דילוג לתוכן העיקרי

תהילים | מזמור י"א | 'אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי: נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר...' | 1

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל
20.01.2016
קובץ טקסט

 

 

א.      פתיחת המזמור: הצהרת ביטחון אישית – "בַּה' חָסִיתִי!"

מזמורנו נפתח בהצהרת ביטחון בה' – "בַּה' חָסִיתִי!". שתי המילים הללו משמשות כהצהרת פתיחה אישית של הדובר במזמור, והן אינן שייכות לבית א, וגם אינן חלק ממבנה המזמור.[1]

הנימה האישית הנשמעת בפתיחה זו של המזמור אינה נמשכת לכל אורכו: בבית א אנו שומעים עדיין את משורר מזמורנו מדבר בגוף ראשון "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי".[2] אולם הבתים שלאחר מכן דנים דיון עקרוני במעשיהם של הרשעים ושל הצדיקים וביחסו של ה' אליהם, והנגיעה האישית למשורר אינה ניכרת בהם. רק מחמת פתיחתו של המזמור – "בַּה' חָסִיתִי", ומפני טענתו כלפי 'האומרים לנפשו' "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי...", אנו נדרשים להבין, כי הדיון העקרוני במעשיהם ובגורלם של הרשעים ושל הצדיקים הוא בעל השלכות על מצבו האישי של המשורר – על ביטחונו בה' ועל תגובתו לדברי 'האומרים לנפשו'. לשון אחר: המשך המזמור נועד להעניק ביסוס דתי-עקרוני להצהרת הביטחון האישית של המשורר בפתח המזמור.

נמצא כי על אף פתיחתו, אין להגדיר את מזמורנו כ'מזמור ביטחון בה'', כהגדרתם של מזמורים אחרים בספר תהילים שזהו נושאם.[3] נושא מזמורנו הוא 'השגחת ה' על בני האדם ויחסו לרשעים ולצדיקים'. אולם כפי שהדבר בדרך כלל במזמורי תהילים העוסקים בנושאים תיאולוגיים, אין הדיון בנושא זה נותר ברובד העיוני בלבד, אלא הוא קשור בחיי המשורר: בחווייתו הדתית, ואף בשאלה מעשית הנוגעת לאורח חייו, כפי שנרמז בבית א, שאותו נבאר להלן.[4]

בהגדרה זאת של נושא המזמור יש כדי לבאר את העובדה שאין במזמורנו כל פנייה אל ה'. אין זה מזמור תפילה, אלא זהו מזמור הגות. את הגותו בשאלת השגחת ה' על עולמו מעצב משורר מזמורנו, כראוי לשירה, בדרך דרמטית (כפי שנראה בהמשך עיוננו), ומתוך נקודת מוצא אמונית אישית – "בַּה' חָסִיתִי".

ב.       בית א: העצה הניתנת למשורר – "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר"

אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי:

"נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר".

בית א ממשיך את ההצהרה בפתיחת המזמור הן מבחינת סגנונו והן מבחינת תוכנו.

מבחינת סגנונו, כפי שכבר ציינו, נמשך בבית זה דיבורו של משורר מזמורנו בגוף ראשון, דיבור שהחל בפתיחה. קולו של המשורר המדבר בגוף ראשון אינו נשמע שוב עד לסיום המזמור.

מבחינת התוכן, מהווה בית א המשך של הצהרת הפתיחה של המשורר: הרי "בַּה' חָסִיתִי", ואם כך "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי" את דבריכם (המצוטטים בהמשך בית א)?![5]

פנייתו של המשורר בטרוניה לנוכחים כלשהם "אֵיךְ תֹּאמְרוּ...", תוך שהוא מצטט את הדברים שאמרו לו ושמהם הוא מסתייג, מעוררת שאלות אחדות:

  • מי הם הנוכחים הללו, ומהו יחסם אל המשורר?
  • מהו פשר דבריהם המצוטטים בפי המשורר: "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר"?
  • היכן מסתיים ציטוט דבריהם, האם בסיום בית א, או שמא דבריהם נמשכים גם בבית הבא, או בבתים הבאים?
  • מדוע מעוררים דבריהם את הסתייגותו הנמרצת של המשורר: "אֵיךְ תֹּאמְרוּ..."?

