מבוא קצר לפרקי אלישע

למען ושרת באמת לרבו
פי שנים ברוחו נאצל בו
בקחתו מנגן נתמלאו גבים מים...
הושע נא והושיעה נא אבינו אתה.[1]

אלישע הוא יורש תפקידו הנבואי של אליהו רבו. לתופעה זו אין אח ורע בתולדות הנבואה:[2] הנביא נבחר לתפקידו על ידי ה' כאישיות עצמאית[3]; ואף הקשר בין ה' לבין הנביא הוא קשר אישי ואינו ניתן להעברה מנביא לנביא. אולם בבוא אליהו להיפרד מעל אלישע משרתו, ובהציעו לו (מל"ב ב', ט) "שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך", ענה לו אלישע (שם) "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", ובהמשך הכירו בני הנביאים הממתינים על הירדן כי (שם פס' טו) "נחה רוח אליהו על אלישע".

לא אליהו ולא אלישע הם שיצרו תופעה ייחודית זו: ה' הוא שבחר באלישע כממשיכו וכיורש תפקידו של אליהו.

שמו של אלישע מופיע במקרא לראשונה במל"א י"ט, בדבר ה' אל אליהו בהר חורב:

ויאמר ה' אליו: לך שוב לדרכך מדברה דמשק
ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם.
ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל
ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך. (טו-טז)

כבר כאן ה' קובע את ההמשכיות הייחודית שבין אליהו לבין אלישע: אליהו הוא שימנה[4] את אלישע לתפקידו, ואלישע יהיה הנביא שיבוא תחת אליהו - כיורשו וכממשיך תפקידו.

אף בעבר הירדן, בעלות אליהו בסערה השמים, ה' ולא אליהו הוא שקובע את ירושת אלישע "פי שנים" ברוח רבו. על בקשת אלישע "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", ענה לו אליהו (מל"ב ב', י): "הקשית לשאול. אם תראה אתי לקח מאתך, יהי לך כן, ואם אין - לא יהיה". אם כן, אין מילוי בקשתו של אלישע נתון ביד אליהו, כשם שאין אליהו יכול לקבוע שאלישע יראה אותו בעת הילקחו. אולם ה' פקח את עיני אלישע לראות את המחזה המופלא (שם יא-יב): "והנה רכב אש וסוסי אש... ויעל אליהו בסערה השמים. ואלישע ראה..."

ובכן, מה פשר הבחירה האלוקית הייחודית הזאת באלישע, כנביא-יורש, הפועל מכוחה של רוח רבו הנחה עליו?

תופעה זו נראית קשה עוד יותר כאשר אנו שמים לב להבדל הגדול באופיים של שני האישים הללו, אליהו ואלישע, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפעולותיהם (ואפילו בשמותיהם). אליהו הוא הנביא הקנאי לה', המפנה את חצי קנאתו כנגד ישראל ומלכיהם; אלישע הוא הנביא המושיע והמסייע בדרך כלל, הן לישראל והן למלכיהם. אליהו - דרכו בסופה ובסערה; אלישע - על מי מנוחות.

בהבדלים העמוקים בין שני הנביאים טמון גם הפתרון לשאלתנו: אליהו הוא הנביא הגדול שנלקח בסערה השמיימה באמצע פעילותו, משום שדרכו צריכה תיקון והמתקה. אליהו עצמו עתיד לשוב אל העולם בעוד דורות רבים לביצוע משימה זו. אולם התיקון באותו דור ייעשה בידי תלמידו ומשרתו אלישע, אשר נבחר לשם מטרה זו עצמה.

לו היה אלישע מתמנה לנביא אחרי הסתלקות אליהו בלא זיקה קודמת אליו, הייתה פעולתו הנבואית, השונה כל כך מזו של אליהו, נתפסת כדרך חדשה. היה נראה שדרכו של אלישע חולקת על דרך קודמו, ועל כל פנים שאינה המשך לה.

