פסחים | דף פ | מחצה טמאים ומחצה טהורים

הגמרא בדפים ע"ט-פ' עוסקת בהרחבה רבה בסיטואציה סבוכה: ציבור גדול מבני ישראל נטמא בטומאת מת, וכעת מחצית העם טהורה ומחצית העם טמאה. אם היו נטמאים כולם, ניתן היה להקריב את הפסח בטומאה, אך כיצד יש לנהוג במצב של מחצה על מחצה? הגמרא מציעה פתרונות שונים: א. הללו עושים לעצמם בטהרה והללו עושים לעצמם בטומאה ב. הטהורים עושים בי"ד בניסן והטמאים נדחים לפסח שני ג. הטמאים יטמאו טהור אחד וכך יהפכו לרוב וכן הלאה.

כאשר הטמאים רבו על הטהורים באדם אחד בלבד ישנו רוב טמא. בתוספתא ובמדרש ההלכה נאמר, שבמצב כזה הפסח אכן יוקרב בטומאה. עם זאת, רבי אלעזר בן מתיא מחדש:

"אין היחיד מכריע את הציבור לטומאה".

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק י"ב) מצאנו דרישה מקבילה לזו שבסוגייתנו:

"לפי שמצינו שהצבור עושין פסח בטומאה בזמן שרובן טמאים יכול יהא יחיד מכריע את הערלה ת"ל וכל ערל לא יאכל בו".

ערל אסור בקורבן פסח, אך לא שמענו שאם היו רוב ישראל ערלים ניתן להקריב בערלות. מכאן, התקשו המפרשים להסביר את כוונת המכילתא, ואת אותה הכרעה שמכריע הערל היחיד. בשו"ת התשב"ץ (חלק ג' סימן ק"כ) טען, שטעות נפלה בגירסת המכילתא:

"ובספרים שלנו כתוב "מכריע את העולם", ובגמרא פסחים הביאוה בזה הלשון "אלעזר בן מתיא אומר אין היחיד מכריע את הצבור לטומאה" ... אלא שלשון הבריתא (=המכילתא) הוא דרך גוזמא, כלומר איך אפשר שיחיד מכריע את העולם אם הוא מחצה על מחצה. והכונה היא על הצבור הוא קהל ישראל העושין את הפסח".

האמנם מסוגל אדם אחד "להכריע את העולם"? ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג' הלכה ד'; ומקורם בגמרא בקידושין דף מ')

"לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה".

גישתו של רבי אלעזר בן מתיא, אשר לדעת התשב"ץ היא גם גירסת המכילתא דרשב"י, מתיישבת על הלב: וכי בשביל שוטה אחד שהוסיף וחטא נאבד עולם שלם?! אך ההלכה נפסקה כדעת תנא קמא בסוגייתינו, וכפי שעולה מן הרמב"ם בהלכות תשובה: לאדם היחיד ישנו כוח אדיר לתקן את העולם כולו, אך לא-עלינו גם להחריב את העולם כולו.

בכל השנה אנו מסתתרים תחת אלה שהינם גדולים מאיתנו, ומשליכים את האחריות עליהם. תכליתם של עשרת ימי תשובה היא לקבל על עצמנו את הוראת חז"ל והרמב"ם כאן, ולהבין עד כמה גדולה האחריות המוטלת על כל אדם באשר הוא. כדרך שנפסק להלכה שדוחים את הפסח מכוחו של טמא אחד נוסף, כך גם יכול אדם יחיד להטות את כף מאזני הדין לכאן או לכאן.

מי יתן ונזכה להרבות בצדקה ובמעשים טובים בימים אלה "יתר מכל השנה", ומכוחו של כל אחד מאיתנו, נחתם בספר חיים טובים.