התשובות לשאלות הללו קשורות כמובן זו לזו ותלויות זו בזו. בסעיף הנוכחי לא נענה על כל השאלות הללו, אלא רק על השנייה: ננסה לבאר את הצירוף המוקשה של דברי האומרים לנפשו של המשורר – "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר". בסעיפים הבאים יתבררו התשובות על שאר השאלות.

שלוש המילים שהמשורר מצטט מפי 'האומרים לנפשו' מובנות כל אחת לעצמה:

  • 'נוּדוּ' (על פי הכתיב) או 'נוּדִי' (על פי הקרי) הוא ציווי לנדוד.[6]
  • 'הַרְכֶם' פירושו 'הר שלכם'.
  • 'צִפּוֹר' היא עוף המעופף בכנפיו.

אולם קשה לעמוד על פשר הצירוף בשלמותו:

ראשית, לא ברור האם המשפט פונה ליחידה – "תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי נוּדִי (קרי)... צִפּוֹר" או לרבים – "נוּדוּ (כתיב) הַרְכֶם". בין כך ובין כך אין התאמה דקדוקית בין כלל המילים בפסוק, בין לפי הקרי בין לפי הכתיב.[7]

בנוסף, חסרה מילת היחס לאחר הציווי 'נוּדִי': האם 'מן הרכם' או 'אל הרכם'. כל אחת משתי האפשרויות קשה: אם נפרש 'מן הרכם', מדובר על ההר שהוא מקומם של המצטווים לנדוד, ובדין מופיע בו כינוי השייכות. אולם אז יש לשאול מדוע מדגישים הדוברים שמקום זה הוא דווקא הר? אם נפרש 'אל הרכם', מובן מדוע מדגישים זאת הדוברים, ההר משמש מקום מפלט (ראה להלן). אלא שאז אין הצדקה לכינוי השייכות 'הרכם'. הר זה אינו של הנודדים אלא הוא יעד נדידתם.

ולבסוף, הציפור – כיצד היא נקשרת לשתי המילים שלפניה?[8]

המפרשים מתאמצים כל אחד בדרכו להלום את המילים הללו לכדי משפט נהיר. אנו נתבונן בתרגום הארמי לתהילים, ונברר כיצד הוא מתרגם משפט זה:

אִטַּלְטַלִי לְטוּרָא[9] הֵיךְ צִפְּרָא.

שחזור המילים שכפי הנראה עמדו לפני המתרגם הוא:

נודי הר כמו ציפור.[10]

אם אכן זהו הנוסח המקורי של פסוקנו, ניתן לשחזר את התהוות הנוסח בספרינו: הוי"ו נפלה מן המילה 'כמו', והאותיות הנותרות כ"ף ומ"ם לא יכלו לעמוד כמילה עצמאית, ונצטרפו למילה 'הר', שכן לא יכלו להצטרף למילה 'צִפור'. כך נוצרה המילה המוקשית 'הַרְכֶם'. אפשר שבעקבות זאת נוצרה גירסת הכתיב 'נוּדוּ', כדי ששתי המילים הסמוכות יהיו בלשון רבים.[11] כך נותרה המילה 'צִפור' מיותמת ללא מילת זיקה או יחס.

 

עתה מתבררת היטב כוונת הדוברים אל המשורר: הם אומרים לנפשו 'נוּדִי הַר' – 'נדדי להר', המשמש במקרא מקום מפלט לאנשי העמק והמישור המחפשים מקום מוגן להצלתם. כך אומרים המלאכים ללוט: "הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (בראשית י"ט, יז).[12] אולם במקומנו אין זו אזהרה קריטית לברוח בדחיפות, אלא עצה טובה למשורר שיעזוב את מקומו הנוכחי וינוד לו למקום חדש. לפיכך אינם אומרים 'הימלטי', אלא 'נודי'.

