מהי יראת ד'? | 1

בשיעור הקודם ניסינו לענות על השאלה המהותית 'מהי עבודת ד'?', ובאופן מדויק יותר, 'מה נכלל תחת הכותרת עבודת ד'?'. בעקבות הרמח"ל, הצבענו על חמש נקודות: אהבת ד', יראת ד', ההליכה בדרכיו, שלמות הלב וקיום כל המצוות. בשיעור זה ובכמה מן הבאים אחריו ננסה להבהיר באופן תמציתי את פירושם של נקודות אלו.

יש לציין, כי אף על פי שבשיעור הקודם הדגשנו את הפן המעשי של השעורים, הזכרנו גם שאין שום ספק בכך שהעולם המעשי נגזר מהעולם ההשקפתי. יתר על כן, להבנתנו בעיה במעשה לעיתים נובעת מבעיה בהשקפה (כפרפראזה על בטוי מעולם הלמדנות שמיוחס לר' חיים 'בעיה בהסברה היא בעיה בהבנה'). הרמח"ל עצמו (הקדמת המחבר למסילת ישרים) מצביע על כך שמושגים בעבודת ד' לרוב נשמעים מוכרים מאד כך שאין הם זקוקים לביאור והסבר. למרות זאת, אם נשאל את עצמינו מה אנחנו באמת מבינים, נגלה שמעט מידי, ובוודאי שזו תהיה התשובה אם נשאל את עצמינו כיצד מגיעים לרכוש את העניין הזה.

אם כן, המושג הראשון שננסה לגעת בו הוא יראת ד'.

בפתח הדברים יש להדגיש, כי יראת ד' בה אנו דנים בשורות הבאות איננה הפחד שהקב"ה יעשה לי משהו. פחד זה מוגדר כיראת העונש, וגדולי ישראל במהלך הדורות נחלקו בלגיטימיות של השימוש בתחושה זו (יש שגינו אותה מאד והמליצו להשתמש בה רק בלית ברירה, ויש ששיבחו אותה ועשו בה שמוש נרחב). מכיוון שבאופן כללי פן זה מוכר יותר, אינני רוצה במסגרת זו להרחיב בו.

יראת ד' בה ענו עוסקים מבוססת על ההכרה בפער האין סופי בין האדם ובין השם יתברך. ככל שהאדם מעמיק בפער זה, כך הוא מתמלא יראה.

כך מתאר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב') את התהליך: "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ...". כלומר, הרמב"ם מדריך להתבוננות עמוקה בטבע, אך לא השתאות כתוצאה מראיית נוף מרהיב וכדומה אלא התבוננות שמתוכה עומדים על החכמה שבטבע.

הרמב"ם ממשיך וכותב "וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות". במילים אחרות, כתוצאה מההתבוננות האדם עומד על הפער בין דעתו הקלה וה"מעוטה" ובין תמים דעים. התחושה העולה מהצבת הדימוי 'דעה קלה' למול 'תמים דעים', איננה של פחד במובן המקובל, של פחד 'שיקרה לי משהו', אלא על יראה המבוססת על תחושה של פער.

בשיעור הבא נמשיך להעמיק במושג יראת ד'.