מה בין רעמסס לבין סוכות?

  • הרב שמעון קליין

פרשת בא                                                                                         הרב שמעון קליין

לזכר אלברט ואבילין בלום,

שקיימו מצות "והגדת לבנך" במקוריות.

שנון בלום ורבר, דב בלום, אלנה בלום, מיכאל בלום

 

מה בין רעמסס לבין סוכות?


 

מבוא

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"     (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג).

בפסוקים אלו מצווים ישראל על הישיבה בסוכה. 'דורותיכם ישבו בסוכות', אומר א-להים, 'ובתודעתם ישובו אל הסוכות בהן הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. באילו סוכות מדובר?      
יש שזיהו אותן כסוכות המדבר, בהן ישבו ישראל בשנות נדודיהם הארוכות[1]. קשה להלום זיהוי זה בפשוטו של מקרא. אין פסוק המתאר ישיבה בסוכות במהלך נדודי המדבר[2], לעומת זאת, ישנם פסוקים רבים המתארים דווקא ישיבה באוהל, החל מן השנה הראשונה ועד ערב הכניסה אל הארץ[3].

דומה שהתיאור "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מקפל בתוכו סיפור אחר.

 

'תוך כדי הוציאי אתכם מארץ מצרים, חוללתי התרחשות נוספת', אומר א-להים, וכעת זהו הזמן להתמקד בה. מילים אלו מזמינות לומד אל פסוקי ספר שמות, אל תיאורי היציאה ממצרים, לזהות לצִדם התרחשות נוספת, חשובה, משמעותית דיה כדי לייסד בעבורה מועד ורגל משלושת הרגלים.

חנייה ראשונה

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"    (שמות י"ב, ל"ח).

בפסוק זה חוברות זו לזו שתי התרחשויות. היציאה ממצרים, ולצידה - החנייה הראשונה בסוכות. ממצרים גורשו בני ישראל, ומיד הם נעצרים בסוכות, לאפות ולאכול את המצות[4]. האם היו בחנייה זו סוכות? מסתבר שכן. אך מתבקש לקשור בין שם המקום 'סוכות' לבין סוכות שהיו מצויות בו[5]. עוד מסתבר, שהימצאותן היא שכיוונה את העם אל המקום עוד בטרם הגיעם אליו (כך עולה מן הייחוס - "סֻכֹּתָה")[6]. כך עולה גם מפסוקי ספר ויקרא: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מיד לאחר הוציאי אותם מארץ מצרים הושבתי אותם בסוכות, וכמו מצביע הפסוק לעבר התיאור בספר שמות, על בני ישראל הנוסעים מרעמסס שבמצרים, אל מקום ששמו הוא סוכות, ובו הם יושבים בסוכות[7].

מדוע ישיבה או חנייה בסוכות היא סיבה לייסודו של חג? מה חשיבותו של האירוע?

 

קו תפר בתודעה

הטענה המוצעת במאמר זה מזהה קו תפר בעמדה הרוחנית של העם ושל משה מנהיגו בפתחה של פרשייה זו. עם הגיעם אל החנייה בסוכות, מתחולל דבר במעמקי תודעתם, בהרחבת הפרספקטיבה ובעמדת צופה חדשה לכלל האירועים.

נפתח בעמדת העם, בניסיון לזהות את הלך נפשו. תיאור ראשון למצבם מופיע במילים הבאות: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (ב', כ"ג). תיאור נוסף נוכח בדיבורו של א-להים אל משה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" (ג', ז'). עני, צעקה ומכאובים. שוב מתואר העוני, בהגיע משה אליהם ובשורה בפיו - "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד', ל"א). תנועה נוספת המתארת תקופה זו היא קוצר הרוח -  "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט').

בשלב הבא - לאורך תשע המכות הראשונות, אין התייחסות להלך נפשם. בתקופה זו הם משמשים כצופים בגודלו של א-להים, בידו החזקה ובטלטלה הגדולה הפוקדת את מצרים. חזרתם 'אל הבמה' מתרחשת במכת הבכורות, בשטף אירועים חזקים המתרגשים ובאים עליהם: ממצרים הם מגורשים (י"א, א'), את הפסח הם אוכלים בחיפזון "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (שם י"ב, י"א), ולמעשה חזקה עליהם יד מצרים לשלחם: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" (י"ב, ל"ג-ל"ד).

והנה-חידוש: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" - העם בא אל סוכות, מקום חנייתם הראשונה. קודם לכן לא יכלו להתמהמה, והנה כעת הם עושים זאת: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (י"ב, ל"ז;ל"ט). רגע של מנוחה, המאפשר להם לטעום בפעם הראשונה את טעמה של החירות שזה עתה זכו לה. עצירה ראשונה לאחר ה'מפץ הגדול', חנייה, המביאה אל תוך עולמם תנועת נפש חדשה. ביטוי ראשון לה יהיה בתיאור הבא:

 

'מה היה לנו?'