את פעולת הנדידה ממחישים הדוברים באמצעות דימוי לציפור. פסוקים אחרים במקרא מרחיבים דימוי זה של הציפור הנודדת ממקומה:

   משלי כ"ז, ח                          כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ / כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ.

   תהילים נ"ה, ז–ח                 מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה / אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה / הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד...[13]

לעצה זו הניתנת למשורר חסר הרקע: על שום מה מייעצים לו 'האומרים לנפשו' לנדוד? הזכרת ההר כיעד הנדודים יש בה כדי לרמוז לכך שבמקומו הנוכחי מצוי המשורר בסכנה כלשהי, וטוב לו שיעזוב את מקומו וינדוד למקום מוגן – אל ההר. אולם מהי סכנה זו לא נאמר בבית א, ורק בבית ב יתברר הדבר.

ג.        בתים ב–ג: הרקע לעצה – "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן"

ב              כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת

כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר

לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב.

           ג              כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן

צַדִּיק מַה פָּעָל?

בתחילת הסעיף הקודם שאלנו, היכן מסתיים ציטוט דבריהם של 'האומרים לנפשו' של המשורר לנדוד אל ההר כציפור – האם בסיומו של בית א או שמא לאחר מכן. בסיומו של הסעיף הקודם הערנו, כי העצה שנותנים 'האומרים' למשורר בבית א לנדוד אינה מכילה כל הסבר או רקע.

נראה אפוא כי בית ב אינו אלא המשך ציטוט דבריהם של 'האומרים לנפשו' של המשורר, ובו הם פורשים את הסכנה האורבת לו במקומו הנוכחי. המילים "כִּי הִנֵּה" שבראש הפסוק יתפרשו אפוא כנימוק, 'נודי להר כיוון ש...':

הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת

כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר

לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב.[14]

ובכן, חייהם של 'יִשְׁרֵי לֵב', שעִמם נמנה ללא כל ספק גם המשורר, נתונים בסכנה מתמדת במקומם הנוכחי, שבו הרשעים אורבים להם, וחפצים ליטול את חייהם במעשים הנעשים במסתור. קשה להכריע אם תיאור הירי של הרשעים על ישרי הלב בבית ב פשוטו כמשמעו: האם הם ממש זוממים להתנקש בחיי הישרים, או שמא זוהי מטפורה לפגיעה זדונית אחרת של הרשעים בצדיקים. על כל פנים, עצה זו למשורר לנדוד ממקומו המסוכן אל 'הר' שבו ימצא ביטחון, קשורה לסכנה פוטנציאלית נסתרת ומתמדת המאיימת על חייו מצד רשעים הפועלים נגדו במקומו. נראה כי איום זה אינו מכוון אישית נגד המשורר, אלא הוא חלק ממאבק חברתי כולל בין 'רשעים' ל'ישרי לב': הרשעים פועלים כדי להפוך לאדוני החברה.[15]

עצה זו של 'האומרים לנפשו' של המשורר, לנטוש את מקומו הנוכחי, מעוררת התנגדות טבעית מובנת: הרי עזיבת המקום היא כניעה לרשעים והפקרתו לידיהם בלא כל התנגדות! האם אין ראוי להישאר במקום הנוכחי ולהיאבק ברשעים?

כדי להדוף טענה אפשרית כזאת, ממשיכים 'האומרים' לפרוש את דבריהם לפני המשורר ולשכנע אותו לנהוג כעצתם, ואם כן אף בית ג הוא חלק מציטוט דבריהם:

כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן

צַדִּיק מַה פָּעָל?

