לימוד תורה לגויים

מאת הרב יהודה הנקין* 

יישר כוחך ששיברת

הגמרא בשבת פז ע"א אומרת:

"שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עימו".

אחד הדברים הוא שבירת הלוחות. הגמרא מסבירה שמשה עשה זאת כיוון שלמד קל וחומר:

"ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצוות אמרה תורה 'וכל בן נכר לא יאכל בו', התורה כולה כאן וישראל מומרים על אחת כמה וכמה".

משה הבין אם כן ש"וכל בן נכר" פירושו כל מי שמתנכר לאביו שבשמים.

ממשיכה הגמרא:

"ומנלן שהסכים הקב"ה על ידו? שנאמר: 'אשר שיברת' - ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששיברת".

התוספות במקום (ד"ה 'ומה פסח') כותבים שהקל וחומר שעשה משה אינו קל וחומר גמור, מפני שמומר אינו יכול להקריב קרבן אולם לעם ישראל אפשר לתת את הלוחות ולהחזירם בתשובה.

בעל 'גור אריה' על התורה כותב שהקל וחומר גמור מכיוון שמשה לא שיבר את הלוחות לאחר מתן התורה, אלא בעוד הם נתונות בידיו, עוד לפני שניתנו לעם ישראל, ובאותה שעה לא הייתה שייכת החזרה בתשובה. ברם, ניתן לדחות ולומר שעם ישראל כן קיבל באופן חלקי את התורה, שהרי קיבלו מספר מצוות במרה. בעל 'מנחת יצחק' כותב שמהגמרא מוכח שהקל וחומר אינו גמור מפני שאם הקל וחומר גמור, לשם מה יש צורך ב'יישר כוחך' של הקב"ה - הרי קל וחומר הוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן!

לימוד תורה לערלים - דברי הזוהר

הזוהר על פרשת אחרי מות (על הפסוק "את משפטי תעשו" - ויקרא יח, ד) מבין שזהו קל וחומר גמור ולומד אותו באופן קצת שונה (בתרגום מארמית):

"זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו... ומלת אותו אז יאכל בו - ומה פסח שהוא בשר לאכול, ומפני שמרמז על עניין קדושה אסור לכל אלה לאכול בו, ואסור ליתן להם לאכול עד שיהיו נימולים - התורה שהיא קודש קדשים, שמו העליון של הקב"ה, על אחת כמה וכמה. זהו שכתוב 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל...'. וכל מי שאינו נימול ולומדים עמו אפילו אות קטנה מהתורה כאילו מחריב העולם ומשקר בשם הקב"ה... יניחו אבות העולם הלא הם הלל ושמאי שכך אמרו לאונקלוס ולא הודיעו לו דבר תורה עד שנימול. ומי שנימול נתקשר בקשר ההוא של האמונה ומי שאינו נימול ולא נתקשר בו כתוב בו 'וכל זר לא יאכל קודש'".

מהזוהר אנו רואים שני דברים עיקריים:

א. הוא מסב את הקל וחומר שלמד משה לעניין לימוד תורה.

ב. הוא מרחיב את הקל וחומר לכל מי שלא נימול ולא רק לגוי. כן הוא כולל גם גוי שעומד להתגייר - כמו אונקלוס הגר, וכן יהודי שמתו אחיו מחמת מילה, ואינו מל מפני הסכנה. בזאת הוא נוקט בניגוד להלכה שמצויה בגמרא בחולין ד ע"ב, המכנה מי שמתו אחיו מחמת מילה 'ישראל מעליא' (לעניין שחיטה), והתוספות בפסחים קכ ע"א (ד"ה 'כל בן נכר') כותבים שהוא חייב בכל המצוות למעט פסח. נראה שהזוהר שאב את דבריו מן הקבלה, הדורשת שלמות גופנית של האדם, ואדם שאינו נימול - אפילו אם זה מאונס - אינו בכלל אלו[1].

לגבי הסיפור של אונקלוס, נראה שאין כאן דיוק מבחינה היסטורית, שכן סיפור גיורו היה בימי נשיאותו של רבן גמליאל הזקן, נכדו של הלל. כנראה שהלל ושמאי החדירו בבית מדרשם את האיסור ללמד תורה למי שאינו יהודי ולכן כאשר יישם זאת רבן גמליאל - נקראו הדברים על שם הלל ושמאי. מכל מקום, מה שחשוב לענייננו הוא שהזוהר אוסר ללמד תורה גוי עד שיתגייר וימול עצמו[2].

