דילוג לתוכן העיקרי

מהר"ל | 2

קובץ טקסט

ראינו בשיעור שעבר כי המהר"ל מגדיר את התפילה בתור עבודה. העבודה מבטאת את תלותו של האדם בקב"ה. כשהאדם מוסר את נפשו לקב"ה בתפילה, הוא אינו מחולל מציאות חדשה, אלא חושף את תלותו הקיומית בו, ובזה מעיד על אחדותו ושלמותו. גישה זו היא בעלת קירבה מסוימת לדברי רבי חסדאי קרשקש, העיקרים והמבי"ט שבהם עסקנו (אף שספק אם המהר"ל ראה את ספרו של המבי"ט, שנדפס באירופה רק בסמוך לנתיבות עולם), מצד ראיית התפקיד של התפילה כגילוי של יסודות האמונה.

 

תפילה ותורה

כעת אנו ניגשים לדבר על התפילה עצמה. המהר"ל פותח בקשר בין התפילה לתורה:

"בספר משלי "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כ"ח, י'). שלמה המלך ע"ה ר"ל בזה, כי שני דברים נתנו לאדם מן השם יתברך – התורה והנפש, ואם מסיר אזנו משמוע תורה שדוחה התורה שהיא מן השם יתברך לאדם ואינו רוצה בה – גם תפלתו שהאדם שופך נפשו לפני השם יתברך היא תועבה, כי אלו שני דברים דהיינו התורה והנפש תלוים זה בזה. וכבר התבאר זה למעלה בנתיב התורה איך אלו שנים תלוים זה בזה, כמו שאמרו במדרש: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: שמרני כאישון בת עין, אמר לו הקדוש ברוך הוא: שמור מצותי וחיה (תנחומא עקב פ"ד)...

"ועל זה אמר מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, כי מאחר שהוא דוחה התורה שהיא שכלית בשביל התפלה שהוא לצורך חיות גופו אם כן תפלה כמו זאת היא לצורך גופו בלבד, שאם היה תפלתו שיתן השם יתברך אליו צורך חיותו כדי שיעבוד השם יתברך וילמד תורה שהוא דבר שאינו ענין גופני אם כן למה מסיר אזנו משמוע תורה, ומאחר שמסיר אזנו משמוע תורה אם כן התפלה היא לצורך גופו בלבד ודבר שהוא לצורך גופו בלבד דבר זה הוא תועבה. ולכך האדם כאשר יתפלל אל השם יתברך על צרכיו לא יהיה כונתו שיתן לו עושר וכבוד וכל הדברים אשר הוא צריך בשביל הנאת גופו, רק שיתן לו השם יתברך מה שהוא מבקש לעבוד השם יתברך, ואם יבקש על חייו לא יהיה כונתו רק שיתן לו השם יתברך חיים כדי שיעבוד השם יתברך בתורה ובמצות"   (נתיב העבודה ב).

המהר"ל רואה את התפילה כחלק ממערכת שלמה שכוללת גם את התורה – התורה היא תנועה מהקב"ה אלינו, והתפילה היא תנועה מאתנו אל הקב"ה. הקב"ה נתן לנו את התורה, ונתן לנו את הנפש שאותה אנחנו אמורים להעלות בחזרה. את שתיהן קיבלנו מלמעלה, אלא שהתורה ניתנה כדי להישאר אצלנו, והנפש אמורה לעבור תהליך של עלייה. שתי התנועות קשורות זו בזו, ולכן ללא תורה – מאבדת התפילה את משמעותה.

פירושו של המהר"ל לפסוק אינו מובן מאליו. אפשר היה לפרש את הפסוק בתור מעין עסקה: אין יחס בין התורה לתפילה, אלא שהקב"ה מתנה את קבלת התפילה מצדו בקבלת התורה מצדנו. המהר"ל מסביר כי לא מדובר בתנאי חיצוני אלא בקשר מהותי, יש יחס פנימי בין התורה לתפילה ולכן האחת אינה מתקיימת ללא האחרת. אדם שאין לו אלא קיומו הגופני – אין סיבה שהקב"ה ימלא את צרכיו ויעצים אותו; אדם שמקבל תורה, מציב לעצמו יעדים רוחניים ומבקש מהקב"ה יכולת לעמוד בהם – הקב"ה ימלא את צרכיו כדי להשלים את מטרתו העליונה.

נשים לב כי המהר"ל מציין כאן את שפיכת הנפש לפני הקב"ה. נראה שהגדרה זו אינה מתכוונת לממד השבח בתפילה, והיא גם מעבר להגדרה הפשוטה של הבקשה. שפיכת שיח אינה ניסיון להשיג את המבוקש בלבד, אלא ביטוי של קרבה. המתפלל אינו אדם שממלא טפסים כדי לקבל את מה שהוא צריך, הוא שוטח את רחשי לבו.