ראשית, יש לבאר את המילה הנדירה "שָּׁתוֹת". בן יהודה רואה במילה זו צורת ריבוי של השם 'שֵׁת', והוא מבאר זאת כך: "שֵׁת – תחתיתו של דבר, או במשמעות תחתיתו של גוף האדם – האחוריים והשוקיים (ישעיהו כ', ד; שמ"ב י', ד)... ובמספר רבים במשמעות יסודות של בניין..." וכאן הוא מביא את פסוקנו.[16]

על פי זאת, 'הַשָּׁתוֹת' במקומנו פירושו 'היסודות' 'הבסיסים', ועל כך מסכימים כל המפרשים, ראשונים ואחרונים.[17] השאלה היא, מה הם 'הַשָּׁתוֹת' – היסודות הללו, ובידי מי יהרסון?

עמוס חכם ז"ל מפרש את פסוקנו כך:

דימה את הרשעים לצבא אויבים ההורסים את הערים הנכבשות... היסודות של בתי העיר (או של חומות העיר) נהרסים בידי הרשעים.

ובכן, 'הַשָּׁתוֹת' הם יסודותיה הפיזיים של 'העיר' – יסודות בתיה או חומותיה, ומי שהורס אותם הם הרשעים. אלא שלדעתו זוהי מטפורה לחורבן שממיטים הרשעים על מקום היישוב שבו נתון המשורר, וזהו המשך לבית הקודם המתאר את מעשי הרשעים באותו יישוב (שלדעת עמוס חכם, אף שם תיאור הירי הוא מטפורה למעשי הרשעים ולא תיאור ממשי).

והנה פירוש שונה של צ"פ חיות:

יש לפרש כאן כי עמודי החברה נהרסו, ואין סדר ומשטר. הירונימוס מבארו על המצוות והחוקים שהם יסוד החברה.

שניהם מפרשים את כוונת הפסוק כהרס מטפורי של סדרי החברה ביד הרשעים. ההבדל הוא שחיות מפרש כבר את המילה 'שתות' עצמה בהשאלה (– כמטפורה), כמתייחסת לסדרי החברה, ואילו עמוס חכם מפרשה כמשמעה, כבסיס הפיזי של העיר.

עתה עלינו לדון בשורה השנייה של בית ג "צַדִּיק מַה פָּעָל?". נראה כי הכוונה: מה הועילה פעולתו של הצדיק כדי למנוע את ההרס החברתי והמוסרי שהמיטו הרשעים על החברה?

על פי זאת, יש לבאר את התיבה "כִּי" שבראש בית ג, לא כפירושה בראש בית ב (שם הייתה כוונתה 'כיוון ש...' – והיא הייתה סיבה להוראה שקדמה "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר"). התיבה "כִּי" בראש בית ג משמעה 'כאשר': כאשר השתות יהרסון והחברה הושחתה – במה מועילה נוכחות הצדיק? זוהי שאלה רטורית, שתשובתה השלילית ברורה: אין לצדיק כל תפקיד בחברה ששתותיה נהרסו בידי הרשעים, ועל כן מתחזק תוקפה של העצה שבבית א: "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר!", ונדחתה הטענה כיצד יפקיר הצדיק את מקומו בידי הרשעים וינדוד למקום אחר. הרי ממילא אין בידיו להושיע!

ציטוט דברי 'האומרים לנפשו' של המשורר משתרע אפוא על פני בתים א–ב–ג . מבית ד והלאה, כפי שנראה בסעיף הבא, נשמעים דברי המשורר עצמו בתגובה לדברי 'האומרים לנפשו'.

 

כעת נוכל לענות על השאלה מי הם 'האומרים' הללו, שציטוט דבריהם בא בהרחבה כה רבה, על פני שלושה בתים במזמורנו, ומהו היחס בינם לבין המשורר. שאלה זו העלינו כשאלה ראשונה בסעיף ב בדיוננו על בית א.

מדבריהם בבית ב ובבית ג נראה בבירור שאינם רשעים: אדרבה, הם מבחינים היטב בין 'הרשעים' לבין 'ישרי לב', ומצֵרים על כך שהרשעים משתלטים על החברה ומחריבים את יסודותיה.

