דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 165

מבעיר | 6 | הבערה ללא כילוי החומר - המשך

קובץ טקסט

הסבר האבני נזר ברמב"ם: כילוי או צירוף

בשיעור הקודם עסקנו בשיטת הרמב"ם. כפי שראינו, מדברי הרמב"ם עולה, בפשטות, שיש מבעיר גם בדבר שאין בו כילוי.

אולם, האבני נזר כתב שגם הרמב"ם מודה שאין מבעיר אלא כשיש כילוי. לשיטתו, זו הסיבה שהרמב"ם הדגיש שאין חייבים על הבערת מתכת אלא כשעושה זאת "כדי לצרפו במים". דהיינו, החיוב אינו מצד עצם הבערת המתכת, שאינה מתכלה, אלא משום שמגמתו לצרף. כך כתב:

"לראב"ד אין במתכת משום הבערה וכיבוי כלל. לרמב"ם אם נתכוין בכיבוי לצרףאו נתכוין בהבערה כדי לצרפו אחר כך במים חייב. ואם לאו פטור"  (אבני נזר רכ"ט, י"ז)

נראה, שלגישתו צריך לומר שישנם שני סוגי מבעיר. כאשר האדם מבעיר חומר בעירה מתכלה זהו האב מלאכה של מבעיר. לעומת זאת, כאשר מחמם מתכת על מנת לצרפה זוהי תולדה של מלאכת מבעיר:

"ונראה דהרמב"ם סובר בזה כדעת הספר יראים. דטעם שאין כיבוי במתכת. מפני שלא הי' במשכן והבערה היתה בצורפי זהב וכסף. וכיון שהבערה היתה רק בצורפים. על כן אין הבערה רק אם נתכוין לצרף" (שם אות ז')

למצער, לא זכיתי להבין את שיטתו. האבני נזר דורש אחד משני תנאים על מנת לחייב את המבעיר: הבערה שיש בה כילוי, או הבערה על מנת לצרף. אולם, לכאורה יש פה ממה נפשך: אם צריך הבערה שיש בה כילוי, גם חימום המתכת של הצורפים במשכן אינה נחשבת הבערה אלא מצרף, כיוון שאין בזה כילוי. אולם, אם נכיר בכך שהייתה במשכן הבערה בלי כילוי, בפשטות יש לחייב בכל מקרה שמבעיר בלי כילוי, לאו דווקא כשמכוון לצרף.

נראה, שיש לדחוק ולומר שהמוקד בהבערה הוא בחומר הבוער, שמשתנה על ידי הבעירה. דבר זה מתרחש בשני המקרים: בדבר שיש בו כילוי הוא הופך לאפר וכדומה, וזהו האב. בדבר שאין בו כילוי הוא נצרף ומתחשל, וכיוון שאינו משתנה לגמרי הוא התולדה. מקרה של חימום מתכות סתם, שאין בו כילוי או צירוף, אינו מלאכה. לפי דרך זו אין בהדלקת נורת להט משום מבעיר, שהרי זהו סתם חימום מתכת.

אולם, כל זה עדיין איננו שווה לי. הרי גם בחימום מתכת, כגון בנורת להט, יש שינוי משמעותי, שהמתכת הבוערת מאירה לסביבתה.

בכל זאת, שמא יש לחלק בין בשני המקרים: המקרה של אפר או צירוף מתכת, התוצאה נובעת מחימום החומר הבוער עצמו, המשתנה על ידי זה. אולם, במקרה של הארה שנובעת מהחימום, המתכת עצמה נשארת בלא שינוי מהותי[1].

 

ב. הרחבת שיטת האבני נזר

האבני נזר עצמו, במהלך דיונו בשיטת שולחן ערוך הרב (שיטה בה נדון בהמשך השיעור), הוסיף לבאר את דבריו. וכך כתב:

"ואף שגחלת של מתכת גם כן חייבין עלי' משום מבעיר. הלא כתב הרמב"ם (י"ב, א') שהוא תולדת מבעיר וכתב הרמב"ם בפי' המשניות פרק ז' דשבת ובהלכות פרק ז' (ד') דתולדה הוא שאינו דומה לאב לגמרי רק במקצת דמיין. דאף שאין המתכת מתבער. מכל מקום הוא נעשה אש. והוא דומה קצת למבעיר. אבל עיקר מבעיר שהעצים מתבערים"            (אבני נזר רל"ח, ח')

בפשטות, כוונת האבני נזר היא שעיקר מבעיר הוא בחומר המתכלה. כיוון שבמתכת אין כילוי של החומר, לכן היא רק תולדה של מבעיר: אמנם נוצרת אש לפנינו אבל אין כילוי בחומר.