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:            
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: 
(שמות י"ב, ל"ז-מ"ב)

בפסוקים אלו, הסמוכים לתיאור המסע 'סוכתה', פותח הכתוב בסקירה מקיפה, כמו עונה לשאלה - 'מה היה לנו?' העובדות אינן חדשות, אבל החידוש הוא בעובדה שמדברים עליהן[8]. זוהי הפעם הראשונה בה מתייחסים למספרים, וגם לשאלה - מי ומי ההולכים? התשובה היא בני ישראל, וגם ערב רב העולה עמם, גם צאן ובקר ומקנה. מחנה זה על תכולתו, מתפנה כעת לאפות את המצות, שהרי ממצרים הם גורשו ועד כה לא יכלו להתמהמה.        
המקרא לא נעצר, והסקירה ממשיכה בתנועה לאחור: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". כמו עוצר ועונה לשאלה 'כמה שנים היינו שם, במצרים'? עצם היום בו הם נתונים, מקבל כעת משמעות חדשה - יום שהוא מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה! כעת הוא מקבל משמעות היסטורית, וחשיבותו היא לה' ולישראל גם יחד.

כל אלו הם רצף תיאורים המייצרים מודעות ביחס למציאות נתונה, בצפייה מחודשת אליה[9].

בין ציווי א-להים לבין דברי משה

כעת נעבור אל משה.

שונה הוא מצבו של משה ממצב העם. משה גדל כבן חורין, הוא גם לא היה שרוי בקוצר רוח. בפסוקים העוקבים ניתן יהיה לזהות שינוי אחר, מהותי, העובר עליו בעת הישיבה בסוכות. בכדי להבינו - נקדים: במעמד הסנה מתמנה משה לשלוחו של א-להים, ומתוקף זאת הוא בא אל העם, גם בא אל פרעה. בתקופה זו מעטות הן יוזמותיו, א-להים מדריך אותו על כל צעד ושעל, והוא מבצע הוראות שוב ושוב. המחשה יפה לכך ניכרת בדיבור ה' אליו בפרק י"ב, בפרשייה הבנויה על בסיס כרונולוגי, כמו הוראות מעשיות המדריכות כיצד לנהוג בכל שלב[10].

כעת, בעת החנייה בסוכות, מתרחש דבר במעמקי התודעה, סוג של מודעות ועצמיות, וכמו נישא משה על כנפי הרוח, מתייצב בעמדה חדשה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג, א'-ב').

 במילים אלה פונה ה' אל משה ומצווה אותו על קדושת הבכורות. בעקבות הציווי פונה משה בדברים אל העם: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם..." (שם, ג'). אילו נשאל לומד - 'מה עשוי להיות תוכן דיבורו של משה אל העם?' דומה שתשובתו הייתה פשוטה ובהירה: ה' ציווה את משה לקדש כל בכור, ומצופה שמשה יעביר את המסר כמות שהוא אל העם. אכן, משה מדבר עם העם בנושא המדובר, אלא שבשונה מן המצופה, הוא פותח בנאום "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, שם). בנאומו הוא מדבר על חמץ ועל מצה, על הגדה לבן ועל אות וזיכרון על היד ובין העיניים. רק בתום 'מסע ארוך' הוא שב אל הדיבור הא-להי במקורו, ומצווה על הבכורות. הציווי ארוך בהרבה מן המקור, ואף שונה ממנו במידה רבה:

"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, י"ב-ט"ז).

ה' מדבר על קידוש בכורות שאינו תלוי בדבר, משה מדבר על קידוש בכורות לאחר הכניסה אל הארץ, ואף מוסיף בו טעם והיגיון. ה' מדבר על קידוש, ואילו משה מדבר על העברה ופדיון. ה' מדבר על בכור באדם ובבהמה, ומשה מבחין בין בהמה לבין חמור.

כה גדול הוא הפער בין דיבור א-להים אל משה לבין הציווי המושמע אל העם. מה משוקע בו?

פער זה הוא דוגמה לתחום המהווה את אחד הצירים המרתקים, היפים והעמוקים במקרא. בכל מקום שכתוב שא-להים מצווה, ולצד הדיבור מופיע תיאור של מימוש הצו או מסירתו על ידי נביא - קיים ביניהם פער מהותי, משמעותי. כשאין פער, אין למקרא צורך לחזור ולתאר את הסיפור כפי שהיה. די לומר את הציווי, ולאחריו - "ויעש כן" או "ויאמר כן אל העם". חזרה פירושה הזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא יאומנו.

