מה בין משה לעם ישראל?

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

מה בין משה לעם ישראל?* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת שמות

השבוע, אנו מתחילים לקרוא בחומש שמות. במרכזו של חומש זה, עומד סיפור כפול: מחד, סיפורם של בני ישראל, מיציאת מצרים ועד הפיכתם לעם; ומאידך, סיפורו של משה רבנו, מאז הולדתו ועד תיאור תקופת המנהיגות שלו במדבר. נדמה, שאם מעיינים בסיפורים אלו ניתן להבחין בקווי דמיון בין חלק מהמאורעות שארעו לעם ישראל ובין המאורעות שארעו למשה רבנו. ננסה לעמוד על אחת מהקבלות אלו.

כאשר משה נפגש בפעם הראשונה עם הקב"ה במעמד הסנה הבוער, מתארת התורה: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג', ו'). בחז"ל, אנו מוצאים שתי גישות הפוכות להערכת מעשהו של משה:

"ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא - אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות... ור' הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו, א"ל הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך - חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה" (שמות רבה, פרשה ג')

למעשה, כאשר בוחנים את הפרשיה ניתן לראות ששתי הגישות מעוגנות בפסוקים. הפירוש ההפוך תלוי בשני אופנים בהם ניתן לפרש את ה'יראה' שתקפה את משה כאשר ראה את חזיון הסנה הבוער.

בפשטות, יראה משמעותה פיק ברכיים. לפי פירוש זה, כאשר משה נפגש עם הקב"ה הוא לא יכול היה לשאת את המעמד בגלל עוצמתו, ומפחד גדולת הקב"ה שנחשפה בפניו הסתיר את פניו. לעומת זאת, ניתן להבין שהיראה עליה מדבר הפסוק היא יראת הרוממות. כלומר, משה נחשף לראשונה לגדלותו של הקב"ה ומבין את עוצמתו, ומפני שהוא לפתע תופס שאין זה ראוי שבן אנוש יביט בפני הקב"ה - הוא מסתיר את פניו. אם כן, המחלוקת האם משה עשה כהוגן או לא, בעצם משקפת מחלוקת ביחס לפשר יראתו של משה.

קודם המעמד, מספרת התורה:

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה" (שמות ג', א')

ומסביר רש"י על אתר:

"אל הר הא-להים - על שם העתיד"

לפי פירוש רש"י, ההר עליו נגלה הקב"ה למשה נקרא 'הר הא-להים' כיוון שבעתיד משה יעלה עליו על מנת לקבל את התורה. כעת, בכל אופן, כנראה משה מגיע אליו במקרה.

לעומת זאת, הספורנו מפרש את משמעות שמו של ההר בצורה שונה:

"ויבא אל הר הא-לוהים חרבה - הוא לבדו להתבודד ולהתפלל, על דרך 'ויבא עד חברון' (במדבר י"ג, כ"ב)"

לדברי הספורנו, משה הלך למדבר לשם חיפוש ובקשת הקב"ה, וממילא מובן כיצד הגיע למקום ספציפי הידוע בקרבתו המיוחדת אל הא-ל - הר הא-לוהים. אם נלך בדרכו של הספורנו בהסבר הפסוקים, המחלוקת אותה הצגנו בתחילת הדברים מתחדדת עוד יותר: במידה ומשה מגיע להר סיני בתודעה ברורה של בקשת הא-ל, אולם בסופו של דבר כאשר אותו א-ל פגש אותו משה נתקף פחד ופיק ברכיים עד כדי הסתרת פנים - מעשה זה איננו מובן, וברור שיש לדרוש אותו לשלילה; האם ייתכן שמשה יחפש ויבקש את הקב"ה, וכשסוף סוף משאלתו תתגשם הוא יברח ויסתתר?! לעומת זאת, במידה ומשה הלך למדבר לשם בקשת הקב"ה, וכאשר נגלה אליו הקב"ה הסתיר משה פניו כיוון שלפתע התוודע לגדלותו ועוצמתו של מושא בקשתו - דבר זה מובן וראוי לכל שבח!

