כי תצא | 'לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך'

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ: לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. (דברים כ"ב, ו-יב)

רש"י (ח', ד"ה 'כי תבנה') מבאר את סמיכות המצוות:

אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים. לכך נסמכו פרשיות הללו.

לפי פירוש זה, הסמיכות קשורה לפסוק ז' - "למען ייטב לך והארכת ימים". במדרש רבה לפרשתנו עמדו חכמים על כך ששילוח הקן הוא אחת משתי המצוות היחידות שגילה הקב"ה מתן שכרן; רש"י מוסיף שהשכר אינו רק חיים ארוכים, אלא גם חיים איכותיים יותר - בית חדש, משק חקלאי ובגדים נאים.

ממדרש רבה עצמו (כי-תצא ג') עולה הסבר שונה לחלוטין לסמיכות הפרשיות:

דבר אחר: 'כי יקרא קן צפור לפניך' - הדא הוא דכתיב 'כי לוית חן הם לראשך' וגו' (משלי א', ט). מהו 'לוית חן'?... אמר רבי פנחס בן חמא: לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך. מנין? שנאמר 'כי תבנה בית חדש' וגו'. עשית לך דלת - המצוות מלוות אותך, שנאמר 'וכתבתם על מזוזות ביתך'; אם לבשת כלים חדשים - המצוות מלוות אותך, שנאמר 'לא תלבש שעטנז'; הלכת לגלח - מצוות מלוות אותך, שנאמר 'לא תקיפו פאת ראשכם'; אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה - המצות מלוות אותך, שנאמר 'לא תזרע כרמך כלאים'; אם קצרת אותה - המצוות מלוות אותך, שנאמר 'כי תקצור קצירך בשדך' וגו'. אמר הקב"ה: אפילו לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך, המצוות מלוות אותך, שנאמר 'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך'

יש המחלקים את מרחבי הקיום האנושי לשניים: חלק אחד קשור בצורה מובהקת לעבודת ה' - קרבנות, תפילה, תשובה וכו'; חלק שני קשור לדברי הרשות - כלכלה, מסחר, חקלאות וכיוצא באלו.

לפי גישה זו, יש להפריד הפרדה גמורה בין שני החלקים: עבודת ה' של האדם אינה קשורה כלל לעיסוקיו היומיומיים, ומאידך אין כל קשר בין ענייני העולם לבין עבודת ה'.

מתוך גישה זו צמחה עמדה מרחיקת לכת אף יותר: כיוון שעבודת ה' מובהקת ועמוקה אפשרית רק במרחב הקיום הראשון, יש לצמצם ככל האפשר את המרחב השני ולהינזר מכל עיסוק בפיתוח העולם ובבניינו.

המדרש שראינו שולל את שתי הגישות הללו: "לכל מקום שתלך המצוות מלווין אותך" - ההלכה קשורה בצורה אינטנסיבית לכל תחומי החיים. "מלוא כל הארץ כבודו" - "לית אתר פנוי מיניה". בכל מה שאדם עוסק עליו להרגיש כפוף לרוח ההלכה; ההלכה מלווה את האדם גם כאשר הוא עוסק בענייני העולם.

אין הכוונה שגם כאשר עוסק האדם בתחומים אלו הוא נתקל פה ושם בכמה מצוות. מצוות אלו מלמדות כי מרחב הקיום כולו כפוף לדרישות ההלכה, וגם כאשר אין מוטלות על האדם הגבלות רבות, הוא חייב לחוש שההלכה מלווה אותו לכל מקום. ברור אפוא שהעיסוק בתחומי החיים המעשיים מותר, ופעמים שהוא אף מחויב.

בסוף דבריו אומר המדרש שגם כאשר אין האדם עושה מאומה, ההלכה עמו: "אפילו לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך - המצוות מלוות אותך"; "לית אתר פנוי מיניה" ואין רגע פנוי ממנו. רעיון זה מבואר בהרחבה על ידי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ג הלכות ב-ג) ובשמונה פרקים (פ"ה), בעיקר על פי המשנה באבות (פ"ב מי"ב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

אדם רשאי, אם כן, לעסוק בתחומים רבים, אך תמיד עליו לזכור שהמצוות ילוו אותו בכל תחום שבו יעסוק. לשם כך חייב אדם לחזק את אישיותו כבן תורה ולתת לה ביטוי בכל עיסוקיו.

היהדות הדתית לאומית חרתה על דגלה את קידוש החיים ומדגישה ללא הרף את הצורך לעסוק בכל תחומי החיים. אלא שחייבים להקדים לעיסוק בתחומים אלו הכנה: אדם חייב לעצב את אישיותו כבן תורה, מתוך הכרה שההלכה תלווה אותו גם בעיסוקים הללו.

באופן פרדוכסלי, דווקא מי שעתיד לעסוק בתחומים הרחוקים מעולם הישיבה חייב להיות בן תורה במובן העמוק ביותר ולבנות את אישיותו באופן מקסימלי בתקופת לימודיו בישיבה.

_____________________

השיחה הועברה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת כי תצא ה'תשנ"ד וסוכמה על ידי מתן גלידאי.