מדוע שתקו חכמים?

לקובץ וורד>>

הצעה לקריאה באגדות החורבן

 

עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה זיל אייתי לי קמצא

'לך הבא לי' - אומר בעל הסעודה לשמשו. לא הזמנה של רעות היא זו, כי אם עיסוק בעצמו, מעמדה של כוח. אין רעות, אין קשר, יש תועלתנות, ללא כבוד וללא ערבות. זהו סימן נוסף לכך שאהבתו לקמצא משמשת בעיקר לצורך התפישה שלו את עצמו: כאיש האוהב את קמצא ושונא את בר קמצא.  

אזל אייתי ליה בר קמצא

השמש טועה טעות טרגית, ואך מתבקש ביטוי לכך בסיפור - בציון עובדת טעותו (למשל: "טעה ואייתי ליה לבר קמצא"). ציון זה נעדר, ומשתמע מכך, שמנקודת מבטו של השמש לא באמת מדובר בטעות. כאמור, המוקד בסיפור אינו פרסונאלי, המוקד הוא ההוויה הישראלית של העת ההיא, ובהקשר לכך הכרעה בשאלה 'מי בפנים ומי בחוץ'. השמש מזמין אנשים מסוגו של קמצא, אבל הוא גם מזמין אדם מהסוג של בר קמצא. הזמנה בתום לב ובחוסר מודעות לשנאה התהומית שיש לאדוניו כלפיו.

מיהו שמש זה? מהו הפרופיל שלו? גם לההוא גברא וגם לשמש אין שם. שניהם מייצגים 'אבי טיפוס'. הראשון הוא ה'מנהל' היודע טוב טוב את מי מזמינים ואת מי לא. השני הוא איש פשוט הנלווה אליו, המאפשר למארח לנהל את הסעודה. בניגוד ל'ההוא גברא' האחראי על גבולות הגזרה של הסעודה, השמש אינו אחראי על דבר, והוא גם לא נכנס לעובי הקורה. מזווית עינו - בר קמצא הוא בדיוק כמו קמצא. שניהם אוחזים באותו קומץ, שניהם בטוחים בעליונותם, ושניהם אומרים דברים שקשה למי שמגיע מבחוץ להבחין בהבדל שביניהם.

באירוע זה משתתפים שישה אבות טיפוס של דמויות: ההוא גברא ושמעיה, קמצא ובר קמצא, החכמים וזכריה בן אבקולס. השישה הם שלושה צמדים, והמעבר מן הראשון לשני בכל אחד מהם מקפל בתוכו את עומק התהליך בו נתון הדור. קמצא הוא האיש שבחר לקמוץ, לצידו בר קמצא - האיש שכבר גדל לתוך המציאות הכיתתית. שניהם נבחרו לשמש ככותרת לתהליך שאירע בירושלים. לצידם - דמויות נוספות המוקרנות מתהליך זה: 'ההוא גברא' אוהבו של קמצא ניחן עדיין בסוג של מבט כולל על הדור, לצידו השמש, 'מספר שניים' שלו, כבר אינו מבחין בהבדל המהותי שבין קמצא לבין בר קמצא. הצמד השלישי הוא החכמים ור' זכריה בן אבקולס. החכמים, כפי שנבחין בהמשך - מנסים ליטול אחריות, כנגדם מתייצב חכם - ר' זכריה בן אבקולס המגלם את הריחוק מן ההכללה, דואג לקודש, ואינו לוקח בחשבון את המציאות ואת אחריות החכמים עליה. מתג ההפעלה לחורבן הוא בדינמיקה שהתרחשה בין הראשון לבין השני בשלושת המגרשים.    

בין בעל הבית לבין בר קמצא

אתא אשכחיה דהוה יתיב

בעל הבית אינו עומד בפתח ומקבל את פני הבאים. הוא חשוב מידי בכדי להתייצב בעמדה זו. הוא 'עושה כניסה' לאחר שבר קמצא כבר יושב. עמדה זו היא המשך לניסוח ההזמנה במילים 'הבא לי',  המקפל בתוכה אדנות והחשבה עצמית.

 

אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא:

'הלוא אותו אדם הוא בעל ריבו של אותו אדם'. על שניהם הוא מדבר בגוף שלישי. דיבור בניסוח קטגורי, מבטא חוסר ישירות, ניכור וריחוק.

