברור מהו פשרה של אותה חזרה, ומצינו בכך שני פירושים מרכזיים בראשונים:

פירוש א - רש"י סבור שמדובר על מילה בשבת, ולכן אם פרש אסור לו לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה, משום שאין לחלל את השבת על הידור מצווה בלבד.

פירוש ב - בעל העיטור הניח בפשטות שכל חיתוך וחיתוך הוא איסור בפני עצמו, ואם כך לא ניתן לומר שמשנה זו עוסקת במילה בשבת, שהרי אין להרבות באיסור (חיתוך הציצין שאינם מעכבים בשבת). אשר על כן, מפרש בעל העיטור שמשנה זו מדברת על רשות ולא על חובה - המל בחול אינו חייב לחזור על ציצין שאינם מעכבים אם פרש, אך אם עוד לא פרש מחויב הוא להשלים את מלאכתו[4].

מדבריו של רש"י הוכיח הגרי"ז בשם ר' חיים מבריסק שמצווה מהודרת שונה מבחינה איכותית ממצווה שאיננה מהודרת, וזו הסיבה שמתיר רש"י לחלל שבת (כשטרם פרש) במטרה לקיים זה א-לי ואנוהו. סביר להניח שהעיטור אינו מקבל את דברי ר' חיים משום שהוא סבור שהידור הוא גורם חיצוני, ואין סיבה לחלל עליו את השבת[5].

נראה כי ניתן להציע הסבר אחר בדברי בעל העיטור, לאור ההבחנה בין שתי השלכות שונות שיש למעשה המילה:

השלכה א - התינוק איננו ערל.

השלכה ב - התינוק נכנס בבריתו של אברהם אבינו.

כעת, עלינו לבחון מהו הגורם הדוחה את השבת. אם נאמר שהצורך להפקיע את הולד מערלותו הוא זה שדוחה את השבת, ברורים דבריו של העיטור שאוסר לחזור על ציצין שאינם מעכבים אפילו אם טרם פרש, שכן הוולד כבר אינו ערל, והידור המצווה אינו דוחה את השבת. אך אם נבין שהמצווה החיובית להכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו היא זו שדוחה את השבת, בהחלט יהיה מקום לקבל את דבריו של רש"י, ולומר שגם ציצין שאינם מעכבים דוחים את השבת. לשון אחר, לפנינו מצב בו יצא התינוק מגדר ערל אך טרם נכנס לברית, ורש"י ובעל העיטור נחלקו בשאלה האם נדחית השבת לצורך זה.



* השיעור סוכם על ידי אודי שוורץ ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] גם שאלת קרבן התמיד בשבת - האם היא דחויה או הותרה נדונה בגמרא שם (יומא מו ע"ב) לאור הדיון בסוגיא בדף ו ע"ב.

[2] הרה"ג אשר וייס שליט"א טען שהעובדה שמבחינה סטטיסיטת אחת מכל שבע בריתות מילה אמורה להיות בשבת, היא זו שהופכת את המילה לאירוע שמהווה את חלק מנוף מצוות השבת.

[3] הרב רא"ם הכהן שליט"א טוען שכך משמע מפשט הסוגיה בשבת קכח ע"ב. הגמרא שם קובעת שלאישה מותר להביא לחברתה שמן אם הדבר גובל בפיקוח נפש, אך יש לעשות זאת בשינוי. הרב רא"ם מסביר שהבאת השמן לאשה שבצרה היא מכשירי פיקוח נפש ולא פיקוח נפש עצמו, וזו הסיבה שהגמרא קובעת שיש צורך לשנות. לדבריו, אין כל חיוב לבצע את עצם ההצלה ב'שינוי'. מסברא דבריו של הרב רא"ם אפשריים, אלא שיש בהם חידוש מרחיק לכת שלא הובא בפוסקים.

[4] הרמב"ם בהלכות מילה נוקט הן את שיטת רש"י והן את שיטת העיטור. בפ"ה ה"ד הוא קובע שהמוהל בחול לא חייב לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה. שתי הלכות לאחר מכן הוא מסביר שבשבת חוזרים על ציצין המעכבים רק קודם שפרש ולא לאחר שפרש. ועיין עוד בשיעורינו הקודם - 'תהליך המילה'

[5] בעניין זה הרחבנו בשיעורנו הקודם - 'תהליך המילה'.