דילוג לתוכן העיקרי

ענייני תפילה הקשורים לעמידה לפני ה'

קובץ טקסט

בסדרת שיעורים זו לא נדון בכל אחת מברכות תפילת שמונה עשרה, כיוון שלפני מספר שנים הקדשתי סדרת שיעורים שלמה לטקסט של תפילת שמונה עשרה (סדרת השיעורים נמצאת באתר ה-VBM באנגלית, וכן יצאה בעברית כספר). עם זאת, במסגרת הדיון שלנו במבנה הכללי של התפילה, ישנם שני מרכיבים נוספים של תפילת שמונה עשרה אשר ברצוני להתייחס אליהם, קדושה וברכת כוהנים, הנמצאים בתפילת שמונה עשרה אך אינם מרכיבים בפני עצמם של תפילת בקשות.

על מנת להבין מדוע שני מרכיבים אלו ממוקמים בתוך שמונה עשרה, עלינו להבין פן בסיסי של תפילת שמונה עשרה עצמה. על מנת לעשות זאת, אנתח בקצרה פרק שלם בהלכות תפילה לרמב"ם.

הרמב"ם, כידוע, לא רק מנה את ההלכות המופיעות בתלמוד; הוא עשה עבודה מופלאה של ארגון הלכות אלו. נקודה זו בולטת במיוחד בהלכות תפילה, היכן שהרמב"ם לקח קביעות המפוזרות לכל אורך מסכת ברכות ובמקומות אחרים וארגן אותם לפי פרקים בעלי נושאים מוגדרים. פרק ד' פותח בקביעה: "חמשה דברים מעכבין את התפלה". מנגד, פרק ה' פותח בכותרת: "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין".

בדיוק בגלל שדרישות אחרונות אלו אינן מוחלטות, הן מספקות פתח להבנת טבען של התפילה ושל תפילת שמונה עשרה. הן מבטאות לא את ההגדרה של התפילה, אלא את מטרתה, המצב האידיאלי. השאלה היא האם אנו מסוגלים לגזור עיקרון כללי מהרשימה.

שמונה הדרישות הן, בלשונו של הרמב"ם:

1. עמידה;

2. נוכח המקדש;

3. תיקון הגוף (עמידה מאימה);

4. תיקון המלבושים;

5. תיקום המקום;

6. השווית הקול;

7. כריעה;

8. נפילת פנים.

אני מאמין כי יש נושא משותף לכל השמונה. בכמה מקרים העניין מפורש ברמב"ם, ואני רוצה להציע כי אפשר להרחיב נושא זה לכולן. כיוון שדרישות אלו הן ייחודיות לתפילת שמונה עשרה ואינן תקפות לגבי תפילות ואמירות אחרות, הן אלו יספקו לנו הגדרה של המעמד המיוחד של תפילת שמונה עשרה.

הרמב"ם אינו מציע הסבר או תובנה לגבי הדרישה הראשונה, עמידה. בדרישה "נוכח המקדש" נדון עוד מעט. הדרישה השלישית מספקת לנו רמז מפורש יותר:

תקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ. ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד.

התפילה אינה רק תקשורת. כאשר אתה אומר את תפילת שמונה עשרה, אתה לא שולח הודעה לה'; אתה עומד במחיצתו. אם להשתמש בביטוי ארכאי מעט, תפילה היא ראיון עם המלך. כאשר אני יושב ליד המחשב שלי ומחבר אימייל למישהו שאני צריך טובה ממנו, אפילו אם זה מישהו מאד חשוב ואפילו אם זה המלך עצמו, אני לא צריך לתקן את גופי בשום דרך מיוחדת. לא יהיה שום דבר לא ראוי בכתיבת אימייל בעודי שוכב במיטה. כמו, כן אין צורך להתלבש; האימייל לא נפגם בשום צורה מכך שאכתוב אותו בפיג'מה. בתפילה, לעומת זאת:

תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה, ומציין עצמו ומהדר. שנאמר "השתחוו לה' בהדרת קדש".

ההגדרה המקובלת בפוסקים לסטנדרט הלבוש הדרוש לתפילה הוא "כפי שמתלבש לעמוד בפני המלך". ההגדרה מופיעה ברמב"ם בדרך השלילה כאשר הוא מתייחס לתפילה ברגליים יחפות: "לא יעמוד בתפלה... ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים".

רעיון זה משתקף בחלק מהפרטים האחרים ברשימה; הוא גם ההסבר הברור מאליו לכריעה - אתה יכול להשתחוות לפני ה' רק אם אתה נמצא במחיצתו - אך ניתן להרחבה גם לפרטים נוספים ברשימה:

וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו, ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה...

ולמה נותן שלום לשמאלו תחלה? מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו, כלומר כשהוא עומד לפני המלך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך. וקבעו שיפטר מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך.

