בא | מה בין רעמסס ובין סוכות?

 

 

 

מבוא

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"     (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג).

בפסוקים אלו מצווים ישראל על הישיבה בסוכה. 'דורותיכם ישבו בסוכות', אומר א-להים, 'ובתודעתם ישובו אל הסוכות בהן הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים'. באילו סוכות מדובר?      
יש שזיהו אותן כסוכות המדבר, בהן ישבו ישראל בשנות נדודיהם הארוכות^[1]. קשה להלום זיהוי זה בפשוטו של מקרא. אין פסוק המתאר ישיבה בסוכות במהלך נדודי המדבר^[2], לעומת זאת, ישנם פסוקים רבים המתארים דווקא ישיבה באוהל, החל מן השנה הראשונה ועד ערב הכניסה אל הארץ^[3].

דומה שהתיאור "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מקפל בתוכו סיפור אחר.

 

'תוך כדי הוציאי אתכם מארץ מצרים, חוללתי התרחשות נוספת', אומר א-להים, וכעת זהו הזמן להתמקד בה. מילים אלו מזמינות לומד אל פסוקי ספר שמות, אל תיאורי היציאה ממצרים, לזהות לצִדם התרחשות נוספת, חשובה, משמעותית דיה כדי לייסד בעבורה מועד ורגל משלושת הרגלים.

חנייה ראשונה

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף"    (שמות י"ב, ל"ח).

בפסוק זה חוברות זו לזו שתי התרחשויות. היציאה ממצרים, ולצידה - החנייה הראשונה בסוכות. ממצרים גורשו בני ישראל, ומיד הם נעצרים בסוכות, לאפות ולאכול את המצות^[4]. האם היו בחנייה זו סוכות? מסתבר שכן. אך מתבקש לקשור בין שם המקום 'סוכות' לבין סוכות שהיו מצויות בו^[5]. עוד מסתבר, שהימצאותן היא שכיוונה את העם אל המקום עוד בטרם הגיעם אליו (כך עולה מן הייחוס - "סֻכֹּתָה")^[6]. כך עולה גם מפסוקי ספר ויקרא: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מיד לאחר הוציאי אותם מארץ מצרים הושבתי אותם בסוכות, וכמו מצביע הפסוק לעבר התיאור בספר שמות, על בני ישראל הנוסעים מרעמסס שבמצרים, אל מקום ששמו הוא סוכות, ובו הם יושבים בסוכות^[7].

מדוע ישיבה או חנייה בסוכות היא סיבה לייסודו של חג? מה חשיבותו של האירוע?

 

קו תפר בתודעה

הטענה המוצעת במאמר זה מזהה קו תפר בעמדה הרוחנית של העם ושל משה מנהיגו בפתחה של פרשייה זו. עם הגיעם אל החנייה בסוכות, מתחולל דבר במעמקי תודעתם, בהרחבת הפרספקטיבה ובעמדת צופה חדשה לכלל האירועים.

נפתח בעמדת העם, בניסיון לזהות את הלך נפשו. תיאור ראשון למצבם מופיע במילים הבאות: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (ב', כ"ג). תיאור נוסף נוכח בדיבורו של א-להים אל משה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו" (ג', ז'). עני, צעקה ומכאובים. שוב מתואר העוני, בהגיע משה אליהם ובשורה בפיו - "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (שמות ד', ל"א). תנועה נוספת המתארת תקופה זו היא קוצר הרוח -  "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט').

בשלב הבא - לאורך תשע המכות הראשונות, אין התייחסות להלך נפשם. בתקופה זו הם משמשים כצופים בגודלו של א-להים, בידו החזקה ובטלטלה הגדולה הפוקדת את מצרים. חזרתם 'אל הבמה' מתרחשת במכת הבכורות, בשטף אירועים חזקים המתרגשים ובאים עליהם: ממצרים הם מגורשים (י"א, א'), את הפסח הם אוכלים בחיפזון "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (שם י"ב, י"א), ולמעשה חזקה עליהם יד מצרים לשלחם: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים: וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" (י"ב, ל"ג-ל"ד).

והנה-חידוש: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" - העם בא אל סוכות, מקום חנייתם הראשונה. קודם לכן לא יכלו להתמהמה, והנה כעת הם עושים זאת: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (י"ב, ל"ז;ל"ט). רגע של מנוחה, המאפשר להם לטעום בפעם הראשונה את טעמה של החירות שזה עתה זכו לה. עצירה ראשונה לאחר ה'מפץ הגדול', חנייה, המביאה אל תוך עולמם תנועת נפש חדשה. ביטוי ראשון לה יהיה בתיאור הבא:

 

'מה היה לנו?'

וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:            
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם: (שמות י"ב, ל"ז-מ"ב)

בפסוקים אלו, הסמוכים לתיאור המסע 'סוכתה', פותח הכתוב בסקירה מקיפה, כמו עונה לשאלה - 'מה היה לנו?' העובדות אינן חדשות, אבל החידוש הוא בעובדה שמדברים עליהן[8]. זוהי הפעם הראשונה בה מתייחסים למספרים, וגם לשאלה - מי ומי ההולכים? התשובה היא בני ישראל, וגם ערב רב העולה עמם, גם צאן ובקר ומקנה. מחנה זה על תכולתו, מתפנה כעת לאפות את המצות, שהרי ממצרים הם גורשו ועד כה לא יכלו להתמהמה.        
המקרא לא נעצר, והסקירה ממשיכה בתנועה לאחור: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". כמו עוצר ועונה לשאלה 'כמה שנים היינו שם, במצרים'? עצם היום בו הם נתונים, מקבל כעת משמעות חדשה - יום שהוא מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה! כעת הוא מקבל משמעות היסטורית, וחשיבותו היא לה' ולישראל גם יחד.

כל אלו הם רצף תיאורים המייצרים מודעות ביחס למציאות נתונה, בצפייה מחודשת אליה[9].

בין ציווי א-להים לבין דברי משה

כעת נעבור אל משה.

שונה הוא מצבו של משה ממצב העם. משה גדל כבן חורין, הוא גם לא היה שרוי בקוצר רוח. בפסוקים העוקבים ניתן יהיה לזהות שינוי אחר, מהותי, העובר עליו בעת הישיבה בסוכות. בכדי להבינו - נקדים: במעמד הסנה מתמנה משה לשלוחו של א-להים, ומתוקף זאת הוא בא אל העם, גם בא אל פרעה. בתקופה זו מעטות הן יוזמותיו, א-להים מדריך אותו על כל צעד ושעל, והוא מבצע הוראות שוב ושוב. המחשה יפה לכך ניכרת בדיבור ה' אליו בפרק י"ב, בפרשייה הבנויה על בסיס כרונולוגי, כמו הוראות מעשיות המדריכות כיצד לנהוג בכל שלב^[10].

כעת, בעת החנייה בסוכות, מתרחש דבר במעמקי התודעה, סוג של מודעות ועצמיות, וכמו נישא משה על כנפי הרוח, מתייצב בעמדה חדשה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות י"ג, א'-ב').

 במילים אלה פונה ה' אל משה ומצווה אותו על קדושת הבכורות. בעקבות הציווי פונה משה בדברים אל העם: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם..." (שם, ג'). אילו נשאל לומד - 'מה עשוי להיות תוכן דיבורו של משה אל העם?' דומה שתשובתו הייתה פשוטה ובהירה: ה' ציווה את משה לקדש כל בכור, ומצופה שמשה יעביר את המסר כמות שהוא אל העם. אכן, משה מדבר עם העם בנושא המדובר, אלא שבשונה מן המצופה, הוא פותח בנאום "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, שם). בנאומו הוא מדבר על חמץ ועל מצה, על הגדה לבן ועל אות וזיכרון על היד ובין העיניים. רק בתום 'מסע ארוך' הוא שב אל הדיבור הא-להי במקורו, ומצווה על הבכורות. הציווי ארוך בהרבה מן המקור, ואף שונה ממנו במידה רבה:

"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, י"ב-ט"ז).

ה' מדבר על קידוש בכורות שאינו תלוי בדבר, משה מדבר על קידוש בכורות לאחר הכניסה אל הארץ, ואף מוסיף בו טעם והיגיון. ה' מדבר על קידוש, ואילו משה מדבר על העברה ופדיון. ה' מדבר על בכור באדם ובבהמה, ומשה מבחין בין בהמה לבין חמור.

כה גדול הוא הפער בין דיבור א-להים אל משה לבין הציווי המושמע אל העם. מה משוקע בו?

פער זה הוא דוגמה לתחום המהווה את אחד הצירים המרתקים, היפים והעמוקים במקרא. בכל מקום שכתוב שא-להים מצווה, ולצד הדיבור מופיע תיאור של מימוש הצו או מסירתו על ידי נביא - קיים ביניהם פער מהותי, משמעותי. כשאין פער, אין למקרא צורך לחזור ולתאר את הסיפור כפי שהיה. די לומר את הציווי, ולאחריו - "ויעש כן" או "ויאמר כן אל העם". חזרה פירושה הזמנה להקשבה, וכשבאים להקשיב מגלים פערים שלא יאומנו.

