מבנה הלכות תפילה ונשיאת כפיים

ספר שני: אכלול בו המצוות שהן תדירות, שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד, כגון קריית שמע ותפילה ותפילין וברכות. ומילה בכללן, לפי שהיא אות בבשרינו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהן. וקראתי שם ספר זה ספר אהבה.

(הקדמה למשנה תורה, מניין המצוות).

מצות עשה להתפלל בכל יום...ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה...

אלא חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד כפי כוחו.

אם היה רגיל - מרבה בתחינה ובקשה, ואם היה ערל שפתיים - מדבר כפי יוכלו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו - יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפלל פעמים הרבה. והכול היו מתפללין נוכח המקדש, בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו, עד עזרא.

(הלכות א - ג).

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע, נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים. ואותן הבנים - נתבלבלו שפתם, והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש...

ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות.

וכיון שראה עזרא ובית דינו כך: עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים...ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.

וכן תיקנו שיהא מניין התפילות כמניין הקרבנות, שתי תפילות בכל יום, כנגד שני תמידין...

וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה, שהרי אברי תמיד של בין הערביים מתאכלין והולכין כל הלילה...

(שם, ד - ח).

חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה: טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.

(ד', א).

כוונת הלב כיצד? כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה - חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד - אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך, הבא מן הדרך והוא עייף או מיצר - אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו; אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל.

(טו).

תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם; אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו - הרשות בידו. וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת - דיו, כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה...

(א', טו).

תפלת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך, צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור, נקרא שכן רע.

(ח', א).

ואל תתמה ותאמר, ומה תועיל ברכת הדיוט זה; שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים, אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר, ו', כז) - הכוהנים עושי מצוה שנצטוו בה, והקדוש ברוך הוא ברחמיו מברך את ישראל כחפצו.