מאי בעית הכא?

הוא שואל "מה אתה מחפש כאן?" ומיד ממשיך, לא מחכה לתשובה.

קום פוק!

'קום צא': בעל הסעודה אינו מסתפק באמירה "צא", שמשמעותה ברורה, והוא מקדים לה הוראה לקום. הוראה נוספת זו, היא כניסה לרזולוציית הפעולות הפיזיות שעל בר קמצא לעשות כדי להגיע החוצה, והיא מצביעה על תחושת העליונות שהייתה לבעל הבית כלפיו.

 בשורות הבאות - שלוש הצעות של בר קמצא, המבקש להיחלץ מן הגזירה.

אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא

הואיל ובאתי - הנח לי, אומר לו בר קמצא, ואני אשלם את דמי הסעודה בה השתתפתי.
כבר הערנו על שאלה מתבקשת שניתן להפנותה לבר קמצא: 'בעל הסעודה אינו חפץ בך, מה לך להישאר בביתו נזוף ולא רצוי בעליל'? שאלה זו מועצמת בשלבים הבאים, בהתעקשות הגדולה שהייתה לו להישאר בסעודה.

דומה שכך הם פני הדברים: בר קמצא מעולם לא הבין מה ל'ההוא גברא' נגדו. יתירה מכך - אם הסעודה מסמלת את המגרש הציבורי-חברתי בעם ישראל והשאלה היא מי בפנים ומי בחוץ - הוא הרי רואה עצמו כשייך פנימה יותר מכל אדם אחר. הזמנתו כמוה כהתפקחות של המארח.

אמר ליה: לא

בדחייה גמורה, ללא כל הסבר.

 

אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך

בר קמצא מוכן לשלם דמי חצי מן הסעודה. בהמשך נבקש לזהות מהי המחשבה המקופלת בהצעה זו.

אמר ליה: לא.

שוב דוחהו בעל הבית ללא כל הסבר.

אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך

מוכן אני לשלם את דמי כל הסעודה.

א"ל: לא.

ההוא גברא דוחה את נוכחותו אפילו במצב בו הוא משלם את דמי הסעודה כולה.

נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.

הגדיל ההוא גברא לעשות והוא מעמידו בכוח ומוציאו מביתו.

סעודה בכל מחיר

מה הביא את בר קמצא למוכנות לשלם כל כך הרבה על ההשתתפות בסעודה? כפי שהערנו, תשלום זה היה גלוי וידוע לכל, ולא באמת חסך את הבושה. דומה שהוא בא מן המקום הבא: נקודת המוצא שלו היא שייכותו המובהקת לאירוע. עמדותיו מבטאות את האמת הטהורה, והחברה - גם אם בפועל היא אינה דבקה בהן כמוהו - צריכה לתת לו מקום חשוב, ולאפשר לו להשמיע את קולו.

בשלב הראשון הוא מבטא מוכנות לשלם על המנה שלו. 'גם אם אינך מחבב אותי' - הוא אומר למארח: 'אינך מפסיד מנוכחותי'. כשבר קמצא רואה את הסירוב לכך - הוא מבין שהרתיעה ממנו היא גדולה יותר, והוא מציע לתת מעצמו דבר. לשלם חצי מהסעודה פירושו - כניסה אל מתחת ל'אלונקה' החברתית. בר קמצא מוכן לשלם יותר מכדי חלקו בנטל הלאומי. כשגם ההצעה לשלם חצי מהסכום נדחית - הוא הולך עד הסוף. הוא מוכן לשאת בכל הנטל הכרוך באירוע, ובלבד שיינתן לו מקום בסעודה. ברור לו שאם הוא יהיה שם, גם אם בתחילה כקול שאינו רצוי, הוא יצליח בכוח האמת שלו להשפיע על האחרים. במובן זה, הנשיאה שלו בנטל תיצור הערכה כלפיו והיא תאפשר לו לשפר עמדה. ומנגד - המחשבה על דחייתו החוצה מן הקהל היא בלתי נסבלת בעיניו. אם הוא לא חלק מהסיפור - הכל אבוד. אין מבחינתו עתיד לירושלים ולעם ישראל אם וכאשר הוא והאמת שלו יידחו החוצה. המאבק שלו להישאר בפנים הוא מאבק על כל הקופה, ולכן הוא מוכן ללכת עד הסוף ולשלם את עלות הסעודה כולה.  

