למה לא דין

 

 

פתיחה

 

^[1]בשיעור זה ננסה לערער על אחת מהנחות היסוד במסכת, האומרת כי אדם צריך לפתור את בעיותיו המשפטיות בבית הדין. כפי שראינו בשיעור הקודם חכמים העדיפו את הפשרה על הדין וכך פסק השו"ע להלכה בחו"מ סימן ה'. כפי שראינו, הפשרה יכולה להוות דין אלטרנטיבי המושפע משיקולים רחבים, המשלב בתוכו אלמנטים של חסד ואחריות חברתית. בשיעור זה ננסה להראות כי היו אמוראים שסברו כי בעימותים משפטיים מסוימים, טוב שהדיינים יותירו לבעלי הדין לפתור את בעיותיהם בכוחות עצמם, מאשר שיפנו לבית הדין שיפתור את סכסוכיהם.

שיטת רב נחמן

כלל בידנו כי 'הלכתא כרב נחמן בדיני' - רב נחמן הוא הסמכות הלכתית בכל הנושאים הקשורים לדין. את המעמד הזה, רכש לו רב נחמן עוד מגיל צעיר^[2], עת הובילו אביו לשמוע את שמואל הדיין המופרסם ולספוג מתורתו. מעניין לגלות כי דווקא רב נחמן שנחשב לסמכות ההילכתית הבחירה בדיני ממונות בתלמוד הבבלי^[3], קבע מספר כללים אשר באופיים חותרים תחת אושיות הדין. נביא לקביעה זו מספר דוגמאות:

כל דאלים גבר- הגמרא במסכת ב"ב דנה במקרה בו שנים מתדיינים על בעלותה ספינה בנהר ואין ביד אחד מן הצדדים מסמך או עדים המוכחים את בעלותו. נחלקו האמוראים מהו הפתרון לסיום טרגדיה משפטית זו, ורב נחמן קובע את הכלל התלמודי 'כל דאלים גבר' - ניתן לנערים לשחק לפנינו ולכופף אחד לשני את הידיים, ומי שיגבר הוא יהיה הבעלים[4].

עשיית דין עצמית- רב נחמן פוסק כי עביד איניש דינא לנפשיה. כלומר, האדם יכול לעשות דין לעצמו ולפתור את בעיותיו המשפטיות ללא עזרת ביה"ד. בביאור כלל זה נתמקד בשיעור זה.

אומרים לא לאלימות ?! בשבח עשיית דין עצמית

"שאילתא דאילו מאן דאית ליה דינא בהדי חבריה אסיר ליה למיעבד בהדיה באלימותא, אלא מיבעי ליה למיזל לגבי דיינא ומיפסק להון דינא דאורייתא, וקבולי עליהון דינא דעל קושטא מתקיים עלמא; כדתנן: רשב"ג אומר על שלשה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום. וכד ברייה קוב"ה לאדם הראשון פקדיה עילוי דינא דכתיב ויצו ה' א-לקים על האדם לאמר"                                        (שאילתות דרב אחאי גאון, בראשית ב').

עוד בטרם הספיק האדם להסתכסך עם חבריו, ולהתדפק על דלתות בתי הדין בבקשה ליישוב את סכסוכיו, נברא הדין. הדין ניתן לאדם כדי שלא ישתמש בכוח הזרוע לפתרון בעיותיו המשפטיות, וכפי שמסביר בעל השאילתות בציטוט שהבאנו.

אמנם, תיאורו של בעל השאילתות עומד לעיון מחודש, כאשר אנו דנים בסוגיית עביד איניש דינא לנפשיה, ובבר עדיפותה של הפשרה על פני הדין. קובע השלחן ערוך:

"צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה"           (שו"ע חו"מ, סי' י"ב סעיף כ).

מדברי השולחן ערוך עולה, שדין איננו הפיתרון האולטימטיבי לבעיות משפטיות^[5]. המקור לדבריו הוא בסמ"ג, שם גם מופיע נימוק:

"צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה כי מאוד נתמעטו הלבבות"

                                                        (סמ"ג עשין, קז, קפט ע"ד).