רק בחירתו של אלישע לנביא ומינויו בידי אליהו; ורק מינויו לאחר שישמש כמשרתו של אליהו תקופה; ורק הופעתו בפני עם ועדה כמי ש"נחה רוח אליהו" עליו, וכמי ש"יצק מים על ידי אליהו", יש בה כדי ליצור המשכיות של תיקון בין שתי הדרכים של שני הנביאים.

במקרא מתוארים צמדים נוספים של אישים שהם אב ובנו או רב ותלמידו, ובהם בן הדור השני רואה עצמו כממשיכו של קודמו הגדול. בן הדור השני ממשיך את דרך קודמו מתוך ענווה רבה ותוך התבטלות כלפי דמות 'האב' הגדול. האב הוא שקבע לממשיכו את הדרך היסודית שבה ילך. ובכל זאת, יחסו של הממשיך אל 'האב' הוא יחס דיאלקטי: יחד עם ההמשכיות מתוך התבטלות כלפי המוריש, אין בן הדור השני נמנע מלפעול על פי מדתו שלו. לעתים הוא אפילו הופך את דרך האב על פיה, במקום שאין היא תואמת את אישיותו של הממשיך או את הנסיבות ההיסטוריות שבהן הוא פועל.

מלבד אליהו ואלישע, צמדים כאלה הם משה ויהושע, דוד ושלמה ואסא ויהושפט (כפי ששני האחרונים מתוארים בספר דברי הימים). האישיות הממשיכה בכל צמד השיגה הישגים שהאב לא זכה להם, אף שהללו היו משאת נפשו. ואף על פי כן נתפס הממשיך במקרא, וכך גם הוא תופס עצמו, כבעל דרגה נמוכה מזו של קודמו.

"יפה כח הבן מכח האב" הוא משפט דו-משמעי, המכיל את היחס הדיאלקטי שבין הדורות במקרים שאנו דנים בהם. פירוש אפשרי אחד הוא שיפה כוח הבן יותר מכוח האב (המ"ם היא מ"ם היתרון), ואכן הבן הגיע להישגים גדולים משל אביו. אך מקור ההישג הוא בכך שכוחו של הבן - בא מחמת כוח האב המייסד: יכולתו לתקן את דרך אביו נובעת ביסודו של דבר מן הדרך שהאב סלל, והתווה לבנו.

התהליך ההיסטורי, עם שיש בו התקדמות, יש בו גם התמעטות הדורות. הדורות הראשונים, אף אם הם עצמם נכשלו, היו גדולים בכך שהם הניחו את היסודות לדורות הבאים אחריהם. המאוחר מחברו, אף שהצליח במה שלא הצליח קודמו, לעולם הוא נושא עיניו בהערצה אל הראשונים כמלאכים.

הופעותיו הראשונות של אלישע במקרא שלובות עדיין בתיאור מעשיו של אליהו. הקשר הייחודי בין שני האישים הללו מחייב להפנות תשומת לב מיוחדת לאותן חוליות קישור בין שני מחזורי הסיפורים, לאותם סיפורים שבהם מתוארים שני האישים כשהם מצויים יחדיו. מצב זה מתואר בספר מלכים פעמיים בלבד: במפגש הראשון בין אליהו לאלישע בשדות אבל מחולה (מל"א י"ט, יט-כא), ובמפגש הפרידה, ביום עלות אליהו בסערה השמים (מל"ב ב', א-יב).

העיונים הראשונים בסדרת 'פרקי אלישע' יעסקו בשני המפגשים הללו, והם יינטלו מספרנו 'פרקי אליהו' תוך התאמה למסגרתם הנוכחית.

הסיפורים על אלישע לבדו מתחילים באמצע פרק ב' במלכים ב' ונמשכים ברציפות עד אמצע פרק ח'. בראשיתו של פרק ט' שוב מסופר על אלישע, ולאחר דילוג גדול שוב מסופר עליו במחצית השנייה של פרק י"ג. מסגרת זו כוללת סיפורים רבים על אלישע, מהם ארוכים ומהם קצרים, ואף קצרים מאד. אנו נתנהל לאיטנו לרגל המלאכה הגדולה אשר לפנינו - לעסוק בניתוחם הספרותי של כל הסיפורים הללו על אלישע איש הא-לוהים.