כאמור, פער זה הוא חדש, יוצא כעת לדרכו, אך מאוחר יותר הוא הופך להיות לנחלת משה - דבר יום ביומו. ספר שלם - דברים, מכיל את נאומיו ערב הכניסה לארץ,  וברובו הוא מתאר את הידוע והמוכר מן החומשים שקדמו לו. וראה זה פלא. א-להים אומר למשה דבר, תיעודו מדויק בספר שמות ויקרא או במדבר, והנה בא משה, ומתאר דבר אחר! הפער - אינו מדלג על אף פרשייה, לא בתיאורי העובדות ואף לא בחלק המצוות וההלכות.^[11]

פער זה מצביע על כך שא-להים אינו כובש את לב עבדיו. א-להים מפנה מקום לאדם, משוחח עם רצונותיו, ועם עולמו הפנימי. נביאים וחכמים שמעו את דבר א-להים בטהרתו, דבר ה' נתפש כהשתקפות לאמת א-להית גדולה, נצחית, אך הוא לא מִלא את החלל והוא הזמין את האדם - הנביא להתייצב ולומר את דברו.

ובחזרה לפרשייה זו - ציווי א-להים על הבכורות נאמר בלא הקשר. מימושו כמות שהוא היה מְשווה לו מעמד של פעולה מקומית המהווה ציות לדבר ה'. משה מזהה את העיקרון הרוחני הנוכח בו, והוא מרחיב וממנף אותו. המינוף - בתיאורו של תהליך היסטורי בו נכנס העם אל ארצו, והוא נע בה, שלב ועוד שלב. תחנות הביניים מייצרות תודעה מתפתחת, והנה הוא מגיע אל מצוות הבכורות הממוקמת בקצה התהליך, והיא כבר משתקפת בעולמו של דור הגדל בארץ, מפותח ובמידה רבה -  עתידי. שיוך זה מייצר לה משמעות רוחנית שאינה מפורשת בדיבור הא-להי המקורי.

 

הנושא - יד ה' החזקה

בפרשייה זו מצווה א-להים על קדושת הבכורות, משה לעומת זאת מניח את האצבע על נושא אחר: 'יד ה' החזקה'. וכך הוא פותח את נאומו אל העם: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמות י"ג, ג'). משה מצווה לזכור את יום היציאה מארץ מצרים, ובדבריו משתקפת תפישת עולם. זיכרון איננו נוסטלגיה המנכיחה עבר שחלף; הזיכרון מתייחס לעיקרון רוחני, השייך ממילא גם להווה.  מכאן ועד סוף הפרשייה פושט 'חוזק היד' צורה ולובש צורה. הוא מיתרגם לאיסור אכילת חמץ, למצוות אכילת מצה, לאיסור 'וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' (שם, ז'), למצוות 'והגדת לבנך', לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, לפרשיית הבכורות ובעקבותיה לאות נוספת 'על ידך' ו'בין עיניך'.

מה מביא את משה לדבר על 'חוזק היד', בעוד שא-להים לא אמר עליו דבר? תשובה לכך נמצאת בדברי משה עצמו, בפרשנות שהוא נותן למצוות הבכורות: "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה". זוהי המשמעות שמשה מזהה בציווי על הבכורות, ולאור זאת הוא מעמיד פרשייה שנושא זה נוכח בליבה, מפתיחתה ועד חתימתה.

מהו 'חוזק יד ה''? 'יד ה'' פירושה 'מעשה א-לוהים' או - פועלו. 'יד ה' חזקה' פירושו - מעשה א-להים חזק שאינו תלוי או נשען על חוקי הטבע וסדריו. משל לאב האוחז בידו בבנו והולך עמו, בדרך ובקצב שהאב מכתיב. הבן מניע את רגליו וגופו, משתף פעולה, אבל באמת, ידו החזקה של האב היא המנוע לפועלו. בפרשייה זו, יציאת מצרים מגלמת את המעשה הא-להי הבלתי תלוי, ביטוי לעובדה שללא הושטת יד א-להית זאת, לא היה העם יוצא משעבוד מצרים.