כאמור, פער זה הוא חדש, יוצא כעת לדרכו, אך מאוחר יותר הוא הופך להיות לנחלת משה - דבר יום ביומו. ספר שלם - דברים, מכיל את נאומיו ערב הכניסה לארץ,  וברובו הוא מתאר את הידוע והמוכר מן החומשים שקדמו לו. וראה זה פלא. א-להים אומר למשה דבר, תיעודו מדויק בספר שמות ויקרא או במדבר, והנה בא משה, ומתאר דבר אחר! הפער - אינו מדלג על אף פרשייה, לא בתיאורי העובדות ואף לא בחלק המצוות וההלכות.[11]

פער זה מצביע על כך שא-להים אינו כובש את לב עבדיו. א-להים מפנה מקום לאדם, משוחח עם רצונותיו, ועם עולמו הפנימי. נביאים וחכמים שמעו את דבר א-להים בטהרתו, דבר ה' נתפש כהשתקפות לאמת א-להית גדולה, נצחית, אך הוא לא מִלא את החלל והוא הזמין את האדם - הנביא להתייצב ולומר את דברו.

ובחזרה לפרשייה זו - ציווי א-להים על הבכורות נאמר בלא הקשר. מימושו כמות שהוא היה מְשווה לו מעמד של פעולה מקומית המהווה ציות לדבר ה'. משה מזהה את העיקרון הרוחני הנוכח בו, והוא מרחיב וממנף אותו. המינוף - בתיאורו של תהליך היסטורי בו נכנס העם אל ארצו, והוא נע בה, שלב ועוד שלב. תחנות הביניים מייצרות תודעה מתפתחת, והנה הוא מגיע אל מצוות הבכורות הממוקמת בקצה התהליך, והיא כבר משתקפת בעולמו של דור הגדל בארץ, מפותח ובמידה רבה -  עתידי. שיוך זה מייצר לה משמעות רוחנית שאינה מפורשת בדיבור הא-להי המקורי.

 

הנושא - יד ה' החזקה

בפרשייה זו מצווה א-להים על קדושת הבכורות, משה לעומת זאת מניח את האצבע על נושא אחר: 'יד ה' החזקה'. וכך הוא פותח את נאומו אל העם: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות י"ג, ג'). משה מצווה לזכור את יום היציאה מארץ מצרים, ובדבריו משתקפת תפישת עולם. זיכרון איננו נוסטלגיה המנכיחה עבר שחלף; הזיכרון מתייחס לעיקרון רוחני, השייך ממילא גם להווה.  מכאן ועד סוף הפרשייה פושט 'חוזק היד' צורה ולובש צורה. הוא מיתרגם לאיסור אכילת חמץ, למצוות אכילת מצה, לאיסור 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' (שם, ז'), למצוות 'והגדת לבנך', לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, לפרשיית הבכורות ובעקבותיה לאות נוספת 'על ידך' ו'בין עיניך'.

מה מביא את משה לדבר על 'חוזק היד', בעוד שא-להים לא אמר עליו דבר? תשובה לכך נמצאת בדברי משה עצמו, בפרשנות שהוא נותן למצוות הבכורות: "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה". זוהי המשמעות שמשה מזהה בציווי על הבכורות, ולאור זאת הוא מעמיד פרשייה שנושא זה נוכח בליבה, מפתיחתה ועד חתימתה.

מהו 'חוזק יד ה''? 'יד ה'' פירושה 'מעשה א-לוהים' או - פועלו. 'יד ה' חזקה' פירושו - מעשה א-להים חזק שאינו תלוי או נשען על חוקי הטבע וסדריו. משל לאב האוחז בידו בבנו והולך עמו, בדרך ובקצב שהאב מכתיב. הבן מניע את רגליו וגופו, משתף פעולה, אבל באמת, ידו החזקה של האב היא המנוע לפועלו. בפרשייה זו, יציאת מצרים מגלמת את המעשה הא-להי הבלתי תלוי, ביטוי לעובדה שללא הושטת יד א-להית זאת, לא היה העם יוצא משעבוד מצרים.

עד כאן - נקודת מוצא. כעת ממשיך משה, ומתאר תהליך היסטורי העומד לפתחו של העם. כעת אתם נתונים בנקודת זמן מסוימת - 'הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שם, ד'), בשלב הבא תיכנסו אל הארץ, ובארץ תהיו נתונים בתהליכי התפתחות והבשלה. לכל אלו יהיה תהליך התפתחותי מקביל - מצוות שילוו אתכם במסע צמיחה זה. המצוות - הולכות ומשתכללות, רוקמות בהתאמה עור וגידים, ו'משחקות' במגרשים שונים, המשמשים כ'משכן' למעשה הא-להי הבלתי תלוי.