אני מאמין כי זוהי הכוונה מאחורי כל שמונה הפרטים ברשימה של הרמב"ם, וכי זהו העיקרון שהנחה את הרמב"ם בניסוח הרשימה.

ההיגיון בעמידה ברור מאליו - אתה במחיצתו של המלך. הפניה לנוכח המקדש נועדה לכוון אותך כלפי האחד עמו אתה מדבר, זה ששכינתו שורה במקדש. עקרון זה מפורש על ידי ההנחיה בנוגע למה שעליך לעשות אם אינך יודע מהו כיוון המקדש או ירושלים: "סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל". המקדש הוא ממלא המקום הגשמי של שכינת ה' בעולם.

דנו כבר בצורך לשים לב לעמידה וביגוד ראויים. בנוגע למקום, הרמב"ם כותב: "יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל... לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים... ולא על גבי כסא". עניין זה יכול - וצריך - להיות מובן כתורם לכוונה ראויה בעת התפילה, אך אני מציע כי גם זה חלק מהיחס הראוי לראיון מלכותי, פגישה בין שניים לא-שווים.

בנוגע להשוויית הקול בעת התפילה, כותב הרמב"ם: "לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו". הגמרא נותנת שתי סיבות שונו להימנעות מתפילה בקול: על מנת לא להפריע לתפילתם של האחרים,[1] ומכיוון שמי שמתפלל בקול הוא "מקטני אמונה". ההבדל הברור בין הסיבות הוא שהסיבה הראשונה תקפה רק לתפילה בציבור. הרמב"ם מבדיל בין תפילה בציבור וביחידות, אך מיישם את הכלל גם לגבי תפילה ביחידות, אלא אם כן האדם חולה ובלתי מסוגל להתרכז בתפילתו מבלי להתפלל בקול.

ההסבר הפשוט ל"קטני אמונה" הוא שהתפילה בקול רומזת על כך שה' קשה שמיעה (השוו את הלגלוג של אליהו כלפי נביאי הבעל כאשר תפילותיהם לא נענו). עם זאת, אם אנו נמצאים באמת רחוקים מה', התפילה בקול אינה כה מגוחכת. למעשה, ההגבלה הזו תקפה רק לגבי תפילת שמונה עשרה. עצם השם של בקשה מיוחדת בעתות צרה - זעקה - מצביעה על כך שלפעמים על מנת לקבל עזרה מה', יש צורך לצעוק. במקרה זה, עם זאת, כאשר הוענק לך ראיון עם המלך, זה כלל לא במקום לצעוק. האם אתה חשב שהוא כבד שמיעה?! אתה מדבר אליו מקרוב, בפגישה אינטימית בשניים.

כריעה גם היא באופן ברור חלק אינטגרלי מראיון מלכותי. כשהוא מונה נפילת פנים, הרמב"ם מתייחס לנפילת אפיים, התפילה שאנו מכנים בשם תחנון, אשר מגיעה מיד לאחר תפילת שמונה עשרה. נדון בתפילה זו בעתיד, אך הפעולה אליה מתייחס הרמב"ם, נפילת פנים, מתאימה בבירור לאותה מסגרת בה דנו.

איני מאמין כי פן זה של התפילה, המידיות של הפגישה שלנו עם ה' והעמידה במחיצתו, תורמת ליעילות של התפילה. אין זה כי ה' יכול לשמוע אותך יותר טוב או שהוא נוטה יותר לאשר את בקשתך. הנקודה החשובה כאן היא העובדה עצמה. לבד מהעברת בקשותינו לה', מוענק לנו ראיון אישי ופרטי עם ה' שבו אנו מציגים את בקשותינו. יש לכך חשיבות בפני עצמה. זהו סימן לחסדו של ה' שאנו נקראים למחיצתו (שלא כמו אסתר, שלא נקראה אל המלך זה שלושים יום). החוויה של התפילה היא חוויה של עמידה במחיצתו של ה', וזה חשוב בפני עצמו.

לאור פן זה של התפילה, אנו יכולים להבין את שתי התוספות לתפילת שמונה עשרה.

ברכת כוהנים נאמרת בכל יום. ברכה זו נאמרה על ידי הכוהנים במקדש כחלק מהעבודה היום-יומית במקדש. הגמרא קובעת כי יש גם ברכה בגבולין, מחוץ למקדש, וזהו הבסיס לאמירת ברכת כוהנים גם בזמננו.[2] אך מדוע היא ממוקמת בתפילת שמונה עשרה?

התשובה הפשוטה היא שברכת כוהנים בגבולין משקפת את ברכת כוהנים במקדש, היכן שהיא חלק מהעבודה. תפילת שמונה עשרה היא סוג של עבודה (עבודה שבלב, לפי הרמב"ם, בהתבסס על הספרי), כך שברכת כוהנים ממוקמת בתוך המסגרת הזו על מנת לשמר את האופי של עבודה.