גיוריו של הלל

הגמרא בשבת לא ע"א מספרת על שני גויים שבאו להתגייר אצל הלל. אחד שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, ואחד ששמע על בגדיו המפוארים של הכהן הגדול ורצה להתגייר כדי להתמנות לכהן גדול:

"...שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל - גייריה, אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר: 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד' אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול, דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. א"ל: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת' אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? א"ל: אפי' על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בני בכורי ישראל', כתיב עליהם: 'והזר הקרב יומת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה. ...בא לפני הלל, א"ל: ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה".

דעת המהרש"א

המהרש"א במקום מקשה, איך גייר הלל את אותו גוי, הרי אסור לגייר אדם אם רוצה להתגייר משום שררה וכבוד, ואין לך שררה גדולה יותר מזו של כהן גדול?

הוא מתרץ שאין הכוונה שהלל גייר אותו אלא שאמר לו ללמוד את דיני הכהן הגדול כדי שיתגייר. רק לאחר שהגיע אותו גוי לפסוק "והזר הקרב יומת", והחליט להתגייר בלא להיות כהן גדול - גייר אותו הלל. אם כן, עולה השאלה, כיצד הורה הלל הזקן לגוי ללמוד תורה, הרי שנינו בגמרא בסנהדרין נט ע"א - גוי שלמד תורה חייב מיתה! המהרש"א עונה על כך שלגוי שבא להתגייר - מותר ללמוד תורה, והגמרא עוסקת בגוי שאינו בא להתגייר.

דעת התוספות

רבי עקיבא איגר (שו"ת ספר הפסקים סימן מא) נשאל בעניין לימוד תורה לגוי הרוצה להתגייר. הוא מביא את דברי המהרש"א שהבאנו לעיל, אך כותב שהמהרש"א סותר את דברי התוספות בשני מקומות (ביבמות כד ע"ב ד"ה 'לא בימי דוד', ובדף קט ע"ב ד"ה 'רעה'). התוספות שואלים מדוע הלל קיבל את הגר, ומתרצים שהלל ידע שסופו להיות גר גמור לשם שמיים. מדוע לא תירצו התוספות שהלל גיירו רק לאחר שלימדו תורה, וראה שרוצה להתגייר בלב שלם? מדוע סמך הלל על בטחונו ותחושתו שאותו גוי רוצה להתגייר לשם שמיים? אלא יש לומר שאמנם אסור היה לו ללמד את הגוי תורה טרם גיורו, בניגוד לדברי המהרש"א.

מסיים רבי עקיבא איגר וכותב:

"ויש לדחות קצת, על כל פנים אזדא ראיית המהרש"א ואין בכוחי להתיר".

האחרונים מסבירים שרבי עקיבא איגר התכוון לומר שהוא נשאר בצ"ע. עובדה זו נותנת פתח להתיר, אם נמצא ראשון שיתיר לימוד תורה לגרים עוד קודם גיורם.

והנה, המאירי בסנהדרין נט ע"א כותב שמכבדים גוי שלומד תורה. וכך כתב:

"אם חקירתו לדעת לבוא עד תכלית שלמות תורתנו עד שאם ימצאנה שלמה יחזור ויתגייר".

ניתן להתיר, אם כן, לגוי החפץ להתגייר ללמוד תורה, מפני שאין ספקו של רבי עקיבא איגר מוציא מידי ודאו של המאירי.

גרסת התוספות רא"ש

נראה שניתן אף ליישב את קושיית רבי עקיבא איגר על המהרש"א. התוספות רא"ש ביבמות קט ע"ב שואל את שאלת התוספות שראינו לעיל, אך בתירוצו הגרסא קצת שונה:

"מתאמצין היו להתגייר על דבר זה וסמך על חוכמתו שיחזירם למוטב ויקבלו עליהם דין גירות".

כלומר, הלל ראה שמדובר בגוי שרוצה מאוד להתגייר ולכן גיירו. התוספות עצמו בפתח דבריו כתב שדברי הגמרא שם "רעה אחרי רעה תבוא למקבלי גרים" מתייחסים למי שמשיא גוי להתגייר או מקבלו מיד. אך אם מדובר בגוי שמתאמץ להתגייר - יש לקבלו.

לפי זה, ייתכן שהלל לימד את הגוי תורה עד שחזר בו מכוונתו להיות כהן גדול והתאמץ להתגייר לשם שמיים. אז יכל הלל לגיירו בלא חשש על פי ההיתר הנזכר בתוספות עצמו.

מהגרסא בתוספות שבידינו משמע בדיוק להיפך:

"אע"פ שלא היו מתאמצין להתגייר יודע היה הלל בהן שסופן להיות גרים גמורים".

ואם כן, דברי המהרש"א תלויים בגרסא בתוספות[3]: האם אותם שני גויים דווקא התאמצו להתגייר, או שלא רצו להתגייר ורק הלל ראה כי סופם להיות גרים גמורים.