בשורות הבאות תוצגנה נקודות ציון דרכן ניתן יהיה לצפות בתהליך העובר על העם וב'יד ה' החזקה', במופעיה השונים, התואמים[12].

פרספקטיבה הולכת ונרקמת

תחילת דיבורו של משה הוא בהווה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, ג'). 'זה עתה יצאתם ממצרים', אומר להם משה - 'הוציאו יומנים וסמנו יום זה כהיסטורי'[13]. ל'יד ה' החזקה' שבו, מתלווה מעתה מצווה, תואמת - "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". תכולת האיסור - יום אחד, יום היציאה. מהותו - החמץ מסמל את כוחם של תהליכי הטבע לחולל שינוי, במשך זמן המאפשר תפיחה והשבחה. איסורו יתפרש כחזרה אל המעשה הא-לוהי שאינו תלוי ואינו מותנה בנסיבות העולם. אות וסימן לחוזק ידו של א-להים.

נקודת ציון שנייה - "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם, ה'). כאשר תהיו נתונים בארץ, במרחב קיום הניתן לכם, לא כפי שאתם היום - נוודים נטולי מקום, ילבש איסור החמץ צורה ולבוש חדשים. "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'" (שם, ו') - לא יום אחד אלא שבעת ימים. לא רק שלילה והתרחקות מן החמץ, כי אם אכילת מצה, שבמהלך הכנתה נשמרתם מן החמץ. בכך תדְמה יצירתכם ליצירה הא-להית, ל'יד החזקה' שאינה נשענת על חוקי המציאות. בניגוד לשלב הראשון שהתייחס אל יום היציאה ממצרים, כעת ההתייחסות היא אל היום השביעי - "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'". היום - חותם את שבעת הימים, ומביא לידי ביטוי את הנרקם בימים אלו.

נקודת ציון נוספת: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שם, ז') - אל מרחב הזמן שתואר קודם לכן - שבעת הימים, מצטרף כעת מרחב המקום - גבולו של האדם, ומצטרף גם ריחוק מופשט יותר מן החמץ. לא רק אכילה נאסרת, כי אם היראות במרחב הנתון לאחריותו של האדם. כל אלה הם משכן חדש ל'יד ה' החזקה'.

עבר בשירות ההווה

נקודת הציון הבאה: התרחשות בין דורית. אדם עסוק בתרגומים השונים ליד ה' שליוותה אותו בעת היציאה, וכעת הוא נתבע להעביר את המסר לדור אשר לא חווה את היציאה. המענה לכך הוא בציווי הבא: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שם, ח'). האב מצביע - 'בעבור זה', פירוש - 'בעבור הדבר הזה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'[14]. מילים אלו מפתיעות ביותר: בניגוד למחשבה עד כה, שהנושא הוא הזיכרון ליציאת מצרים, כאן החשבון הפוך. 'בעבור המציאות בה אני נתון כעת, כשחוזק היד מוצא את ביטויו בצורות ובמופעים שונים, בעבור מצב זה, עשה ה' לי אותות מופתים ויד חזקה ביציאת מצרים'. הסיבה והמסובב התחלפו. הנושא כעת הוא חוזק היד המופיע במרחב החיים בו נתון האדם, במופעיו השונים. במובן זה - האירוע הגדול של יציאת מצרים משמש כ'טריגר', המאפשר לכל אלו להתקיים.  מוקד זה עושי להישמר גם בשלבים הבאים[15].

            עבר בשירות העתיד

נקודת ציון חשובה היא - הכניסה הנוספת אל הארץ: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ". היאך ניתן להיכנס אל הארץ, לאחר שכבר מצויים בה? בעימוד הבא, הוצבו שתי הכניסות אל הארץ, זו לעומת זו. שלד שתיהן דומה, יחד עם זאת קיים פער בין השתיים. הפער - מציב את הכניסה השנייה אל הארץ כשלב נוסף בהתפתחות ומבוקשנו כעת יהיה להבין בו דבר[16].

 

 

 

 

 

כי יביאך אל ארץ

כי יביאך אל ארץ – בשנית

וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי

וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי

אֲשֶׁר נִשְׁבַּע

לַאֲבֹתֶיךָ

לָתֶת לָךְ

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ?...

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר...

                                                      (שמות י"ג, ה'; ח')

 

"אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" - מפגש קונקרטי, מוחשי עם כל אחד מהעמים בנפרד. מתאים לשלב הסמוך לכניסה לארץ.