  כמה גדול הוא המרחק בין בר קמצא לבעל הסעודה! מבחינת בר קמצא הוא הלך עד הקצה. בעיני 'ההוא גברא' - חוסר הרלוונטיות של ההצעות רק מעצים את הדחייה. יתירה מכך - מסתבר שמנקודת מבטו ההצעות האחרונות רעות מן הראשונות, מכיוון שבהן זוכה האורח במעמד של שותף ומזמין בהעמדת האירוע. מעמד זה הוא בלתי אפשרי בעליל ביחס למי שאינו זכאי להשתתף בסעודה.

בר קמצא הולך לקיסר

אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו

בר קמצא נדחה מהסעודה בעגמת נפש, ואת האצבע המאשימה הוא מפנה אל עבר החכמים. חכמים נכחו באירוע, ובהנחה שסיפור הסעודה הוא הסיפור הגדול של 'מי בפנים ומי בחוץ', שתיקתם נתפשת כדחיקתו אל מחוץ למחנה. ציפייתו הייתה שלפחות הם, האמונים על התורה ועל בקשת האמת - יגנו עליו ועל עמדתו. אם הם משתפים פעולה עם הוצאתו - מסיק מכך בר קמצא, סימן שהם נטשו את דרך האמת.

איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא

תלמידי החכמים אמורים להבין עד כמה האמת שאני מופקד עליה היא לב העניין. אם הם אינם מבינים, והם גם שותפים לרמיסתה ברגל גסה, זוהי סיבה טובה ללכת אל המלך - הקיסר ולהלשין. מה הוביל אותו דווקא למתווה זה? מדוע הקיסר הוא הכתובת?

אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

מה הניע אותו לטעון על מרד? האם עלילה שפילה היא זו, או שמא מעומק ליבו נאמרו הדברים? נמתין בהקשבה לכתוב.

א"ל: מי יימר?

הקיסר מתואר בעמדה של יושר וענייניות, הוא אינו 'קופץ' על המידע אלא מבקש הוכחות. תיאור זה מחזיר את הכדור אל המגרש הפנים-ישראלי.

א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה.

בר קמצא שולח קרבן, והוא קורא לקיסר לבחון האם יקריבוהו היהודים. אם לא יקריבו, זהו סימן למרד.

אזל שדר בידיה עגלא תלתא:

הקיסר שולח קרבן משובח. פתיחה בתיאורו כהולך ('אזל'), תמוהה. לאן הוא הולך?
דומה שהליכה זו היא אינה פיזית. זהו ציון לעמדה החדשה בה התייצב. במילים אחרות - בר קמצא מצליח לקרב את הקיסר אל עמדתו.

בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא.

בדרכו לירושלים, מטיל בר קמצא מום בקרבן. מום בניב השפתיים, וישנה גירסה אחרת על פיה המום היה בדוקין שבעין. ליהודים זהו מום, לרומאים לא. היהודים תובעים שלימות גדולה בקרבן, ובהתאם הם פוסלים קרבן מעין זה[12], לעומת זאת, הרומאים מכשירים קרבן, גם כאשר יש בו מום מסוג זה.

שאלנו - מה הביא את בר קמצא לצעד זה? מדוע הוא מערב את הקיסר? וכעת נוסיף ונשאל: האם כוונתו המוצהרת הייתה להחריב את ירושלים? האם לא לקח בחשבון אפשרות שעל פיה החכמים לא יקריבו את הקרבן משום שלום מלכות?

דומה, שחלון הצצה אל עבר מניעיו של בר קמצא הוא - הצעד בו נקט בהטילו מום בקרבן. בר קמצא פצע את הבהמה באופן הנחשב מום ליהודים בלבד, ובכך הוא הציף את הפער בין אמות המידה השונות בשני העמים. פער זה יאלץ את החכמים להכריע: האם ידחו את הקרבן ויוותרו נאמנים לאמיתה של תורה, או שמא 'יתכופפו' ויקבלו את מערכת הערכים של רומא. העובדה שמדובר בקרבן המובא אל המקדש ועולה על גבי המזבח, הופכת את השאלה לטעונה: האם ייאותו לקיסר ויוותרו על טהרת הקודש, או שמא יתפשרו ויקבלו את 'חוקי הגויים' המכשירים מום מסוג זה, מתוך כוונה לרצות את הרומאים?