רמת האיסור

דעת הרמב"ם

סיבה נוספת להתיר לגוי שרוצה להתגייר ללמוד תורה שאיסור זה הוא מדרבנן בלבד. אך מהגמרא בסנהדרין נט ע"א משמע שהאיסור הוא מדאורייתא:

"ואמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה - חייב מיתה. שנאמר: 'תורה צוה לנו משה מורשה' - לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי שבע מצות? מאן דאמר מורשה - מיגזל קא גזיל לה, מאן דאמר מאורסה - דינו כנערה המאורסה דבסקילה [וגזל וגילוי עריות הן משבע מצוות בני נח]".

מכך שדינו בסקילה ברור שמדובר באיסור דאורייתא. אולם הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ה"ט כתב שאם גוי למד תורה -

"מכין אותו ועונשין אותו ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג".

הכסף משנה מסביר שהרמב"ם הבין שהפסוקים שהגמרא מביאה לדין זה הם אסמכתא בלבד, ומכך שהגמרא אומרת "חייב מיתה" ולא "נהרג" משמע שהכוונה למיתה בידי שמיים[4].

דעת התוספות

ברם, מהתוספות משמע כי הוא חולק על דעת הרמב"ם וסובר שזהו איסור תורה. הגמרא בחגיגה יג ע"א אומרת:

"ואמר רבי אמי אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, שנאמר: 'לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'".

התוספות במקום (ד"ה אין מוסרין) מקשים, הרי מסירת דברי תורה לגוי אסורה ממילא - מן הגמרא בסנהדרין לגבי גוי שלמד תורה חייב מיתה, ואם כן במסירת דברי תורה לגוי יש איסור משום "לפני עור לא תתן מכשול", ומה החידוש בדברי ר' אמי?

הם מתרצים כי על לאו של "לפני עור" עוברים רק אם הגוי אנו יכול ללמוד תורה בלי היהודי, והגמרא מחדשת שלמרות זאת חל איסור על היהודי ללמד את הגוי תורה.

יסוד זה בדין "לפני עור" נלמד מהגמרא (עבודה זרה ו ע"ב) לגבי נזיר, המבארת כי המושיט כוס יין לנזיר עובר על "לפני עור" רק אם הנזיר בעבר השני של הנהר ואינו יכול להשיג את היין בעצמו.

מכך שהתוספות דנים האם בלימוד תורה לגוי יש משום "לפני עור", משמע לכאורה כי איסור לימוד תורה לגוי הוא איסור תורה - כפי ש"לפני עור" הוא איסור תורה. ברם, ניתן להעלות אפשרות שהאיסור של "לפני עור" תקף גם לגבי מכשול שהוא איסור מדרבנן בלבד[5].

התוספות רא"ש בסנהדרין נט ע"א שואלים גם הם מדוע צריכים שני פסוקים לאסור מסירת דברי תורה לגוי, והם עונים שר' אמי שלמד מן הפסוק "ומשפטים בל ידעום" הבין שהלימוד מפסוק זה ברור יותר מן הלימוד המופיע בגמרא בסנהדרין ("תורה ציווה לנו משה מורשה").

דברי התוספות רא"ש ברורים רק אם נסביר שזהו איסור דרבנן בלבד, ואז יש לבחון איזה מבין הפסוקים הוא הברור יותר כדי ללמוד ממנו על איסור דרבנן. אם כן, מוכח מכאן שהתוספות רא"ש נוקטים כדעת הרמב"ם, שאיסור לימוד תורה לגוי הוא מדרבנן בלבד.

לימוד תורה לגויים בימי יהושע

הסברו של הרמב"ם עונה גם על שאלה נוספת. הגמרא בסוטה לה ע"ב מביאה דעה שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ הם כתבו את התורה על אבנים גדולות ורק אחר כך סדו אותן בסיד. שואלת הגמרא: אם כן, איך למדו אומות העולם של אותו הדור תורה? ועונה הגמרא: הם שלחו סופרים שקילפו מהאבנים את הסיד והעתיקו משם את התורה. רבים שאלו על הגמרא, הרי אסור לגוי ללמוד תורה! וניתנו לכך תירוצים רבים. אך לפי דברי הרמב"ם שכל האיסור הוא מדרבנן - נוכל לומר שבתקופה זו טרם נאסר איסור זה, וכך מיושבים דברי הגמרא.

לסיכום

ראינו את שיטת הרמב"ם (והתוספות רא"ש) שרואים באיסור לימוד תורה לגוי איסור דרבנן בלבד, לעומת שיטת התוספות הרואים באיסור איסור תורה לכל דבר. לשיטת הרמב"ם ניתן יהיה למצוא היתר ללימוד תורה לגוי במצבים מסוימים.