לדעת הסמ"ג, בזמננו 'נתמעטו הלבבות', והצדדים המתדיינים אינם מקבלים על עצמם את הכרעתו של הדיין הפוגע בשאיפותיהם הממוניות^[6]. ומכאן הגיעו חכמים למסקנה שעדיף השימוש בערוץ התחלפי של פשרה.

לכאורה, גם הלכת עביד איניש מאפשרת את המתקתו של הדין, עבור הצד אשר עלול להיפגע מהמשך קיומה של ההתדיינות המשפטית.

הצדקה נוספת לשימוש בערוצים תחליפים לדין, הוא החשש של הדיינים לעסוק במשפטי ה'. ביטוי חריף לדברים נמצא בדברי המדרש בתהילים:

"וכתיב: 'כי המשפט לא-לקים הוא' (דברים, א', יז), שלא יאמרו הדיינין אנו יושבים לעצמנו בדין, אלא אמר הקב"ה לדיינין הוו יודעין כי עמכם אני יושב, שנאמר: 'אני ה' אוהב משפט' (ישעיה, ס"א ח). ואם הטיתם את הדין אותי אתם מטים, שנאמר: 'וקרבתי אליכם למשפט' (מלאכי, ג' ה)"                            (מדרש תהלים, מזמור פ"ב).

הטייתו של הדין היא פגיעה באל, ולכן על הדיינים להיזהר ביותר בעשותם דין.

אמנם, מתוך הצדקה זו נמצאה לנו קושיה. לכאורה, הדברים קל וחומר בעושה דין לעצמו. שהרי הסיכוי שהדין יוטה, גדול יותר במקרה שהדיין הינו אדם פשוט ולא דיין! כך למשל, בעל 'קצות החושן' סבור שזהו הנימוק מדוע לא ניתן להפעיל את הלכת עביד איניש במקרה של חובות אבודים:

"וא"כ לדבריו אין אנו סומכין על זה. ואפילו לדעת הרי"ף והרמ"ה (בטור שם) שמתירין, היינו דוקא לב"ד ושיהיה כוונת ב"ד לשמים והן רשאין ולא אתה, ומשום הפסד ממון לא שרי לעבור על דבר תורה והמקום ימלא חסרון כיס במקום מצוה ויד לא ישלח לעבור על דבר תורה"                                          (חושן משפט, סימן צז ס"ק ב).

אף על פי שלמלווה יש את הלגיטימציה המשפטית לגבות את חובו, הרי שרק דיין שכוונותיו לשם שמים יכול לפעול להצלת חובו של מלווה.

אם כן, כיצד התירו חז"ל עשיית דין עצמית לאנשים מהשורה, שלא ברי לנו שכונותיהם לשם שמים? יתרה מזאת, יש שהחזיקו בגירסה שונה לדין זה, והיא: "עביד איניש דיניה לנפשיה"^[7]. גירסה זו רק מחריפה את השאלה שהצגנו, שכן כיצד יכול לאדם לערוך את דינו שלו בעצמו? לשון אחרת, עלינו לשאול האם אדם יכול להיות בעל דין ושופט בעת ובעונה אחת? בדברינו להלן נשתדל להשיב על שאלות אלו.

מקור הסמכות לעשיית דין עצמאית

בדברי הראשונים ניתן לזהות שני מקורות שמהם יונק אדם את סמכותו לעשות דין לעצמו:

• זכות האדם להגנה עצמית, ואפילו בכוח (רא"ש ב"ק פרק ג סימן ג).
• זכות האדם להוציא את הצדק לאור, כאילו היה בית דין (רמב"ם סנהדרין פ"ב הלכה יב).

ע"פ המקור הראשון אין בעשיית דין עצמית מהלך משפטי דיני, כי אם מהלך של הצבת עובדות בשטח בהם האדם מגן על רכושו. אולם, ע"פ המקור השני בו האדם מהווה דיין ובעל דין המגן על ממונו, חוזרת שאלתנו דלעיל כיצד אדם יכול לפסוק לעצמו ללא חשש נגיעה?