אף יחסם אל המשורר הוא חיובי: בטובתו הם חפצים, בהציעם לו לנוד ממקומו ולשכון בהר הבטוח. הם סבורים שחייו נתונים בסכנה מתמדת מתגרת ידם של הרשעים, ושנוכחותו במקומו אינה מביאה כל תועלת בחברה שיסודותיה כבר הושחתו. היועצים הללו נתייאשו מן החברה שבה שולטים הרשעים, ועצתם למשורר נובעת מייאוש זה.

מסקנה זו מעוררת ביתר שאת את השאלה הרביעית שהעלינו בסעיף ב לעיל: מדוע דבריהם של ה'אומרים' מעוררים הסתייגות כה נמרצת מצד המשורר, והרי הם חפצים בטובתו? הסתייגותו של המשורר מדבריהם מובעת מראש, עוד בטרם ציטט את דברי חבריו בהרחבה כה רבה, בקריאת הגערה שהוא מפנה כלפיהם: "אֵיךְ תֹּאמְרוּ לְנַפְשִׁי...". אולם את הנימוקים להסתייגותו יפרוש המשורר רק להלן, לאורך חלקו השני של המזמור, החל בבית ד. ולפיכך רק בסעיפים הבאים נוכל לענות על שאלתנו זו.

(המשך העיון יישלח בשבועות הבאים.)

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

 

 

[1] על מזמורים כאלה בספר תהילים, שבראשם 'פתיחה' שאינה חלק ממבנה המזמור, ראה בעיון המבוא לסדרה זו, סעיף ד3.

[2] אף בדברי 'האומרים לנפשו' בהמשך בית א ישנה פנייה אישית אל המשורר, על כל פנים על פי הקרי: "נוּדִי הַרְכֶם צִפּוֹר"

[3] דוגמאות ל'מזמורי ביטחון' בספרנו: ג'; כ"ז; צ"א (על השניים האחרונים – ראה העיונים המתאימים בספרנו).

[4] דוגמה למזמור הגות המבוסס על חוויה דתית היא מזמור ע"ג, העוסק בפתרון שאלת 'צדיק ורע לו – רשע וטוב לו' מתוך תיאור של חוויה אישית סוערת.

[5] על אף ההמשכיות הזאת בין פתיחת המזמור לבין בית א שלו, אין לראות בפתיחה חלק מבית א. ושתי סיבות לקביעה זו: ראשית, הרצף בין הפתיחה לבית א זקוק לפרשנות, כזאת המובאת למעלה, ואין הוא בולט לעין כבר בקריאה הראשונה; שנית, כל המזמור עד לסופו נועד לנמק את הצהרת הפתיחה, ואם כן היא שייכת למזמור כולו.

[6] השורש נו"ד והשור נד"ד עשויים להתחלף (כדרך שמתחלפים מדי פעם השורשים הכפולים מגזרת ע"ע בשורשים הדומים להם מגזרת ע"ו. לדוגמה: רנ"ן-רו"ן; חל"ל-חו"ל; דמ"ם-דו"ם).

[7] עצם קיומם של הכתיב והקרי מעיד כאן, כמו במקרים נוספים, על מבוכה בנוסח הקיים.

[8] רש"י ראה במילה ציפור מטפורה הנקשרת למילה 'נפשי': "איך תאמרו לנפשי נודי הרכם... אַתְּ ציפור הנודדת". ראב"ע מפרש שהציפור מופיעה בתור דימוי בחסרון כ"ף הדמיון: "צִפור - חסר כ"ף, כמו 'וַיִּקְרָא אַרְיֵה עַל מִצְפֶּה' (ישעיהו כ"א, ח) כי 'כאריה' הוא". ובדומה לו פירשו רד"ק, רי"ד ומאירי.

[9] טורא בלשון יחיד מופיע בנוסח התרגום בדפוסים הרגילים, אך בנוסח התרגום במקראות 'הכתר': "טורֵי" – הרים. ואפשר ש'הר' נתפס כביטוי המתייחס לאזור ההר.