אולם, לפי כיוון זה יש לחייב, לכאורה, כל חימום מתכת כתולדה של מבעיר, ולא רק כשעושה כן על מנת לצרף. לעיל, ניסינו לענות על קושי זה ולטעון שגם במתכת חל שינוי מסוים. האבני נזר עצמו, מכל מקום, לא הלך בנתיב זה.

נראה מדבריו, שאם יש פעולה שיש בה חשיבות מלאכה, אף על פי שאין היא עונה על כללי המלאכה היסודיים, אנו יכולים לשייך אותה למלאכה הקרובה ביותר הרלוונטית. זאת, אף שהיא חסרה את התנאים היסודיים[2]. כאשר האדם מבעיר מתכת על מנת לצרף, יש בכך מלאכת צורפים. אם כן, למרות שעיקר מבעיר הוא כאשר החומר הבוער מתכלה ופה אין הוא מתכלה, כיוון שיש דמיון למבעיר יש לחייב. כאמור, התנאי הוא שיהיה על מנת לצרף, שיהיה כעין המשכן, וצריך עיון.

על פי דברים אלו, אין לחייב משום מבעיר בהדלקת נורת להט. למרות שהמתכת שנורה מתבערת ומתלהטת, כיוון שאין הוא עושה כן על מנת לצרף אין הוא חייב[3].

 

ג. הצעה ברמב"ם: שיעור כדי לצרף

אחר כל הדברים, נראה לעניות דעתי שלפי הרמב"ם יש מבעיר גם בלא כילוי, ולכן מחייב גם במחמם מתכות. דברי הרמב"ם, לפיהם במחמם מתכות מדובר שעושה זאת כדי לצרפו, אין הכוונה לתנאי הכרחי, שבלעדיו לא חייב. כפי שביארנו, קשה למצוא סברה לצורך בהבערה על מנת לצרף. מסתבר, שכוונתו לומר ש"כדי לצרפו" הוא שיעור בכמות החימום הנדרש כדי לחייב משום מבעיר.

ראיה לדברינו ניתן למצוא בפער בין דברי הרמב"ם בדין מבעיר מתכת, לדבריו במכבה מתכות.

כך כתב לגבי מבעיר:

"המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב"  (שם הלכה א')

ואילו לגבי מכבה כתב:

"אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוין לצרף חייב[4]"  (שם הלכה ב')

אם כן, בעוד שלגבי מכבה גחלת כתב הרמב"ם שהוא פטור, ואם נתכוון לצרף חייב, במבעיר לא נקט כלל פטור אלא חייב בסתם. אם נרצה לטעון שגם במבעיר אינו חייב אלא אם נתכוון לצרף, לא היה מקום לחילוק הלשון ביניהם.

ברור לעניות דעתי שכוונת הרמב"ם גבי מבעיר שהוא שיעור הראוי לצירוף[5], ואילו בכיבוי אינו חייב אלא אם התכוון לצרף.

 

ד. שיטת שולחן ערוך הרב: מבעיר באש, לא בחומר

יוצא מדברינו, שלפי הרמב"ם ישנם שני סוגי מבעיר: מבעיר שיש בו כילוי חומרים (אב המלאכה) ומבעיר שאין בו כילוי החומרים (תולדה). כך משמע מדברי המגיד משנה (שם), שכתב שכל דבר שהוא עצמו נעשה אש הרי זה מבעיר. כך היא גם שיטת שולחן ערוך הרב, בעל התניא:

"הנה אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפר, אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי חימום ברזל באור, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור..." (קונטרס אחרון לסי' תצ"ה, ב')

לפי הסבר זה, כל המחמם מתכת בצורה משמעותית חייב משום מבעיר. על כן, המדליק נורת להט או תנור חימום שיש בו גופי חימום שמתלהטים, חייב משום מבעיר.

אולם, יש להבהיר שגם לשיטה זו אין החיוב של מבעיר מבוסס על יצירת האש עצמה. אף על פי שכל דבר שנעשה אש חייב משום מבעיר, ולא רק במקרה שיש התכלות של החומר (כגון במתכת), החיוב הוא על הבערת החומר המתבער.

הדברים מסתברים, כיוון שעיקר המבעיר הוא בריבוי האש, בהתפשטותה לחלקים נוספים הבוערים. במקרה זה, יצירת האש כבר הייתה ואין משמעות לאש גדולה יותר, אלא אם נסבור שיסוד המלאכה בריבוי האש בעצמים נוספים, שבוערים מכוח האש.

אם כן, לפי שולחן ערוך הרב לא כילוי החומר הוא המוקד, אלא עצם בעירתו.

לכאורה, יש מקום לקרב שיטה זו להבנה שהצגנו בדעת הרמב"ן, לפיה הגדר של מבעיר הוא החיבור שבין האש לבין החומר המתבער. לפי כיוון זה, ריבוי האש הוא דווקא בריבוי חומר שמתבער, חומר שפוגש את האש, ואין צורך בכילוי. העיקר הוא במפגש האש והחומר.

