ביצה | דף ז | שיעור איסורי חמץ

קודם חג הפסח, בחיפושינו אחר כל פירור חמץ שנותר בבית, עומדים לנגד עינינו דבריו היסודיים של הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ג, תקמו):

"שאלת ממני, אודיעך דעתי – מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה, שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה, שרוף וכלה וגם ביטול, והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו, ולשרש אותו מכל גבוליו. ועבר עליו ב'בל יראה' ו'בל ימצא', ואסרוהו בכל שהוא, ואינו מתבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה... ועל כן אני סומך על מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שְׂאוֹר שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל, והרי זה אמת ונכון".

וכעין זה בספר פלא יועץ (ערך חמץ):

"מצות בעור חמץ היא רבה, שהרי כתבו המפרשים שפשט מצוה זו הוא הרמז שבה, שהוא לבער את רוח הטמאה ואת היצר הרע מקרבנו, ולכן כל היד המרבה לבדק הרי זה משֻׁבח... ומעשה ידינו כוננה לבער רוח הטמאה, ולכן כתבו גורי האר''י ז''ל שהזהיר מאד באסור חמץ, והמחמיר על עצמו בחֻמרות יתרות מֻבטח לו שלא יחטא כל השנה, כי מאחר שבִער את רוח הטֻמאה מכל וכל ולא נתן מקום שתשלֹט בו הסטרא אחרא איזה הדרך יוכל לשלֹט בו להחטיאו".

שאלתו של הרדב"ז מבוססת על כך שרוב איסורי התורה הם איסורי אכילה, ומיעוטם אסורים גם בהנאה. איסור גורף כ'בל יראה ובל ימצא' מצאנו אך ורק בחמץ (ובמובן מסוים גם בעבודה זרה, והיינו הך!). בסוגייתנו בביצה משתקפת נקודה זו באופן ברור. הגמרא מסבירה שבית שמאי ובית הלל לא נחלקו לגבי שיעור איסור אכילת חמץ, ובנוגע לאכילה כולי עלמא מודים שהשיעור הוא כזית, כדין כל שאר איסורי תורה.

מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי נוגעת דווקא לאותו איסור ייחודי של 'בל יראה ובל ימצא'. בית הלל סבורים שאין מקום לחלק בין איסור אכילה ובין בל יראה ובל ימצא, ומסתבר שלדעתם איסור בל יראה ובל ימצא אינו אלא סייג והרחקה שמא יבוא לאכול מן החמץ, וכדרך שפירש בעל פרי מגדים בפירושו 'תיבת גומא' על התורה:

"בל יראה – סייג עשתה תורה דלמא יבוא לאכול".

בית שמאי, לעומת זאת, סבורים שמדובר בשני איסורים שונים: איסור אכילה הוא האיסור המוכר לנו מכל התורה כולה, ושיעורו בכזית, ואיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא איסור ייחודי, ששיעוריו שונים.

על דרך דרשתו של הרדב"ז, נראה להוסיף ולבאר בדברי בית שמאי שבכל הנוגע לאותה מלחמה ביצר הרע קיים הבדל גדול בין מי "שחימוצו קשה" ובין מי "שאין חימוצו קשה". לאמור – כל עוד הרע מסתתר בפינה חבויה לעצמו, ניתן להתמודד כנגדו, וחומרתו בכגון זה היא אך ורק בשיעור ככותבת. אך כאשר הרוע עולה על גדותיו, כאשר הוא מחמץ ופוגע גם באחרים, הוא הופך לחמור הרבה יותר, ואו אז יש לבערו אפילו בכזית.