אפשר, שהתשובה לכך גלומה בהבחנה יסודית בין פוסק הלכה ובין דיין. פוסק הלכה מגלה את ההלכה שאיננה ידועה לנשאל או לנשאלים, אך הוא איננו מחיל חלות הלכתית כלשהי^[8]. לעומתו, הדיין מחיל חלות הלכתית המחייבת את שני הצדדים.

ניתן לומר, שבעל דין שעושה דין לעצמו עושה זאת על תקן פוסק הלכה. לאמור - הוא איננו מחיל חלות הלכתית כלשהו, ואת זאת הוא אכן אינו מסוגל לעשות מחמת נגיעתו בדבר; אך הוא מגלה מהי ההלכה, וכיצד יש לנהוג. לדעת הרמב"ם, כל היודע את הדין לאמיתו רשאי לגלותו לעולם, אף אם הוא נוגע בדבר.

יש להוסיף ולשאול, כיצד חז"ל ויתרו על ההליך המשפטי בעשיית דין עצמית, תשובה לשאלה זו מצויה בדברי הנצי"ב:

"ולפי זה ה"נ יש לדרוש: מיתה לא מצי למיעבד בלי ב"ד, הא דיני ממונות מצי למיעבד לנפשיה, ולא שייך כאן משפט אחד... כמש"כ התוס דע"כ נשתנה דיני ממונות דמתחייב בהודאת עצמו"   

                                       (העמק שאלה, בראשית ב', א).

הנצי"ב מסביר את השוני בין מערכת השפיטה בדיני ממונות ובין זו שבדיני נפשות. לדבריו, בעולם הממוני ישנה חתירה להוצאת האמת לאור, בהקפדה קטנה יותר על ההליך המשפטי. כך, למשל, ניתן לשמוע להודאת בעל דין בהנחה שהוא דובר אמת. בצורה דומה טוען הנצי"ב יש להסביר את האפשרות של 'עביד איניש דינא לנפשיה'^[9], כאשר המטרה הינה שבסופו של דבר תצא האמת לאור^[10]. לעומת זאת בדיני נפשות, הכלל של משפט אחד יהיה לכם דורש הרמוניקה ואחידות משפטית.

מקום משפט שם רשע

פתחנו בסיפורו של רב נחמן הדיין הבקיא והמוסמך, שדגל בשימוש בכלים משפטיים שפותרים את ההתדיינות מחוץ לביה"ד ע"י מאבק של בעלי הדין. לענ"ד מתוך היכרותו המעמיקה עם עולם הדין, ידע רב נחמן כי לא כל תיק משפטי ניתן לפתור באמצעות הכלים הפורמאליים של ביה"ד. החזרת התיק למגרש הביתי של מתדיינים היא הפתרון היותר אמיתי ושלם.

בדרך זו אמר שלמה המלך בספר קהלת:

"וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע" (ג', טז).

כאשר הדיינים בוחרים לעשות משפט הם עלולים להגיע גם לרשע, שכן המשפט מהיותו פורמאלי ונוקשה לא תמיד פותר את הבעיה האנושית באופן מלא ושלם. לא כל מציאות מורכבת ניתן לפתור בכלים המשפטיים החותכים חיים לכל חי. הדבר נכון גם בדייני נפשות שהוגבלו בצורה נוקשה על ידי חז"ל, וכמו כן בדייני ממונות במקרים בהם הכרעת הדין הפורמאלית לא תפתור את האימות הפרטי האנושי באופן ששני הצדדים יקבלו את הגנה המלאה, אלא היא עלולה לקפח את אחד מן הצדדים. לכן בוחר ר' נחמן במקרים מסומים להחזיר את הדיון למגרש הביתי של המתדיינים גם במחיר האלימות שהדבר עלול לגבות וזאת בכדי לא להוציא פסק שאינו הגון ולחלל שם שמים.