 

ה. ראיותיו של שולחן ערוך הרב

טענתו של שולחן ערוך הרב, שעיקר המבעיר הוא באש הבוערת בו ולא בחומר המתכלה, נתמכת על ידי שתי ראיות שמביא. כך כותב:

"וכן משמע בגמרא דכריתות שהביא הרמב"ם שם דהמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר חייב. וכן משמע בתוספות סוף פרק האורג ד"ה בחובל עיין שם, שהקשו צריך לאפרו היכי חשיב צריכה לגופה"  (שו"ע הרב שם)

הראייה הראשונה של שו"ע הרב היא מהעובדה שמחייבים משום מבעיר בנר דולק. במקרה זה, לכאורה, אין צורך בחומר המתבער, בניגוד למבעיר עצים שאינו חייב אלא אם צריך לאפר. מכאן מביא שולחן ערוך הרב ראייה לדעתו, שעיקר מבעיר אינו בעצים המתכלים אלא בעצם החומר הבוער שהוא הנר.

אולם, האבני נזר דחה את הראייה הזו:

"כי מה שהביא ראי' ממדליק הנר שאין צריך לאפר. לא ידענא מה הוא כי צריך לכליון השמן כדי שיעשה אור"  (אבני נזר רל"ח, ב')

כמובן, אין מחלוקת בעובדה שבבעירת הנר יש כילוי חומר. אלא, שלטענת שולחן ערוך הרב האדם לא צריך את האפר, את כילוי החומר, אלא את מצב הבעירה של הנר. לעומתו, הסוברים שעיקר המבעיר הוא בחומר המתכלה נתקלים בבעיה, שכן האדם אינו צריך את כילוי החומר.

על כן, טענת האבני נזר היא שכילוי החומר הוא המאפשר את יצירת האור של נר. כיוון שאין הארה בלי כילוי חומר, מסתבר שהאדם נהנה מהחומר המתכלה.

 

הראייה השנייה של שולחן ערוך הרב היא מקושיית התוספות על הדין של חובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו:

"ואם תאמר צריך לכלבו ולאפרו, היכי חשיב צריכה לגופה מאי שנא מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה? ויש לומר דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום" (שבת קו. תוד"ה בחובל)

מעצם קושיית התוספות מוכיח שולחן ערוך הרב את גישתו. מדברי התוספות מוכח, שהמלאכה היא באש, וממילא למרות שצריך את אפר אין זה נחשב צריכה לגופה משום שאינו זקוק לאש עצמה. על כן, התוספות מדמה את המבעיר לחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, שהגומא היא המלאכה שאינו זקוק לה. התוספות מסבירים, שכיוון שאין אפר בלא בעירה של החומר זה נחשב צריך לגופה, ואילו עפר קיים גם בלי הגומא, וממילא נחשב כנהנה מהעפר בלבד.

לעניות דעתי, גם לשיטת האבני נזר, הסבור שמלאכת מבעיר היא בחומר המתכלה, יש מקום לקושיית התוספות. במבעיר וצריך לאפר, אין המבעיר זקוק לחומר המתכלה אלא לתוצאה של החומר המתכלה. זאת, בניגוד למבעיר עצים לקדירה או מדליק נר להאיר, שנהנה מעצם כילוי החומר, המפיק את האור או החום.

לפי הסבר זה מובנת גם תשובת התוספות. כיוון שאין אפר בלא כילוי חומר ממילא כילוי החומר נחוץ לו, וזוהי מלאכה הצריכה לגופה.

ייתכן, שזוהי משמעות תירוצו של האבני נזר עצמו, אם כי הדבר צריך עיון:

"אף אם הבערה כליון העצים. היינו כליון כח העצים הנכנס באש. והאפר הוא הפסולת הנשאר שלא נכנס באש ואין צריך לגופה כי גופה של מלאכה הוא כח עצים הנכנס באש. והוא אין צריך אלא לשיריים ולא חשיב צריך לגופה אלא אם כן צריך לאש. דהשתא חשיב צריך לשריפת העצים שמהם נעשה אש"                 (אבני נזר רל"ח, ג')

 

לסיכום, לא נראה לי שיש מקום להביא ראיה משני מקומות אלו לשיטה זו או אחרת, לאחר שהם ניתנים להתפרש לשתי השיטות.

נטייתנו לגישת שולחן ערוך הרב נובעת, בעיקר, מדברי הרמב"ם בעניין מבעיר במתכות, שם אין כילוי חומר, וכפי שהתבאר[6].

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

 


[1] והראיה לכך, שבכיבוי הנורה תשוב המתכת למצבה הראשוני.

[2] מעין זה ביארנו בדברינו על מלאכת מעבד, בדיוננו על שיטת רבינו תם שחולב הוא משום ממחק וכן בחיוב מגבן משום בונה.