"אֲשֶׁר נִשְׁבַּע" - השבועה משמשת לזיהוי הארץ אשר הביאך ה' אליה.

"אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" - הארץ מובטחת בשבועה לאבות. זכות הנכנסים היא מכוח השבועה לאבותיהם, לא זכות משל עצמם.

"לָתֶת לָךְ" - הנתינה מתוארת כמגמה, אך עדיין אינה מתממשת. נתינה פירושה מעבר הארץ מרשות א-להים לרשות העם. מעבר זה עשוי לייצר עמדה חדשה של העם נוכח - ארצו. כאמור, בשלב זה השיוך הוא בגדר חזון, לא מציאות.

 

"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" - הארץ היא הנושא, עמה נפגשים וממילא תיאור מעלותיה מתבקש.



"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" - ההתרחשות הבינדורית היא ביום ההוא, ביום בו קיימת את המצוות.

הבן אינו שואל, מכיוון שאין לו עדיין עמדה עצמית. ישנה המשכיות, בין אב לבן.

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי

 

כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ

וְלַאֲבֹתֶיךָ

וּנְתָנָהּ לָךְ

 

וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת...

                                                     (שמות י"ג, י"א; י"ד)

 

"אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי" - שם כולל לעמים שישבו בה. מתאים לתקופה מאוחרת יותר, מבט מתוך פרספקטיבה והפשטה.


"כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע" - בהתאם לשבועה. השבועה היא הנושא, והיא מקבלת חשיבות.

"כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ" - השבועה מתייחסת אליכם - הנכנסים אל הארץ. האבות במעגל שני, רחוק יותר.


"וּנְתָנָהּ לָךְ" - לא רק תָכנית לתת בעתיד, אלא נתינה בפועל. הארץ שייכת לעם היושב עליה ולעובדה זו השלכות רבות (בספר דברים היא ברשות העם, שוב ושוב -  ח', י'; כ"ו, ט"ו, בספר ויקרא לעומת זאת היא ברשות א-להים – ט"ו-כ"ג).

 

]אין בהמשך הפרשה התייחסות אל הארץ. ישנו מעבר למצווה העוסקת בקדושת החיים-הבכורות. הארץ היא פלטפורמה למה שמתקיים במרחב האנושי שבה.

 

"וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת" - ההתרחשות היא מחר, והיא שייכת במהותה אל העתיד.

הבן בעמדה של שואל. עמדה זו משקפת נתינת מקום לדור הבא, מרחב חירותי לעולמו של הבן, ואופי של דיאלוג לשיח בין הדורות.

 

 

 

 

 


וכעת - אל מצוות הבכורות: כאמור, בכניסה הנוספת אל הארץ, שבועת א-להים לתת את הארץ מתייחסת אל הבנים, והאבות מתייצבים במעגל שני, כמי שמאפשרים לעתיד להתחולל. כעת יהיה לכך ביטוי נוסף: "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'... וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שם, י"ב) - הבכור הוא הראשון לדור הבא, והדיבור עליו הוא במהותו דיבור על העתיד. התייחסות אליו כמקודש, כמוה כהכרזה על קדושת הדור הבא ועל תקוות העתיד. במכת בכורות הורג א-להים את בכורי מצרים וכמו אומר 'לא' רבתי לעתידה. מנגד - הוא אומר 'כן' לבכורי ישראל, ויותר מכך - מייחס להם ערך וקדושה[17].

 

בין פסח לבין סוכות

כעת ניתן לחזור אל הפסוקים בספר ויקרא: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, מ"ג). בפסוק זה מתוארות שתי עמדות - עמדת ישיבה ועמדת יציאה. "בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - תיאור לישיבתם בסוכה, המקום הראשון בו נעצרו, ישבו, נחו ונחשפו לעמדה רוחנית חדשה. עמדה קודמת, נוספת - "בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מצביעה  לאחור אל ההקשר - תוך כדי היציאה מארץ מצרים.

לימים, שתי העמדות תיוצגנה בשני חגים שונים. חג הפסח יספר את סיפור היציאה ממצרים - "בְּהוֹצִיאִי", במעשה
הא-להי הנבדל, במכות וביד החזקה. חג הסוכות יספר את הסיפור הנוסף - "הוֹשַׁבְתִּי", בעצירה ובחניה אשר ליוו את היציאה, ולקחו אותה למקום אחר - בתודעה ובנפש.