מהלך זה, בו אדם מחפש את הקב"ה מתוך רגשי אהבה ודבקות, אולם בסופו של דבר, כאשר הוא אכן זוכה להתגלות, הוא בורח - מאפיין את כל חיינו הדתיים. המעבר הדיאלקטי בין אהבה ליראה, בין רצון לקירבת הקב"ה ובין פחד מהאינסופי, הוא מעבר שכל אחד מאתנו צריך לחוות בחייו. כפי שאמרנו בתחילת הדברים, אפשר למצוא מהלך דומה גם בהיסטוריה של כנסת ישראל, המתוארת בספר שמות.

כשעם ישראל מגיע להר סיני לשם קבלת התורה, מספרת התורה על התקדשות והכנה מרובה לה נדרש כל אחד מהמשתתפים. לעומת זאת, כאשר הקב"ה בסופו של דבר מתגלה אל עם ישראל והם שומעים את שתי הדיברות הראשונות, הם מבקשים ממשה שימשיך את קבלת התורה:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ', ט"ו)

גם כאן ניתן להבין את הפחד שתקף את עם ישראל בשתי צורות: מחד, ניתן להבין שהעם נתקף פיק ברכיים פתאומי לאחר ששמע את הדברים להם הוא מתחייב בהר סיני; אולם מאידך, ניתן להבין את בקשתם כיראת א-לוהים פתאומית שתקפה אותם, כשהבינו את גדולת האל במלוא משמעותה. לפי ההסבר הראשון, בקשתם ממשה היא שלילית, שהרי כל ההכנות המרובות נעשו לשם ההתגלות בה חזו; אולם לפי ההסבר השני, בקשתם היא חיובית ומובנת, בהתאם למעבר החד בין אהבה ליראה שמלווה כל אדם הרוצה להתקרב ולהידבק בקב"ה!

נדמה, שגם בפרשיה זו ניתן למצוא את שני הפרשנויות בדברי חז"ל:

"ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר 'נפשי יצאה בדברו'. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים, והחיה אותם... ואמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר 'מלאכי צבאות ידדון ידדון' - אל תיקרי ידדון אלא ידדון" (שבת פח:)

המדרש הראשון מתאר, שבכל דיבור ודיבור נמלאו ישראל ביראת רוממות עצומה, עד כדי כך שיצאה נשמתם - "נפשי יצאה בדברו". לעומת זאת, המדרש השני אינו מתאר יראה עצומה בה נתקף העם, אלא פחד קיצוני ובלתי נשלט; כל רצונם של עם ישראל היה לברוח ולהתרחק מכבוד ה'.

מה באמת התרחש בהר סיני? נדמה, שבספר דברים התעלומה נפתרת:

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם; וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי; וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ; כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי; קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" (דברים ה', י"ט-כ"ד)

בתחילה, למשה הייתה אולי מחשבה שפחדם של ישראל נובע מפיק ברכים, אולם הקב"ה מגלה לו שאין מדובר בפחד בעלמא אלא ביראת הרוממות, וממילא מעשה זה מובן ואף משובח.

בחיינו הדתיים, איננו יכולים לבחור בפן האהבה או בפן היראה בלבד. מצד אחד, אדם שבוחר אך ורק בפן האהבה יכול להתדרדר עד לפגאניות ואלילות, ומצד שני, אדם שבוחר אך ורק בפן היראה, מאבד את היכולת לחוות את המפגש עם הקב"ה ולעבוד אותו גם באמצעות הרגש. הדיאלקטיקה בין האהבה ליראה הכרחית לחיינו בתור אנשים דתיים בפרט, ובתור בני אנוש החיים תחת צילו של הקב"ה בכלל!



* השיחה נאמרה בשנת תשס"ב ולא עברה את ביקורת הרב.