דילוג לתוכן העיקרי

בהר | בין הפרטים והכללים

קובץ טקסט

רש"י בתחילת הפרשה מביא את התורת כוהנים: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". בהבנת מדרש זה נחלקו רש"י והרמב"ן. רש"י מסביר כי התורה באה ללמדנו שגם המצוות שנאמרו בערבות מואב נאמרו מסיני. הרמב"ן, לעומתו, מדייק בלשון התורת כוהנים, שמדברת על כללים ופרטים, ומסביר כי התורה רצתה ללמדנו שכשם שבשמיטה נאמרו מסיני הן הכללים ("והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" - בפרשת משפטים, שמות כ"ג, י-יא) והן הפרטים (בפרשתנו), כך גם נאמרו מסיני כלליהן ופרטיהן של כל המצוות.

מדוע בחרה התורה דווקא במצוות השמיטה ללמדנו זאת? נראה שהתורה חששה שאנשים יקיימו רק את הכללים או רק את הפרטים. קיימת תופעה של אנשים המוכנים לקבל את הרעיונות הכלליים של התורה, אך את הפרטים הקטנים, שהקשר בינם לבין הכלל אינו נראה במבט ראשון, הם מתקשים לקיים. את הכללים של היהדות קל מאוד "למכור", את הפרטים קשה יותר. ניקח לדוגמא את השבת: הרעיון של שביתה מעבודה יום אחד מקובל היום בעולם כולו, אך שביתה הכוללת איסור להדליק את האור או איסורים אחרים אינה מקובלת כל כך. הרב קוק כותב שהסיבה לחילוניות בדורו אינה מאיסה באידיאלים של התורה אלא חוסר המוכנות של אנשים לעמוד בדרישות הקטנות היומיומיות.

מאידך, קיימת גם תופעה הפוכה: אנשים שקועים בעיסוק בפרטים עד כדי כך שהם מאבדים את הכלל. כיום גובר מאוד החיפוש אחרי חומרות וסייגים, ולפעמים הדבר גורם לכך שאנשים כלל אינם שמים לב למטרת המצווה.

התורה רצתה אפוא להדגיש שאדם צריך לדעת ולקיים את שני הדברים: את הכלל ואת הפרטים.

בטעם מצוות השמיטה עסקו רבים, אך למעשה הגמרא עצמה מפרשת אותו: "אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא" (סנהדרין לט ע"א). רש"י במקום (ד"ה כדי) מסביר: "ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו". טעם זה כתוב, בעצם, בסוף פרשת השמיטה והיובל אצלנו: "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (כ"ה, כג). מצוות השמיטה באה ללמדנו שגם אם אדם עובד באדמתו ומצליח, תמיד עליו לזכור שאין הוא בעל הבית על האדמה ושאין היא שייכת לו.

הרמב"ם כותב במורה נבוכים (ח"ג פרק ל"ט) שאחד מטעמי השמיטה הוא שהאדמה מתחזקת ומניבה יבול רב יותר אם מפקירים אותה שנה אחת. האברבנאל ואחרים זעמו על הרמב"ם: האם מצוות באות לתת עצות בחקלאות? הרי הרמב"ם עצמו כתב (שם ח"ג פרק כ"ח) שכל המצוות לא באו אלא ללמד השקפות נכונות או מידות טובות או לתקן את החברה? נראה שהרמב"ם התכוון לדברינו:במצוות השמיטה רצה הקב"ה לומר כי הוא שיקבע איך נעבוד את האדמה, שהרי האדמה שלו היא, ואנו איננו אלא "גרים ותושבים".

לאור כל זה מובן מדוע בחרה התורה במצוות השמיטה כדי ללמדנו שעלינו לקיים גם את הכללים וגם את הפרטים. מצוות השמיטה היא אחת המצוות היחידות שבהן תפקידם של כל הפרטים מובן: התורה אסרה לזרוע, לזמור, לקצור ולבצור, כדי שנדע שאיננו בעלי הבית על האדמה. כל פרט ופרט בא ללמד אותו לקח בדיוק: רק הקב"ה יקבע מה נעשה באדמתנו, מפני שהאדמה היא בעצם שלו, ולא שלנו. התורה רצתה לומר שכשם שבמצוות השמיטה מובן שיש לקיים גם את הכלל וגם את הפרטים, כך יש לקיים את שני הדברים בכל המצוות, אף על פי שהקשר ביניהם אינו תמיד מובן לנו.

סיכם: מתן גלידאי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)