דומה שהמשמעות המוצגת בספר ויקרא, במעבר מן היציאה אל הישיבה, היא גם עומק סיפורה של הפרשה בספר שמות. א-להים מצווה את משה לקדש כל בכור, משה מזהה את ההוראה כעיקרון רוחני - 'יד ה' החזקה', והוא מגדיר אותו כמהות היציאה ממצרים. הביטוי לעיקרון זה יהיה בחג הפסח. במקביל, בהשראת הישיבה בסוכות, נחשף משה לעמדה רוחנית חדשה, ומתרגם את הרעיון הרוחני, רוקם לו שורה של מצוות. בכך מתבטא הציר הנוסף - "בסוכות הושבתי", המייצג את המבט האנושי הנרקם, המייצר 'משכן' למעשה הא-להי הנבדל.

חג הפסח נחגג בתאריך היציאה ממצרים, כתיעוד למועד הקרבת הפסח, לחצות הלילה, וליציאה למחרת היום ממצרים. באירועים היסטוריים אלו הופיע א-להים בידו החזקה, והם מונצחים לדורות עולם. חג הסוכות אינו מציין אירוע היסטורי. עיתויו - בחודש השביעי, לא בחודש הראשון, בו ישבו בסוכות, מרחיק גם הוא את הזיכרון הטקסי ההיסטורי. דומה ששתיקת התורה בפסוקי ספר שמות מלתאר באופן מפורש את הישיבה בסוכות, מצטרפת גם היא למגמה זו - הפקעת המימד הטקסי, תוך התמקדות בתהליכים הפנימיים אליהם מוזמן האדם[18]. גם הציווי: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מדבר על ידיעה, הבנה פנימית, לא על זיכרון לאשר אירע. הדרך בה תתקיים הידיעה - בישיבה במרחב המוגן, הבית הארעי, בו תתחולל אינטראקציה בין אדם לבין הבית או המרחב בו הוא נתון. ב"צאת השנה" או בחג האסיף, בתקופה המגלמת במובנים שונים את סיכום השנה, שם ידעו דורותיכם - יזכו להבין את הערך המוסף שבמרחב המוגן בו ישבו, ובמידה רבה - יזכו להבין גאולה פנימית מה היא.

תנועה חדשה זו בעולם הרוח באה אל עולמם עם חנייתם הראשונה בסוכות, בהן התחולל דבר בינם לבין עצמם. צעד ראשון, בדרך ארוכה של אדם ושל עם. בעומקיו הוא מספר על פינוי מקום ועל חלל שמשאירו א-להים לבני אדם לצמוח ולהתגדר בו, כתפישה ולא כפשרה.

 

 

 



[1] רשב"ם: "למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".

אבן עזרא: "כי בסכות - שהיו עושים אחר שעברו ים סוף סוכות ואף כי במדבר סיני שעמדו שם קרוב משנה וכן מנהג כל המחנות.  והנה גם זה המועד זכר ליציאת מצרים".

[2] תמוה לחשוב על אירוע שאינו חשוב דיו כדי להזכירו בכתוב, ומאידך נוסד בעקבותיו מועד וזיכרון לדורות.

עוד יש לציין - פסוקי ספר ויקרא נאמרים למשה בשנה השנייה לצאתם ממצרים (לאחר בניית המשכן [שמות מ', י"ז]). אילו ישבו ישראל בסוכות לאורך ארבעים שנה, השיוך היה אמור להיות בלשון הווה, כמתייחס אל תקופה שעדיין לא הסתיימה, לא בלשון עבר ("בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי").

[3] כמו לדוגמה בסיפור המן: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ" (שמות ט"ז, ט"ז), דרך התיאור לאחר חטא העגל "וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות ל"ג, ח'), ועד התיאור בספר יהושע של העם הניצב בעבר הירדן כשהוא עומד לחצות אותו ולהיכנס אל הארץ "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן וְהַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית לִפְנֵי הָעָם" (יהושע ג', י"ד).

[4] כעת הם אופים את הבצק שנשאו אותו עמם ממצרים: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם (שמות י"ב, ל"ט).

[5] בדומה ל'סוכות' בספר בראשית - "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת" (בראשית ל"ג, י"ז). יעקב קורא למקום 'סוכות' על שם הסוכות שהוא עתיד לעשות למקנהו. 

[6] מעין ההבדל שבין הליכה 'אל הבית' וכנגד הליכה 'הביתה', או - הליכה 'אל ירושלים', וכנגד הליכה 'ירושלימה'. בשני האחרונים הה"א מציינת מגמה. ה'בית' ו'ירושלים' הם מבוקש שאליו מכוון ההולך כבר מראשית דרכו.  

[7]העובדה שהמקום נקרא 'סוכות' תתפרש מעתה כציון לחשיבות הסוכות שהיו בו. החשיבות יכולה להיות בשל ערכן - הקודם לאירוע הנוכחי, והיא יכולה להיות בעקבות ישיבתם בהן ובעקבות המצווה הנקבעת לדורות. בפרק האחרון ('בין פסח לבין סוכות') נבקש לענות על השאלה - מדוע עמעמה הפרשה את דבר קיומן של סוכות במקום.