[3] הגרש"ז אויערבך, במנחת שלמה (חלק א' סימן י"ב), תמה על דעה זו, הואיל והרמב"ם פוסק שיש לחייב גם על מלאכה שאינה צריכה לגופה. לדבריו, אם סבורים שאין מבעיר במתכות אלא על מנת לצרף, אז כשעושה שלא על מנת לצרף זה אמנם לא דומה למלאכת המשכן, אך יש לחייב משום מלאכה שאינה צריכה לגופה (שעושה רק לא לאותו צורך שהיה במשכן, וראה שבת צד: תוד"ה ור"ש העוסק בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה).

יסוד שיטת הגרש"ז היא שעקרונית יש מבעיר גם במתכות, שלא כהבנת האבני נזר שכאשר החומר המתבער אינו מתכלה אין זה נחשב מבעיר ממש. כאמור, הגרש"ז קבע שאם יש לחייב משום מבעיר, על כרחנו שיש בזה הבערה ממש:

"אבל כיון שהרמב"ם מפורש סובר דאם כונתו לצרף שפיר חשיב מבעיר, הרי מוכח שסובר דאף שאין האש נאחזת במתכת כמו בעצים אפילו הכי נקרא מבעיר, וקרא דלא תבערו אש נאמר גם על מתכת"  (מנחת שלמה א', י"ב, אות א')

אמנם אנו נוטים לקבל את שיטת הגרש"ז לגבי עיקר שיטת הרמב"ם, אך ניתן להבין את דרישת הרמב"ם שצריך "על מנת לצרף" בצורה אחרת. לא מדובר דווקא בפגם, כמלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא פגם מהותי שעוקר ממנה את שם המלאכה.

מכל מקום, כפי שנכתוב לקמן, נראה לעניות דעתי שהרמב"ם כלל אינו דורש על מנת לצרף.

[4] בגדרי החיוב במכבה גחלת של מתכת כשמתכוון לצרף, ראה בדיוננו במלאכת מכבה.

[5] כך יש לפרש את דברי הרמב"ם לשיטתנו (הביאור בסוגריים): "המחמם את הברזל (בעוצמה כזו עד שמגיע ל)כדי (שיוכל) לצרפו במים".

יש להעיר שניתן לפרש את דברי הרמב"ם במחמם מתכות כדי לצרף, שאכן צריך שיחמם על מנת לצרף. אולם, אין זה תנאי בהגדרת מבעיר, אלא דרך למנוע מלהחשב כמקלקל את המתכת. לפי זה, דברי הרמב"ם הם רק דוגמה לשלילת המקלקל (שוב ראיתי, שהגרש"ז [שם] כתב כאפשרות זו). מכל מקום, הדרך שהצענו בפנים נראית לנו יותר.

[6] יתכן שיש להביא ראיה לעמדתנו, שעיקר הבערה אינו בכילוי החומר אלא בעצם יצירת האש והחום המתלווה אליה, מהירושלמי:

"הבעיר ובישל. אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני חייב אחת. מאן דמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן דמר אחת. היידא היא רבי יודה אומר משום מבעיר. רבי יוסי אומר משום מבשל. וקשיא על דרבי יוסי הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל" (ירושלמי שבת ב', ה')

מפרשי הירושלמי התקשו בפירוש הדברים, ואכן כוונתו המדוייקת של הירושלמי לא ברורה. אולם, אם נלך בדרכו העקרונית של הרידב"ז (שם), לפיה עיקר המחלוקת בירושלמי היא האם במלאכות קרובות יש לחייב אחת או שתיים, ואם אחת: לאילו מהמלאכות זה קרוב יותר. הדעה שאינה מחייבת משום מבעיר ומשום ישול סבורה שהן קרובות אחת לשניה, והמחלוקת היא האם בישול עדיף או הבערה עדיפה (ראה בתוספות רי"ד על הירושלמי, שפירש את טעם העדיפות של כל צד.

לעניות דעתי, נראה שאם היה מדובר בשתי מלאכות שאין כלל קשר ביניהן, לא היה שייך לדבר על עדיפות של מלאכה אחת על חברתה. שייך לדבר על יחס ביניהן רק אם מתקיימת זיקה מהותית ביניהן.

על כן, אם נטען שעיקר מבעיר הוא בכילוי החומר ובביעורו, ועיקר הבישול הוא בחימום המאכל ובהכנתו לאכילה, אין קשר בין שתי מלאכות אלו. רק אם נאמר שעיקר מבעיר הוא בריבוי האש והחום של החומר הבוער, בלי קשר לשאלת כילויו, יש מקום לראות זיקה בין מבעיר למבשל (שהרי מבשל יסודו בחימום המאכל ובהכנתו לאכילה).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)