אני חושב כי יש קשר עמוק יותר. ברכת כוהנים מופיעה פעמיים בתורה. במקום אחד, בפרשת נשא, היא מופיעה כמצווה נפרדת, שאינה קשורה לאף מצווה אחרת. אין שם אזכור של המקדש, ושום זמן או מקום מסוימים לא ניתנו לברכת כוהנים: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם." אך יש התייחסות נוספת לברכת כוהנים. בפרשת שמיני, כאשר המשכן נחנך ועם ישראל חוזה בירידת השכינה על המשכן, אנו מוצאים את סדר המאורעות הבא:

1. אהרן מבצע טקס ארוך של קורבנות, לאחר שהכין את עצמו במשך שבעה ימים לתפקידו (ויקרא, ט', א - כא).

2. אהרן נושא את ידיו מעל העם ומברך אותם, והוא יורד מעשיית קורבן החטאת, קורבן העולה וקורבן השלמים (שם, כב).

3. משה ואהרן נכנסים לאוהל מועד ויוצאים, והם מברכים את העם, וכבוד ה' נראה אל כל העם (כג).

4. אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את העולה ואת והחלבים על המשבח, והעם רואה ושר ונופל על פניו (כד).

רש"י, בהתבסס על הספרי, מסביר כי הברכה היתה ברכת כוהנים (מאורע זה מתרחש, כמובן, לפני האזכור המפורש בספר במדבר המצווה על ברכת כוהנים). אנו רואים כי ברכת כוהנים היא תגובה לחוויית המפגש עם שכינת ה'. היא עולה באופן טבעי מהפגישה של העם עם ה', עם השכינה, במשכן. ביום השמיני, שכינת ה' יורדת על המשכן, והתגלות זו נחוותה על ידי כל האנשים המכונסים. באופן ספונטני וטבעי - כיוון שלא ניתן ציווי על ידי ה' - אהרן מברך את העם בברכת כוהנים. הסיבה היא פשוטה: ברכת כוהנים היא לא ברכה של הכוהנים אלא של ה': "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם." הלשון של ברכת כוהנים מבהירה זאת. אין שם אזכור של הטובות שימטיר ה' על מקבלי הברכה, אלא רק של הנוכחות והקרבה של ה' עצמו: "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."

אני מאמין כי ברכת אהרן ביום השמיני היא המקור למיקום הכפול של ברכת כוהנים, במקדש ובתפילת שמונה עשרה. אין זו העובדה כי תפילת שמונה עשרה היא תחליף לקורבנות התמיד שהופכת אותה למיקום של ברכת כוהנים; למעשה, אפילו במקדש, הברכה לא היתה חלק מהקרבת התמידים. זוהי החוויה של תפילת שמונה עשרה כמפגש, כראיון עם ה', שמובילה לברכת כוהנים, כשם שהיה כאשר אהרן השלים את הטקס שתוצאתו הייתה הופעת שכינת ה' בפני העם ביום השמיני. ה' מברך את העדה דרך הכוהנים כיוון שהם והוא נפגשים. יתרה מכך, אני מאמין כי ברכתו של ה' לעם היא תוצאה ישירה וטבעית של פגישה זו, כיוון שברכתו של ה' היא, במהותה, הפגישה עצמה, החוויה של ה' בחיינו - הארת הפנים ונשיאת הפנים, והשלום. הפגישה עם ה' היא עצמה קבלת ברכתו של ה', וברכת כוהנים היא ביטוי לכך.

אותה נקודה מסבירה את ההכנסה של קדושה לתפילת שמונה עשרה. לא אסביר את משמעות הקדושה כאן (ראו שיעור מספר 6 בסדרה על תפילת שמונה עשרה), אך נאמר בקצרה כי הקדושה היא קבלת התפקיד של נשיאת שם ה' בעולם, של היות הבסיס לשכינת ה' בעולם: "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלוא כל הארץ כבודו". כיוון שכך, היא מתחילה עם המפגש המתרחש בתוך המסגרת של תפילת שמונה עשרה. אתה פוגש את ה'; אתה מהלל אותו ומנסה לקחת עמך נוכחות זו.

נקודה זו - התפילה היא עמידה בפני ה' - מוזכרת במקום נוסף על ידי הרמב"ם, והפעם זוהי דרישה הכרחית לתפילה, כזו שהיעדרה מעכב את התפילה: "כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה" (הלכות תפילה ד, ט"ז).

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

 

[1]   הגמרא בסוטה (לב:) נותנת סיבה נוספת, שגם היא קשורה לכך שהתפילה נשמעת על ידי אחרים: "שלא לבייש את עוברי עבירה" (המתוודים בעת התפילה).

[2]   מחוץ לארץ ישראל, האשכנזים אומרים ברכת כוהנים רק בחגים. הסיבה לכך אינה לגמרי ברורה, אך בכל מקרה, ההלכה מחייבת בעיקרון לומר את ברכת כוהנים בכל יום, וזהו המנהג ברוב ארץ ישראל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)