גוי העומד להתגייר

בשו"ת הרמב"ם סימן קמט מופיעה שאלה בעניין הגמרא בסנהדרין - האם היא נפסקה להלכה. ועונה הרמב"ם:

"היא הלכה בלא ספק, וכאשר יד ישראל תקיפה עליהם מונעים אותו מתלמוד תורה עד שיתגייר".

לכאורה, יש בכך ראיה נגד הבנתנו בדעת הרמב"ם, אלא שניתן להסביר זאת מכמה כיוונים:

א. הרמב"ם דיבר על גוי שרוצה ללמוד תורה סתם ולא על גוי שבא להתגייר, ולכן אין לדחות את דברינו מכאן.

ב. הרמב"ם בהלכות מלכים פ"י ה"ט כותב שמותר לגוי לעסוק בשבע המצוות המוטלות עליו, כדי שיידע לקיימן. כך כותבים גם רוב הראשונים[6], ולפי זה נראה שמותר לגוי שרוצה להתגייר ללמוד תורה כדי לדעת כיצד לקיימה, מה גם שהרמב"ם בהלכה י כתב שמותר לגוי לעשות חלק ממצוות התורה כדי לקבל שכר - "אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה". אם כן, אפילו גוי שאינו רוצה להתגייר רשאי ללמוד על מצוות שברצונו לקיים, וכל שכן אם הוא מעוניין לקיים את כל המצוות.

ג. הגמרא ביבמות מז ע"א המתארת את תהליך הגרות פותחת במילים "גר שבא להתגייר". משמע שבשם גר מכונה גם מי שרוצה להתגייר וטרם עשה זאת. לפי זה ייתכן שהרמב"ם שאמר "עד שיתגייר" התכוון לומר "עד שירצה להתגייר". יש לבדוק במקור הערבי של תשובת הרמב"ם האם כתב "עד שהתגייר" או "עד שיתגייר".

לימוד תורה 'מסיבות אקדמיות'

אגב דברינו יש להזכיר את ה'שרידי אש' שמדייק מהרמב"ם בהלכות מלכים שכל האיסור בגוי הוא רק אם הגוי מתכוון לייסד דת חדשה על סמך מה שלומד. אך אם הוא לומד תורה ללא כוונה כזו - אין בכך איסור כלל[7].

הגמרא בבבא קמא לח ע"א מספרת:

"ת"ר וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל: למדונו תורתכם! קראו ושנו ושלשו, בשעת פטירתן [של אותם סרדיוטות] אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור. של כנעני שנגח שור של ישראל - בין תם בין מועד משלם נזק שלם. ממה נפשך! אי רעהו דוקא אפילו דכנעני כי נגח דישראל - ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני - לחייב! ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות".

התוספות במקום שואלים, איך לימדו את הסרדיוטות תורה, הרי לגוי אסור ללמוד תורה! והם מתרצים על כך שני תירוצים:

א. המלכות כפתה עליהם לעשות זאת.

ב. מדובר שהסרדיוטות עשו עצמם גרים כפי שמופיע בספרי במפורש.

מדוע נזקק התוספות לשני התירוצים? אלא יש להסביר ששני תירוצי התוספות אחד הם. המלכות חפצה לעמוד על עיקרי תורת ישראל אך ידעה שליהודים אסור ללמד תורה לגויים ולא רצתה לכוף אותם לעשות זאת. לכן נשלחו שני סרדיוטות שיטענו שברצונם להתגייר. במקרה כזה מותר ללמדם תורה כפי שראינו לעיל. גם אם היהודים חשו שהסרדיוטות אינם רציניים בכוונתם - עדיין הם נאלצו ללמדם תורה מפני אימת המלכות. כיוון שהסרדיוטות לא הסכימו לקבל את הדין בעניין השור - אי אפשר היה לגיירם, ולכן פטרום לבסוף, שכן אין לקבל לגרות אדם הכופר אפילו במצווה אחת שבתורה.

מכל מקום, מסיפור זה אנו למדים על האינטנסיביות של הלימוד שמותר ללמד גוי שרוצה להתגייר - "קראו, שנו ושלשו", ובירושלמי הרחיבו בלימוד זה - "...חומש ומשנה וכו'".

אונקלוס הגר

אם נחזור לתחילת דברינו, מדוע נמנעו חכמים מללמד את אונקלוס תורה עד שיתגייר? נראה לומר כי הלל ושמאי חשו מייד שאונקלוס הוא גר אמיתי וכוונותיו לשם שמיים, ולכן העדיפו לגיירו ולמולו לפני שילמד. זאת משום שעדיף ללמד גר מאשר גוי שעתיד להתגייר, אך כאשר אין ביטחון ברצינות כוונותיו של הגוי - עדיף ללמדו תורה לפני שיתגייר.

 

---