עד כאן - נקודת מוצא. כעת ממשיך משה, ומתאר תהליך היסטורי העומד לפתחו של העם. כעת אתם נתונים בנקודת זמן מסוימת - 'הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שם, ד'), בשלב הבא תיכנסו אל הארץ, ובארץ תהיו נתונים בתהליכי התפתחות והבשלה. לכל אלו יהיה תהליך התפתחותי מקביל - מצוות שילוו אתכם במסע צמיחה זה. המצוות - הולכות ומשתכללות, רוקמות בהתאמה עור וגידים, ו'משחקות' במגרשים שונים, המשמשים כ'משכן' למעשה הא-להי הבלתי תלוי.

בשורות הבאות תוצגנה נקודות ציון דרכן ניתן יהיה לצפות בתהליך העובר על העם וב'יד ה' החזקה', במופעיה השונים, התואמים[12].

פרספקטיבה הולכת ונרקמת

תחילת דיבורו של משה הוא בהווה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שם, ג'). 'זה עתה יצאתם ממצרים', אומר להם משה - 'הוציאו יומנים וסמנו יום זה כהיסטורי'^[13]. ל'יד ה' החזקה' שבו, מתלווה מעתה מצווה, תואמת - "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". תכולת האיסור - יום אחד, יום היציאה. מהותו - החמץ מסמל את כוחם של תהליכי הטבע לחולל שינוי, במשך זמן המאפשר תפיחה והשבחה. איסורו יתפרש כחזרה אל המעשה הא-לוהי שאינו תלוי ואינו מותנה בנסיבות העולם. אות וסימן לחוזק ידו של א-להים.

נקודת ציון שנייה - "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם, ה'). כאשר תהיו נתונים בארץ, במרחב קיום הניתן לכם, לא כפי שאתם היום - נוודים נטולי מקום, ילבש איסור החמץ צורה ולבוש חדשים. "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'" (שם, ו') - לא יום אחד אלא שבעת ימים. לא רק שלילה והתרחקות מן החמץ, כי אם אכילת מצה, שבמהלך הכנתה נשמרתם מן החמץ. בכך תדְמה יצירתכם ליצירה הא-להית, ל'יד החזקה' שאינה נשענת על חוקי המציאות. בניגוד לשלב הראשון שהתייחס אל יום היציאה ממצרים, כעת ההתייחסות היא אל היום השביעי - "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'". היום - חותם את שבעת הימים, ומביא לידי ביטוי את הנרקם בימים אלו.

נקודת ציון נוספת: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שם, ז') - אל מרחב הזמן שתואר קודם לכן - שבעת הימים, מצטרף כעת מרחב המקום - גבולו של האדם, ומצטרף גם ריחוק מופשט יותר מן החמץ. לא רק אכילה נאסרת, כי אם היראות במרחב הנתון לאחריותו של האדם. כל אלה הם משכן חדש ל'יד ה' החזקה'.

עבר בשירות ההווה

נקודת הציון הבאה: התרחשות בין דורית. אדם עסוק בתרגומים השונים ליד ה' שליוותה אותו בעת היציאה, וכעת הוא נתבע להעביר את המסר לדור אשר לא חווה את היציאה. המענה לכך הוא בציווי הבא: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שם, ח'). האב מצביע - 'בעבור זה', פירוש - 'בעבור הדבר הזה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'^[14]. מילים אלו מפתיעות ביותר: בניגוד למחשבה עד כה, שהנושא הוא הזיכרון ליציאת מצרים, כאן החשבון הפוך. 'בעבור המציאות בה אני נתון כעת, כשחוזק היד מוצא את ביטויו בצורות ובמופעים שונים, בעבור מצב זה, עשה ה' לי אותות מופתים ויד חזקה ביציאת מצרים'. הסיבה והמסובב התחלפו. הנושא כעת הוא חוזק היד המופיע במרחב החיים בו נתון האדם, במופעיו השונים. במובן זה - האירוע הגדול של יציאת מצרים משמש כ'טריגר', המאפשר לכל אלו להתקיים.  מוקד זה עושי להישמר גם בשלבים הבאים[15].

            עבר בשירות העתיד

נקודת ציון חשובה היא - הכניסה הנוספת אל הארץ: "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ". היאך ניתן להיכנס אל הארץ, לאחר שכבר מצויים בה? בעימוד הבא, הוצבו שתי הכניסות אל הארץ, זו לעומת זו. שלד שתיהן דומה, יחד עם זאת קיים פער בין השתיים. הפער - מציב את הכניסה השנייה אל הארץ כשלב נוסף בהתפתחות ומבוקשנו כעת יהיה להבין בו דבר[16].