 

תפילה על ידי דיבור – ביטוי האישיות

מכאן עובר המהר"ל לשאלה שפתח ספר העיקרים, וממשיכה ללוות את העוסקים בסוגיה בדורות שאחריו. המהר"ל, לאורך כל כתביו, אינו מזכיר מפורשות את ספר העיקרים, ובאופן כללי ממעט להזכיר שמות של חכמים שקדמו לו – כנראה כחלק ממגמתו לשים במרכז את חז"ל; אך עקבותיו של ספר העיקרים ניכרים בתוך המהר"ל, וברור שהוא קרא את דבריו. גם כאן מעלה המהר"ל את שאלת ספר העיקרים:

"ויש שואלין על התפלה, אם ראוי האדם שיתן השם יתברך אליו הדבר שהוא מתפלל למה לא יתן אליו בלא תפלה, ואם אין ראוי אליו אם כן אף אם יתפלל ויבקש וכי בשביל תפלתו יתן אליו. ועוד הקשו כי למה צריך להתפלל בדבור והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ודי היה במחשבה, וכיוצא בזה מדברי שבוש עד שקצת נזרקה בהם רוח חיצונים לסכלות דעתם".

המהר"ל מזהה את השאלה כמושפעת מהעולם שמחוץ ליהדות, ואפשר להעלות אפשרויות מה בעייתי כל כך בעיניו בשאלה זו. מכל מקום, הוא מביא את השאלה לשם מה לבטא את התפילה בדיבור, ומשיב:

"אבל דבר זה כי התפלה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר ואז השם יתברך שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה. והאדם הוא נחשב אדם מצד הדבור ובזולת זה אינו אדם, וכאשר אין אדם מתפלל ומבקש בדבור אין כאן מקבל כי כל מקבל מבקש לקבל מה שהוא חסר, ולכך צריך שיהיה מבקש חסרונו בדבור ואז הוא מבקש חסרונו במה שהוא אדם חסר. ואין זה מוכן להשלמה מן העלה רק כאשר יוציא חסרונו אשר הוא חסר מצד שהוא אדם, ואז הוא מוכן לקבל השלמה מן העלה. ולפיכך צריך שיתפלל האדם אל השם יתברך שהוא העלה בדבור, כי בזה האדם מצד שהוא אדם אז מוכן לקבל השלמה מן העלה כאשר הוא אדם חסר, וזה כאשר יוציא חסרונו בדבור שמצד הדבור הוא אדם, אבל כאשר הוא מתפלל בלבו בלבד לא נקרא שמוציא חסרונו מצד שהוא חי מדבר, רק אם הוא צדיק גמור והוא שכלי אז השם יתברך שומע אף שקורא אל השם יתברך בלבו בלבד".

התפילה היא ביטוי למצבו הקיומי של האדם. היא צומחת מתוך העובדה שהאדם הוא חסר. לא שחסר לו דבר מה ברגע כלשהו, אלא שהוא יצור חסר במהותו. גם אם יתמלאו כל צרכיו, הוא עדיין יישאר חסר, והוא זקוק לחוליה שתשלים אותו. הוא צריך לפנות אל השלם ולבטא מולו את חסרונו.

ביטוי החיסרון נעשה על ידי הדיבור. הדיבור הוא הביטוי של האדם עצמו, יותר מההרהור. ההרהורים אינו מייצגים בהכרח את האישיות האמתית; הם זרם של מחשבות ותחושות שעולים מתוך צדדיו השונים של האדם, מתרוצצים בין חלקי נפשו. יכול להיות שיעבור באדם הרהור של רצון לחזור בתשובה ולתקן התנהגות כלשהי, אבל כל עוד האדם לא ביטא את ההרהור בפיו – הוא עדיין אינו החלטי וגמור. ההרהור שלי אינו "אני", כלומר אין "אני" מוחלט שעומד מאחוריו. הדיבור שלי הוא כבר אני. כיוון שהתפילה מבטאת את מצבו הקיומי של האדם, צריך להביע אותה באופן שמבטא את קיומו של האדם, וזהו הדיבור.

לנקודה זו יש יוצא דופן:

"כאשר הוא מתפלל בלבו בלבד לא נקרא שמוציא חסרונו מצד שהוא חי מדבר, רק אם הוא צדיק גמור והוא שכלי אז השם יתברך שומע אף שקורא אל השם יתברך בלבו בלבד".

הצדיק אינו זקוק לביטוי בדיבור, כיוון שהמחשבה שלו היא כבר אחת עם זהותו. הוא אינו צריך לעשות צעד נוסף כדי לגבש את ההרהורים שלו לעמדה החלטית, הוא כבר שם.

אפשר להעיר כאן עוד הערה שקשורה לדמותו הכללית של המהר"ל: חכמים רבים עוסקים בשאלה איך מפנימים דברים. מסילת ישרים, בעל התניא ועוד, מדברים על הפער שבין עולם המחשבה ובין זהותו של האדם, ונותנים הדרכות כיצד להחדיר את האמת פנימה. כיצד לחיות על פי המידות הנכונות. לעומתם יש כאלה שאינם עוסקים בהפנמת התוכן, ואחד מהם הוא המהר"ל. אין לו עצות והדרכות, אלא רק קביעות אמת. אנו יכולים לחשוב בעצמנו על כלים ליישום העקרונות שלו, אבל הוא מצדו מביא את העקרונות כמו שהם, מתוך תפיסה שאם אדם יחדור לעומק האמת – הוא יהיה שם. תפיסה זו מבטאת את אישיותו של המהר"ל עצמו, והיא תואמת גם את דמות הצדיק שהמהר"ל משרטט כאן – הוא אינו זקוק לכלים כדי להפנים את האמת, היא כבר נמצאת בקרבו ומאוחדת עם מחשבותיו.