[8] פרשנות זו לפסוקים נסמכת על הנחת עבודה, על פיה המקרא אינו מדבר עם הקורא מעל גבן של הדמויות המתוארות במקרא. כאשר בנקודת זמן מסוימת הוא מספר כמה אנשים מנה העם, או מהי תכולת המחנה, פירוש הדבר שאלו היוו נושא גם במציאות. לצד זאת קיימת גם אמירה נוספת: הפסוק אינו מתאר מעמד של ספירה, ואפילו הישיבה והאכילה בסוכה אינן מתוארות אלא על דרך ההנגדה - 'העם אופים את הבצק מכיוון שקודם לכן לא יכלו להתמהמה', ומכלל לאו אתה שומע הן - כעת הם מתמהמהים. כל אלו מלמדים על תנועה עדינה, תזוזה ראשונית בנפש העם, עדיין ללא נפח וממשות. יחד עם זאת קיומה הוא מספיק חשוב בכדי ליצור נושא, וגם ולהתייחס להשלכות שהיו לו.

[9]בפסוקים העוקבים מצווה ה' את משה ואהרון על חוקת הפסח  לדורות. ציווי זה אינו מובן מאליו, זה עתה סיימו לאכול את הפסח, ולדיבור זה אין כל השלכה מידית. השוואה בינו לבין תיאורי הפסח, שהתמקדו עד כה בעיקר בפסח מצרים, מצביעה על משמעויות חדשות הנוספות במעמד זה.

[10] ההוראה הראשונה מתייחסת לראש חודש ניסן (י"ב, ב'), השנייה לעשרה בניסן- אל משיכת הצאן (שם ג'-ד'), לאחריה - יום ארבעה עשר בניסן- אל הקרבת הפסח (ו'-ז'), ליל ט"ו אל אכילת הפסח ואל ההכנות ליציאה (ח'-י"ד), יום ט"ו ושבעת הימים משולבים זה בזה (ט"ו-כ'). ככלל – לצד מעשיות זו, קיים עדיין פער בין דיבור א-להים למשה, לבין ההוראות הנמסרות לעם בעקבותיו. באחרונות, ניכרת מידה רבה עוד יותר של מעשיות, וממדי עומק מושמטים ממנה. הגיונו של הפער - מתבקש. נפש לב העם קצרה, העבדות טבועה עמוק בליבם, וזהו אינו הזמן לבוא עימם בדברי מהות ועומק.

[11] דוגמאות: א-להים בספר ויקרא מדבר על ארץ ישראל כאל ארצו שלו, ואוסר על הקונה קרקע לנהוג בה כמנהג בעלים: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כ"ה, כ"ג). בספר דברים לעומת זאת מדבר משה על הארץ כמקום הניתן לעם, שייך לו: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים י"א, כ"ד), או - "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח', י').  את מערכת הזמנים מכנה א-להים בספר ויקרא כזמן שהוא שלו, מעין רשות גבוה"... מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי... שַׁבָּת הִוא לה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, ב-ג). משה לעומת זאת מתאר את הזמן כזמנו של העם, כשמחוגיו הם פועלו של האדם "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, י"ג).

[12]נקודות ציון אלו ישמשו כטעימה, מכיוון שהבנה מקיפה של הפרשייה מצריכה לימוד אינטנסיבי, הרבה מעבר למה שניתן להציע במסגרת מצומצמת זו.

 [13]ניואנס יפה נוכח בתיאור "הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה": הציון "מִזֶּה" פירושו - ממצרים, עליה מצביע משה. הצבעה פיזית על המקום יוצרת זיקה מוחשית למרחב בו הם נתונים, מנכיחה אותו, ואף יוצרת ניגודיות. המקום הדומיננטי כעת הוא מצרים, עליה מצביעים, ומנגד - המקום בו נתון העם, אינו חשוב דיו כדי לציינו. שתיקה זו מנוגדת לשלב הקרוב בפסוקים, בו התייחסות מודגשת למרחב - עם כניסתם אל הארץ.