במבחן המציאות, עמדת החכמים הייתה להקריב את הקרבן, ועובדה זו מקרבת את האפשרות לומר שאופציה זו נלקחה בחשבון על ידי בר קמצא. אם כך הוא, אזי לא מדובר על כוונה מוצהרת להחריב את ירושלים, כי אם בוחן, אליו הוא זימן את החכמים. אם ידחו את הקרבן, יתפתח מרד ברומאים - תוצאה רצויה מבחינתו של בר קמצא, והזרמים הקנאיים אות הוא מייצג. החכמים יהיו שותפים במרד, ובכך יגבר כוחה של הקנאות אל האמת. מאידך - אם יקבלו את הקרבן, יהיה ברור לכל שגם שתיקתם בעת שהוצא מן הסעודה נבעה משיקולים דומים: מוכנות לוותר על האמת על מנת לרצות את 'ההוא גברא' - הרוח השלטת. כעת תהיה לו הוכחה על כך: החכמים אימצו את מערכת הערכים הרומאית והם מוכנים להקריב במקדש בהמה שעל פי ההלכה היא בעלת מום. בחירתם זו תציג את חולשתם לעיני כל, ותאפשר לו להילחם בהם ובדרכם הפרשנית[13].

 

בין חכמים לרבי זכריה בן אבקולס

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות,

חכמים מבינים את האירוע, את הסכנה הטמונה בסירוב, וסבורים שיש להקריב את הקרבן. מבחינתם האמת מורכבת מכפי שהיא נצפית מנקודת מבטו של בר קמצא. ההלכה כוללת בתוכה מנגנונים ושיקולים כ'שלום מלכות', ובהתאם אחריותם אינה מצטמצמת לאמת ההלכתית התיאורטית, אלא מתייחסת גם להקשרים הרחבים בהם ההלכה מיושמת[14].

אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח!

ר' זכריה בן אבקולס פונה אליהם ומציג עמדה אחרת. דאגתו - מפני הטעויות של הדורות הבאים. שני מאפיינים לטענתו:

• חשיבתו היא בתוך חוקי ההלכה, והוא אינו מתייחס כלל למציאות, אין לו אחריות כלפיה.
• החשיבה שלו היא תקדימית, חשש ה'מדרון החלקלק', ויישומו הוא ביחס לאיסור הקרבת בעל מום - המפורש בכתוב. זוהי חשיבה מפוחדת שאינה סומכת על הדורות הבאים, על יכולתם לעמוד נוכח הפסוקים ונוכח המציאות ולנהוג כראוי.

חכמים חושבים אחרת, אבל מאיזושהי סיבה עמדת ר' זכריה מתקבלת.

סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא,

שוב מציגים החכמים את עמדתם - מתוך אחריות להשלכות שתהיינה לדחיית קורבן הקיסר. חושבים להרוג את בר קמצא העומד להפליל עם שלם בעוון מרידה שלא הייתה.

אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!

שוב דואג רבי זכריה להלכה ולא למציאות. חששו הוא מתקדים רחוק - שמא יפר העם בעתיד את ההלכה. מאידך, אין הוא דואג - מה עשויה להיות תגובת הקיסר להלשנתו של בר קמצא. הגמרא אינה מתארת את המשך ההתנהלות, אך משתיקתה, ומדבריו העוקבים של ר' יוחנן עולה שעמדת ר' זכריה היא שהתקבלה.

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

ר' זכריה מקטין עצמו בסוג של ענווה, צדקות יתירה שבעומקיה מקננת עמדה נטולת אחריות. 'עליי לדאוג לתורה, וריבונו של עולם כבר ידאג לעולם ולמציאות'. חוסר לקיחת אחריות זו עומדת במוקד הסוגיה.[15]

