כי תשא | המיוחד והכללי בעם ישראל

השיחה נאמרה בערב שבת קודש פרשת "כי תשא" תשל"ג. סיכם רמי ינאי, ערך איתיאל גולד.

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם ... וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף ... זֶה יִתְּנוּ ... מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל" (שמות ל', יב-יג).

פרשייה זו במבט ראשון נראית תמוהה ביותר – מדוע ספירת עם ישראל היא מעשה כה חמור, שאם ייעשה שלא בדרך הנכונה יגרור עונש כל כך כבד כמו נגף? בנוסף, לא ברור מה מועילה הספירה על ידי מחצית השקל בכדי לפתור את הבעיה?

בעולמו של הקב"ה אין כפילות וייתור – אין שום ברייה הדומה לחברתה במלואה. כל אדם ואישיותו המיוחדת, כל אחד ודרכו הפרטית בעולם. לכל אדם יש אות מיוחדת בתורה ודרך מיוחדת בלימודה. לכן, אם נתייחס לאדם כמספר סתמי ובכך נשווה אותו לרעהו בעצם נאמר שאין לו זכות קיום. אדם שהופך למספר בין מספרים, מאבד את עצמיותו ואת המיוחד לו וממילא את הדבר שנותן לו את טעם החיים. לכן ספירת עם ישראל יכולה לגרור נגף! הספירה יכולה להתפרש כמחיקת הייחוד שיש לכל אחד ואחד מישראל וזהו מעשה חמור ביותר.

למרות כל האמור – ישנו חלק בישראל שניתן בכל זאת למנותו. ישנה מחצית בכל אחד מעם ישראל, שהיא החלק באישיותו בו הוא הושווה לכלל האומה – עצם היותו יהודי. כל יהודי באשר הוא, התייחד משאר הדברים שנבראו בעולם. חלק זה קודם לחלק באישיות בו כל יהודי שונה ומיוחד מחברו והוא החלק שניתן למנות. המניין מתייחס לאותה הסגולה המשותפת לכל עם ישראל – מחצית האישיות המסומלת על ידי מחצית השקל, שדווקא אותה מותר למנות. על ידי מניית אותה המחצית, מתעוררת ומתבטאת אף המחצית השנייה. יהודי המכיר בקרבו את אותה הסגולה המייחדת אותו, יכול לעורר בתוכו את המיוחד רק לו – את כישרונותיו האישיים, המצויים במחצית השנייה של השקל.

ישנם בכל דור אנשים גדולים, בעלי נשמות מיוחדות, הכוללים בתוכם הרבה אנשים אחרים, מנהיגים המושכים אחריהם צבור כלשהו או רבנים המרכזים סביבם תלמידים. מנהיגים אלו מצליחים לסחוף מפני שהם מצליחים להוציא מהאנשים את שאיפותיהם והשקפותיהם המיוחדות להם מכיוון שהם כוללים את נשמות האנשים בתוכם. משה רבנו הצליח לרכז בתוכו את נשמותיהם של כל ישראל. הוא ידע ש'כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהן שונות' ולכן נתן מקום בתוכו לכל דעה ודעה שהייתה בעם ישראל. לכן פניו קרנו ולא היה ניתן להביט בהם – אי אפשר להביט בפניו של אדם כל כך גדול, שמרכז לתוכו נשמות כה רבות.

המדרש בתחילת הפרשה מתאר באופן נפלא תכונה זאת של משה, ומקשר אותה לפרשתנו, העוסקת בציווי מחצית השקל, ציווי המדגיש את הייחודיות שיש בכל פרט ופרט:

"אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, משאני מת אין אני נזכר. אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני, כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן. מנין? - ממה שקראו בענין 'וידבר ה' אל משה לאמר, כי תשא את ראש'. שא את ראש לא נאמר, אלא כי תשא".

המדרש אומר שפרשיית שקלים, שנאמרה על ידי משה לעם ישראל "זקפה את ראשן". זקיפת הראש נגרמה מכך שמצוות מחצית השקל נותנת מקום לייחודיות שיש בכל יהודי, בכך שלא מונים אותו כמספר, אלא מונים רק את המחצית המשותפת לו עם שאר העם ומשאירים לו מחצית שנייה, לפיתוח אישיותו האינדיבידואלית. משה היה המנהיג האידיאלי, שידע לעשות זאת באופן הטוב ביותר והצליח להוציא מעם ישראל את הכוחות הללו ובכך לזקוף את ראשם.