מעבר מרתק מעמדת צופה אחת לעמדה אחרת, קיים בין הפסוק הנדון לבין הפסוק שלאחריו - "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (י"ג, ד'). בראשון מתוארת היציאה ממצרים פעמיים בלשון עבר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". בפסוק השני מתוארת היציאה בלשון הווה: "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב". מה פשר השינוי? התשובה נעוצה בפרספקטיבה המשתנה מפסוק לפסוק. בראשון, מתייצב משה בעמדה קונקרטית, 'כאן ועכשיו' ומצביע אל עבר הזמן - "הַיּוֹם הַזֶּה". גם הצבעתו אל עבר מצרים היא מוחשית -"הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה". אך מתבקשת היא התנסחות בלשון עבר, שהרי פיזית, הם כבר יצאו ממצרים. בפסוק השני הציון הוא - "הַיּוֹם" בתיאור מופשט, ללא הצבעה מוחשית. הקשרו- רחב, "בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב", מבטא סוג של התרחבות והפשטה. חודש האביב עדיין בעיצומו, וממילא מתבקש להתייחס אל היציאה בלשון הווה - "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים", שהרי בהקשר רחב זה, היציאה עדיין בעיצומה ובמידה רבה רק החלה את דרכה.  

[14]מדוע 'זה' ולא 'זאת'? אך מתבקשת היא לשון נקיבה המתייחסת אל המצה או אולי אל העבודה המתוארת קודם לכן בלשון נקיבה "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה"? נראה שהביטוי 'בעבור זה' - מתייחסת אל כל המכלול שתואר קודם לכן. לשון נקיבה הייתה מייצרת שיוך מוחשי יותר אל המצה או אל  העבודה. לשון זכר מתייחסת אל המכלול. סוג של התרחבות נוספת בתפישת המרחב בו נתון האדם, המכיל מכלול שלם של מופעים ליד ה' החזקה.                                                                                                                                 

[15]כך בשלב הסמוך:"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ  לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שם, ט') - יד מגלמת את עשיית האדם. העשייה תלווה מעתה באות, והאות תייצר משמעות רוחנית, תוסיף קומה נבדלת אל העשייה. 'לך' - התייחסות אישית, פנימית. בין עיניך - העיניים רואות, ובמרחב הנתון ביניהם, שם יהיה זיכרון. אדם צופה אל המציאות, וכמו נוכחת בצפייה זו אות המלווה אותה, מנכיח בה מימד נוסף, רוחני. מימד נוסף זה משויך גם הוא אל היד החזקה, וכפי שחותם הפסוק - "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם", יחד עם זאת יש לשים לב. בדומה להגדה לבנים המתמקדת בהווה ולא בעבר, גם כעת המוקד הוא במטרה "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ", לא בעבר. האות והזיכרון ינכיחו ממד רוחני בחייו של האדם, אלו יהפכו להיות תנועות חיים, קיומיות, וההשלכה לכך תהיה - בתורת ה' הגבוהה, העשויה להיות שגורה בפיו ובחייו.

 

[17]בניגוד לקדושת הבכור הנבדלת בציווי הא-להי הראשון, לובש ערך הבכור צורה טבעית יותר, הקשורה יותר אל חיים ואל ערכים. המחשות: א-להים מדבר על פעולת הקדשה, משה מדבר על העברה. העברה היא מרשות לרשות, ואין בה התייחסות אל הנבדלות שבבכור (כמו 'וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ' [במדבר כ"ז, ח']); בניגוד לשיוך הכפול 'לי' בדברי ה' ("קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר... בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא"), המנכיח את הקב"ה בגוף ראשון, משה מדבר עליו בשמו, בגוף שלישי, מרוחק יותר (כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה'... אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'"); בניגוד לציווי הראשון לקדש כל בכור כמות שהוא, הביטוי "אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ" מבטא את שייכותו הקודמת אל האדם, ורק בעקבותיה הוא משויך לה'; פדיון - אינו נזכר בציווי הא-להי, והוא מותיר אותו במקומו הנבדל. משה לעומת זאת מדבר על פדיון, על שיוכו החוזר אל החיים; הביטוי 'שֶׁגֶר בְּהֵמָה', מבטא את העובדה שהבהמה משגרת אותו ממעיה, וכמו מעיד על שייכותו אליה. גם הציון "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" משייך את הבכור כבנו של האדם הפודה, קושר אותו אל סדר הדורות, בניגוד לציווי 'קדש לי כל בכור', המשייך אותו לא-להים שיוך מובהק.

[18] ביטוי נאה לפער שבין שני החגים: ר' יהודה הנשיא עורך את משניות מסכת פסחים במבנה כרונולוגי (ראשיתה ב'ערבי פסחים 'וסופה בתיאור כרונולוגי של ליל הסדר). המבנה הכרונולוגי תואם לפרשייה בשמות י"ב, המתארת את הלכות ימים אלו שלב אחרי שלב. חג הסוכות לעומת מזמין לעמדה פנימית, ובמובן זה גם הפסוקים וגם המשנה ערוכים במבנה מושגי, לא כרונולוגי.