פשר לשתיקת החכמים

בפתח הדברים שאלנו על שתיקת החכמים, והשאלה כעת נשאלת ביתר שאת. בשורות הבאות, נזמין את עצמנו אל התמונה הגדולה של הסוגיה: אכן בנקודת המוצא, בסיפור הוצאת בר קמצא החכמים שתקו,  ובמבחן המציאות דעתם בטלה מפני דעתו של ר' זכריה בן אבקולס. אלא שבשלב הבא של הסוגיה מתגלה לפתע נחישות גדולה של רבן יוחנן בן זכאי בהתנהלותו כנגד הבריונים. הגמרא מספרת על מהלכו המתוחכם כנגדם, בו הצליח לצאת מן העיר. לאחר היציאה, חוברים חכמים בהנהגתו אל אספסינוס, מנהלים איתו דו שיח, ולמעשה מובילים מהלך אמיץ של וויתור על ירושלים, בקשה לבנות מרכז רוחני ביבנה - 'תן לי יבנה וחכמיה', ותקנות רבות שתוקנו בהובלתו של רבן יוחנן בן זכאי. הכותרת לכל אלו היא - קריאתו הנכוחה של רבי יוחנן בן זכאי את המציאות, ולקיחת האחריות עליה[16]. תיאורים אלו מציגים את עמדת החכמים כעמדה מורכבת. הבלגה ושתיקה בשלבים הראשונים של הסיפור, ומנגד - מעורבות ולקיחת אחריות בשלבים הבאים. טענה: מידת המעורבות וההובלה של החכמים בשלבים המאוחרים מעמידים את שתיקתם הראשונה באור חדש, שהרי ברצותם ידעו להגיב, ויותר מכך - להיאבק על עמדתם.

נחזור אל שתיקתם הראשונה: מה הביא את החכמים לשתוק נוכח התנהגותו המחפירה של 'ההוא גברא' המוציא את בר קמצא מביתו? בר קמצא הוא תוצר קשה מבחינתם. זהו אדם המגלם את המקום אליו נקלע הדור. סופו מעיד על תחילתו, ותגובותיו האחרונות מבטאות עד כמה האיש איננו מחויב. חכמים נתונים בדילמה: המארח פגע בבר קמצא, וזוהי סיבה להתערב, מאידך - התערבות לטובתו עשויה להתפרש כתמיכה באנרכיה רוחנית כמעט גמורה, שאפיינה את עולמו.

במבט רחב יותר, המציאות כולה היא כיתתית: קמצא, בר קמצא, ההוא גברא, הקהל בסעודה שמקבל את ההרחקה בשלוות נפש. זוהי מערכת חיים הנמצאת בימיה האחרונים, מבלי שקיימת באמת אפשרות לשקם אותה. כל התערבות של חכמים עשויה הייתה להפר את האיזונים. בחירתם היא לשתוק.

ברוח דומה הם מגיבים לרבי זכריה בן אבקולס. תחילה הם מציגים את עמדתם - להקריב את הקורבן משום 'שלום מלכות', עד שמנגד מציג רבי זכריה בן אבקולס את עמדתו. בשונה מהם, עמדתו נשמעת טוב יותר, כמי שמעוטרת נאמנות לתורה ולהלכה. במקום בו הדור נמצא, בתפר שבין העולם של קמצא לעולם של בר קמצא, מתקבלת עמדתו של  ר' זכריה[17].

 

בין פתיחה לחתימה

ר' יוחנן פותח את הסוגיה בפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה", וכהמחשה לנופלים ברעה הוא מצביע על קמצא ועל בר קמצא. בסופה הוא מטיל את האחריות לחורבן על ר' זכריה בן אבקולס. מהו היחס שבין שתי האמירות?

דומה שהתשובה מקופלת בדבריו: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים" - העיר המסמלת את הקיום הרוחני והלאומי של העם. לעומת זאת, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס "החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו" - פגעה בקודש ובמקדש, ובמעגל נוסף בקיום הלאומי - "והגליתנו מארצנו". שתי ההתרחשויות שונות זו מזו. הראשונה היא חברתית, והיא קשורה לשאלה מי בפנים ומי בחוץ. השנייה מציפה את שיקול דעתם של חכמי התורה, ומתייחסת לעולם הקודש. בעומק, שני הסיפורים מספרים סיפור אחד, על עולם רחב, שהלך והצטמצם: עושרה הרוחני של החברה אבד, ואת מקומו החליפו כיתות שכל אחת מהן בטוחה שהאמת כולה נמצאת בגבולה. לצד זאת - בתוך עולם הקודש התרחש תהליך דומה: מראיית ההלכה כמי שנתונה בהקשר רחב, אל ענוותנות המצמצמת אותה בד' אמותיה. ענוותנות זו שאופיינה בדאגה לקודש ולא לחיים, החריבה את הקדש ואת החיים גם יחד.