מחצית השקל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מחצית השקל / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת כי תשא*

"זה יתנו כל העֹבר על הפקֻדים, מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'. כל העֹבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה' לכפר על נפשֹתיכם. ולקחת את כסף הכִּפֻּרים מאת בני ישראל, ונתת אֹתו על עבֹדת אֹהל מועד, והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה', לכפר על נפשֹתיכם" (ל', יג-טז).

הרמב"ן על אתר (פסוק ט"ו) קובע, שהפסוק "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" הוא לאו גמור, כך שמי שלא נתן מחצית השקל או שנתן סכום אחר עבר על איסור מן התורה. חומרתה של מצווה זו עולה גם מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות שקלים:

"מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתפו, ונותן מחצית השקל כסף, שנאמר 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' ".

זוהי המצווה היחידה מן התורה, שמחייבים עני למכור את בגדיו כדי לקיימה. הדבר זוקק הסבר: מה חשוב כל כך בנתינת מחצית השקל, עד שגם עני מחוסר כל צריך למכור את הגלימה שעל כתפו כדי שיוכל לקיים נתינה זו?

ניתן אולי לומר, שהיות שכסף זה נועד "לכפר על נפשֹתיכם", לא ייתכן שמישהו יתנער מכפרה זו, שאין אדם מישראל שאינו זקוק לה.

יתרה מזו, אין המדובר כאן בכפרה אישית לכל יחיד ויחיד, אלא בכפרה על עם ישראל ככלל. באותם חצאי שקלים קונים קרבנות ציבור, שבאים לכפר על כנסת ישראל, ולא יעלה על הדעת שאדם יהנה מכפרה זו של הכלל, מבלי שישא בעול הדרוש להשגתה.

ברם, ניתן להסביר את הדבר גם באופן אחר. ישנה מצווה אחרת שבה מחוייב גם עני המתפרנס מן הצדקה:

"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני... וכמה? עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה. ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה. וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר" (הלכות מתנות עניים ז', א-ה).

שוב ניתן להעלות את השאלה, מדוע יש דרישה שגם עני המתפרנס בעצמו מן הצדקה יתן צדקה לאחר, ולשם מה מחייבים אותו לתת סכום זעום כל כך של שלישית השקל, שהעני המקבל ממילא לא יוכל להפיק ממנו תועלת מרובה.

נדמה שכאן התשובה היא פשוטה. מעבר לתועלת שמפיק העני המקבל מנתינת הצדקה, יש בלא ספק גם תועלת חינוכית רבה לנותן. ההלכה רצתה שכל אדם יצא לפעמים מן העולם האגוצנטרי שבו הוא חי, יסתכל סביבו, ויטה כתף ושכם לשפל ולדך. גם אם לא יוכל להעניק סיוע של ממש למסכנים אלו, אין ספק שלעצם הרצון והניסיון לדאוג להם ישנו ערך חינוכי רב עבורו.

שיקול חינוכי זה הוא גם העומד מאחורי דברי חז"ל בגמרא בסוכה:

"ואמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד' " (מט:)

רש"י מבאר, ש"לפי חסד" מתייחס למידת הטרחה ותשומת הלב שאדם משקיע בנתינת הצדקה:

"...כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש, או מעות בעת שהתבואה מצויה, שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני".

הדגש כאן אינו על איכות הצדקה שקיבל העני, אלא על מידת היגיעה והמחשבה שהקדיש לה הנותן. שכרו של נותן הצדקה תלוי במידת תשומת הלב שהעניק לעני, ולאו דווקא בסכום הכסף שנתן. אין התורה חפצה בדאגה למחסורם של העניים בלבד, אלא גם בכך שאנשים יגלו אכפתיות כלפי העניים שמסביבם.

הראשונים הקשו, מדוע מחייבת ההלכה את בית הדין לכפות אנשים לתת צדקה, כמבואר בגמרא בבבא בתרא ח:, הרי ישנו כלל הקובע, ש"כל מצווה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין של מטה מוזהרין עליה" (חולין קי:), ומצוות הצדקה מתן שכרה כתוב בצדה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשך..." (דברים ט"ו, י).

הראשונים הציעו תירוצים שונים לקושייה זו (עיין תוס' בב"ב שם ד"ה "אכפיה"). יש ראשונים שמתרצים (ראה ריטב"א בכתובות מט: ד"ה "אבל"), שבדרך כלל אין בית דין כופים אנשים לקיים מצוות שמתן שכרן בצדן, כיוון שאנשים אלו יכולים לומר "איני עושה ואיני מקבל שכר" וזו היא בעיה שלהם, אולם לגבי צדקה איננו מוכנים שאנשים יאמרו כך, כיוון שאנו דואגים למחסורם של העניים.

לפי דברינו ניתן להסביר, שבית דין כופים את קיומה של מצוות הצדקה לא רק מחמת דאגתם לעניים, אלא גם משום דאגתם לרמה הערכית של האוכלוסיה כולה. על בית הדין מוטל תפקיד חינוכי, לוודא שכל אדם יוציא מלבו את מידת האגוצנטריות, ויקבע בנפשו את מידת החסד והעזרה לזולת.

ניתן אפוא למנות את מצוות הצדקה בין המצוות שנועדו לחנך את האדם המקיימן, כדברי הרמב"ן בפרשת כי תצא:

"שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה... להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד... ללמדנו המדות הטובות... לזקק את נפשותינו... שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות" (כ"ב, ו).

דברים דומים ניתן לומר לגבי מצוות מחצית השקל. חצאי השקלים נועדו לא רק "לכפר על נפשֹתיכם", אלא גם ל"עבֹדת אֹהל מועד", עבודה שבאה להשכין את שם ה' בעולם. מדובר במשימה חשובה ונכבדה שעם ישראל לקח על עצמו, וישנו ערך רב שכל אדם יטול בה חלק, אפילו אם הוא עני. גם אם מבחינה מעשית אין משמעות רבה לשאלה האם אותו עני יתן מחצית שקל או לא, מבחינה חינוכית ישנה חשיבות עליונה בכך, שכל אדם מישראל ירגיש שהוא משתתף במפעל הכביר של השכנת שם ה' בעולם.



* השיחה הועברה בסעודה השלישית של שבת פרשת שקלים תש"ס, וסוכמה ע"י זאב פרימר.