[10] גם התרגומים העתיקים: השבעים, הפשיטתא והוולגטא (כמובא בביביליה היבראיקה) תרגמו את הפסוק כמובא כאן, ונראה שעמד לפני כולם נוסח עברי אחד.

[11] ואכן בתנ"ך מהדורת גינצבורג מצוין כי בכמה כתבי יד עבריים מימי הביניים ודפוסים עבריים קדומים של התנ"ך אין הבחנה בין כתיב לקרי ורק המילה 'נודי' מופיעה. אף בתרגום הארמי (ראה למעלה), בשבעים, בפשיטתא ובוולגטא מתורגמת המילה 'נודי' בלשון יחיד.

[12] ובהמשך (שם ל) "וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר... כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר". וכן מצווה רחב על המרגלים (יהושע ב', טז) "הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים, וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה". וראה עוד בראשית י"ד, י.

[13] יש ציפורים הנודדות מטבען בקביעות ממקום אחד למקום אחר שהוא טוב להן, שהאקלים בו נוח או שיש בו מזון מצוי. יש ציפורים יציבות, כדוגמת היונה, שבשעת סכנה נאלצות לעזוב את קִנן ולנדוד למקום בטוח, ובחלוף הסכנה הן שבות לקִנן "כַּיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס', ח).

[14] שתי הצלעות הראשונות בפסוק מקבילות זו לזו: דריכת הקשת (– מתיחת המיתר) וכינון החץ על המיתר, הן שתי הפעולות המכינות את היֶרי עצמו. הצלע השלישית בפסוק זה מציינת את מטרת פעולות ההכנה בצלעות הקודמות – "לִירוֹת", ואת היעד של הירי – "לְיִשְׁרֵי לֵב". המילים "בְּמוֹ אֹפֶל" (– באופל) אינן מציינות את זמן הפעולה – בלילה, שהרי בחשכה אין ניתן לכוון חץ למטרתו (וכן נאמר במזמור צ"א, ה "לֹא תִירָא...מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם"), וכוונתן: במסתרים, ולא לעין השמש (רש"י, רד"ק, רי"ד). והמאירי פירש מילים אלו: "בחשאי ובבגידה".

[15] אופייה זה של הסכנה הוא הסיבה לכך שהדוברים אל המשורר אינם אומרים לו 'ההרה לך' להתחבא בו רק ימים אחדים, כשם שאמרה רחב למרגלים, אלא הם אומרים לו להעתיק מגוריו למקום אחר, "נוּדִי הַר" – "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ".

[16] ראה מילון בן יהודה כרך טו עמוד 7488 ערך 'שת' א. המילה 'שתות' מופיעה במקרא, מלבד במזמורנו, בנבואת פורענות על מצרים בישעיהו י"ט, י: "וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ מְדֻכָּאִים / כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר אַגְמֵי נָפֶשׁ". אולם בן יהודה במילונו (שם עמוד 7489) ראה במילה שבישעיהו ערך מילוני בפני עצמו (בעל מקצוע, בדומה ל'עושי שֶׂכֶר' ולשאר בעלי המקצוע המוזכרים בפסוקים שלפני כן), שאינו קשור ב'שתות' שבתהילים.

[17] בעברית מודרנית משתמשים במילה מקבילה הנגזרת מאותו שורש – 'תשתיות'. בלשון חכמים נפוצים מילים, שמות ופעלים, מן השורש שת"ת או שת"ה במשמעות זו של בסיס ויסוד, וכך גם נתפרש פסוקנו במדרש תהילים למזמורנו (מהדורת בובר עמוד 98): "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל – אם הצדיקים שהשתיתו עולמך, כדכתיב (משלי י', כה) 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם...'. וראה גם בסנהדרין כו ע"ב מה שדרשו על פסוקנו. אף הצורה המופיעה בפסוקנו 'שָׁתוֹת' מופיעה בספרות חז"ל: "אני אפיל שתותיה של אדום ואביא גאולתכם" (במדבר רבה יד, א).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)