דילוג לתוכן העיקרי

זבחים | דף ס | מזבח שנפגם

 

בגמרא בדף ס' עמוד א' נאמר:

"אמר רבי אלעזר: מזבח שנפגם - אין אוכלים בגינו שירי מנחה".


הלכה פשוטה היא, שלא ניתן להקריב קורבנות כאשר המזבח פגום. טעם הלכה זו ברור: הקרבת הקורבנות מתבצעת על המזבח, ובהיפגמו אין מקום להקרבת הקורבנות. חידושו של ר' אלעזר הוא, שאף אכילת הקודשים, שאיננה זקוקה למזבח, אינה אפשרית כאשר המזבח פגום.

השאלה המרכזית הנידונה בגמרא היא מה היקף הלכה זו. בדבריו הוא מזכיר בפירוש אך ורק את המנחה, אך הגמרא מניחה בפשטות שהדברים אמורים ביחס לכל קדשי הקדשים. אביי סבור שגם קדשים קלים אינם נאכלים כאשר המזבח פגום, ואולם ר' ירמיה מגנה בתוקף את הקביעה הזו ("בבלאי טיפשאי"), ולדעתו יש להבחין בין קדשי קדשים וקדשים קלים.

הגמרא איננה דנה ביסוד דבריו של ר' אלעזר. כאמור לעיל, מבחינה מציאותית המזבח נחוץ להקרבה, אך לא לאכילה. מדוע, אם כן, סובר ר' אלעזר שאין לאכול כאשר המזבח פגום? התשובה הפשוטה לשאלה זו היא, שלדעת ר' אלעזר קיימת זיקה בין האכילה ובין סדר הקרבת הקורבן. תשובה זו ניתנת לניסוח בשתי דרכים:

דרך א' - בגמרא ביבמות (צ.) נאמר, שאכילת בשר הקורבן על ידי הכהנים מכפרת על הבעלים. לשון אחרת, האכילה היא חלק בלתי נפרד מסדר כפרת הקורבן. הדרישה למזבח מושלם בשעת האכילה מבטאת את הזיקה הברורה שבין אותה אכילה ובין סדר הכפרה שקדם לו, בזריקת הדם על גבי המזבח.

דרך ב' - בסוגיות שונות בש"ס למדנו על כך שכהנים "משולחן גבוה קא זכו". היגד זה עשוי להתפרש בדרכים שונות, ואחת מהן קושרת אותו לענייננו. לאמור - ייעודו של הקורבן הוא להיות קרב על המזבח, או בלשון אחרת להאכל על ידי המזבח. אלא, שהתורה מחדשת שלא כל הבשר נאכל על המזבח, וחלק ממנו מועבר מן המזבח אל הכהנים, הזוכים משולחן גבוה. אם כן, אכילת המזבח ואכילת הכהנים מגשימות יחד את ייעודו של הקורבן, וכדי לשמור על הזיקה ביניהן, יש צורך במזבח מושלם בשעת האכילה.

ניתן להציע גם דרך שלישית, על פי עניין נוסף הנידון בסוגיה. הזכרנו לעיל את דיון הגמרא בסוגיין בשאלת היקף דינו של ר' אלעזר. במהלך הדיון מצטטת הגמרא הברייתא המלמדת שהבכור נאכל אך ורק כאשר המזבח אינו פגום. הברייתא עורכת השוואה בין בכור ובין מעשר שני, ויש מן הראשונים שהסיקו ממנה שגם מעשר שני אינו נאכל כאשר המזבח פגום. כך, למשל, כתב הטור (יורה דעה, סימן של"א):

"מעשר שני ... אי אפשר לאוכלו כיון שאין מזבח, דאיתקש לבכור בהמה".


מדברי הרמב"ם נראה, שלא קיבל את פירושו של הטור, ולכן הביא את דברי ר' אלעזר רק ביחס לקודשים, ולא ביחס למעשר שני (כך משתמע גם מפסיקת השולחן ערוך, סימן של"א סעיף קל"ב). אך אם נלך בדרכו של הטור, נוכל להציע פירוש נוסף בסוגייתינו.

רבים עמדו על מרכזיות המזבח במבנה המקדש. המזבח מהווה נקודה של חיבור בין עולם החומר הגשמי, ובין עולם הקדושה. המזבח מסוגל לקלוט בהמה - אשר כשמה כן היא מסמלת את הבהמיות הגשמית - ולהפוך אותה לקורבן מקודש. ובכן, בהעדר המזבח ישנה פגיעה באותה נקודת חיבור שבין עליונים ותחתונים.

כאמור, על פי יסוד זה ניתן לבאר את חידושו של הטור: דברי ר' אלעזר נוגעים לא רק לקורבנות, אלא לכל דבר מאכל שיש בו קדושה ברמה זו או אחרת. האכילה בקדושה - זו המחברת עליונים ותחתונים - זקוקה לקיומו של מזבח מושלם.
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)