 

דבקות במדרגה העליונה

מחשיבות הדיבור, עובר המהר"ל לדבר על הבעיה בדיבור בקול רם מדי:

""תניא: המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר" (ברכות כד:). ואף כי רש"י ז"ל פירש המשמיע קולו בתפלתו מראה כאלו אין השם יתברך שומע תפלתו כאשר תפלתו הוא בלחש. אבל לפי האמת פירושו כי התפלה הוא שמאמין בו יתברך שיעשה בקשתו והאמונה בו יתברך הוא דבק במדריגה העליונה הנעלמת, וזהו עיקר האמונה כי המאמין בו יתברך אמונתו מגיע עד המדרגה הנעלמת, וכמו שמורה עליו האל"ף שהיא ראשונה במלת אמן כי מגיע עד ההתחלה, גם כי האל"ף אותיות פלא שהיא לשון העלמה וכמו שיתבאר, והאמונה השלימה שהוא מתדבק באמונתו יתברך עד המדריגה העליונה הנעלמת, וזה שמשמיע קולו בתפלתו אין מגיע אל המדריגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדריגה העליונה כי העליון הוא נסתר, ודבר זה ידוע למבינים".

אנו רואים כאן קשר בין התפילה לאמונה – לא רק ליסודות מסוימים של האמונה, אלא לעצם האמונה בקב"ה. תפילה מביעה אמון – "כי התפלה הוא שמאמין בו יתברך שיעשה בקשתו". במשפט זה מסביר המהר"ל באופן פשוט כיצד הבקשה משקפת את האמונה. אך המהר"ל ממשיך את ההסבר: "והאמונה בו יתברך הוא דבק במדריגה העליונה הנעלמת, וזהו עיקר האמונה כי המאמין בו יתברך אמונתו מגיע עד המדרגה הנעלמת". לשם מה נחוץ הסבר זה? מדוע לא מספיק לומר שכשאדם פונה אל הקב"ה בבקשה, הפנייה מביעה את האמונה בו?

נראה שהמהר"ל נכנס כאן לרובד עמוק יותר של התפילה, מעבר לבקשה שהקב"ה ימלא את צרכינו. כבר הזכרנו את התמיהה הגדולה כיצד התפילה פועלת; התמיהה אינה נובעת מחוסר אמונה במציאותו של הקב"ה, אלא מתפיסת חוקי הטבע כמוחלטים. גם אם אנו מציירים את הקב"ה בתור כל יכול, סוף כל סוף הוא ברא חוקי טבע קבועים ומוטבעים שמכוחם העולם מתנהל, ולכן אין טעם לפנות אליו בבקשה. זה המבט הפשוט על העולם. מי שמתפלל באמת, מתוך אמון שלתפילה שלו יש משמעות, משקף מבט עמוק יותר על המציאות. מבט שמאמין כי אפשר לפרוץ את המסגרת הטבעית-הריאלית של העולם.

רוב הזמן אנחנו נמצאים בתוך המגבלות של העולם הזה, אבל בתפילה אנו עומדים לפני ה'. אנו יכולים לגעת במה שמעבר לגבולות העולם. כאן מתרחב המבט על משמעותה של התפילה – היא משלימה לא רק את האדם, אלא גם את העולם כולו. למעשה לא רק האדם הוא חסר, אלא העולם כולו חסר במהותו, והתפילה מפגישה אותו עם המדרגה שמעל ומעבר לממדיו. עם מדרגת העולם הבא. בתפילה איננו אמורים להתעלם מהקושי כיצד היא פועלת, איננו אמורים לשים בצד את מגבלות העולם הזה, אלא להגיע לדבקות במדרגה א-להית עליונה יותר.

כאן מופיע מושג הדבקות, והוא חוזר שוב לאורך נתיב העבודה בהמשך. מצאנו אותו כבר בשיעורים הקודמים: רבי יהודה הלוי מדבר על דבקות במובן של מפגש עם הקב"ה, הרמב"ם עוסק בדבקות גם אם אין הוא מגדיר אותה בשם זה – וכוונתו לדבקות על ידי המחשבה, יש אזכורים אחדים של הדבקות גם אצל רבי חסדאי קרשקש והעיקרים. אבל הראשון שמזכיר את מושג הדבקות בלי לעקור את התפילה ממובנה הפשוט – זהו המהר"ל. הרמב"ם, למשל, מורה להידבק בעקרונות המחשבתיים והאמוניים; המהר"ל מגיע לדבקות דרך הבקשה עצמה. הפנייה בבקשה פורצת את מגבלות העולם הזה, ועל ידה דבק האדם במדרגה הא-להית הנעלמת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)